The Jewish Vocational School Masada in Darmstadt 1947-48

שמואל מילק בטליון הקים וניהל בין השנים 1947 ו-1948 את בית הספר היהודי המקצועי “מסדה”. משה מורדכלביץ, שעבד בבית הספר כמדריך, סייע לו.

הניצולים את הסמיך הספר בית האמריקאים. שבשליטת מאזורים העקורים ממחנות ניצולים כ-45 למדו הספר בבית במקצועות הנגרות, מסגרות ומקצועות טכניים אחרים. מקצועות שיעזרו בעתיד להקמת הקיבוצים בארץ ישראל. המדריך לימד את התלמידים את השפה העברית, מחשבת ישראל, אידיאולוגיה ציונית וזו של תנועת בית”ר. הוא גם העביר שיעורי

כושר גופני.בית הספר המקצועי היהודי “מסדה” היה בית ספר יוצא דופן מהרבה בחינות. לדוגמה: בית הספר היה ממוקם במבנה שפעם שימש כתחנת רכבת במרכז העיר דרמשטדט, זאת בניגוד לרוב בתי הספר היהודיים בגרמניה בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, שהיו ממוקמים במחנות העקורים. זה היה בית ספר של תנועת בית”ר, שהוקם ונוהל על ידי אדם פרטי שמואל מילק

בטליון, שדאג להשגת המבנה להקמת בית הספר, להספקת מזון, לגיוס סגלהמורים, למציאת מקורות מימון וציוד.

למרות שבית הספר פעל רק כעשרה חודשים, הוא היווה גורם חשוב בהיסטוריה הפוסט מלחמתית של מחוז הסן והיה ביטוי לתחילה מחודשת של חיי הקהילה היהודית בגרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה.

In den Jahren 1947 und 1948 wurde die Jüdische Berufsfachschule Masada von Samuel Milek Batalion aufgebaut und geleitet. Moshe Mordchelewitz war als Madrich (Jugendleiter) in der Schule tätig und Batalions rechte Hand.Die Schule bildete etwa 45 Überlebende aus benachbarten Displaced Persons- (DP) Lagern als Tischler, Schlosser, Schreiner und in anderen handwerklichen Berufen aus. All diese Berufe sollten sich beim Aufbau der neuen Heimat, Eretz Israel, als nützlich erweisen. Der Madrich unterrichtete die Schüler zudem in Hebräisch, jüdischer Philosophie, körperlicher Fitness, Betar und zionistischer Ideologie. Die jüdische Berufsfachschule Masada war in mehrfacher Hinsicht außergewöhnlich: Im Gegensatz zu den meisten jüdischen Schulen im Nachkriegsdeutschland, die in DP-Lagern waren, befand sich die Berufsfachschule in der Darmstädter Innenstadt. Zudem war die Schule mit der Betar-Bewegung assoziiert und ihr Gründer und Leiter, Samuel Batalion, eine Privatperson. Er organisierte Räumlichkeiten, Verpflegung, Lehrpersonal, die Finanzierung und die Ausstattung der Schule.Obwohl die Schule nur zehn Monate existierte, ist sie ein wichtiger Teil der Nachkriegsgeschichte in Hessen und Ausdruck des Wiederbeginns jüdischen Lebens im Nachkriegsdeutschland.

Samuel Milek Batalion established and directed the Jewish Vocational School “Masada” in Darmstadt between 1947 and 1948. He was assisted by Moshe Mordchelewitz, the Madrich (youth leader) of the school, who supervised and counselled the students. The school trained around 45 survivors from various Displaced Person (DP) camps in the American Zone to become locksmiths, metal workers, carpenters and other tradesmen. The aim was to train and prepare the students to be able to establish and build a kibbutz in Eretz Israel. The Madrich taught them Hebrew, Jewish philosophy, physical fitness and the basics of Betar and Zionist ideology. The Jewish Vocational School was in many ways exceptional: For one, the school was sited within an old train station in the centre of Darmstadt, in contrast to most of the Jewish educational establishments in post-war Germany, which were located within the DP camps. Furthermore, this particular Betar School was founded and supervised by a private individual: Samuel Milek Batalion. He located the premises, organised the lodgings and provisions, the teaching staff, the financing and equipping of the school.Although the school only existed for ten months, it nonetheless represents an important aspect of the post-war history of the State of Hesse and is a manifestation of the re-emergence and establishment of Jewish life in post-war Germany.

1

תלמידים בספסל הלימודים. מימין: חיים רות, חיים שקדי ודוד שטיינברג. מאחור המורה יוסף גרונפלדתמונה מהאוסף הפרטי של לאה דרור- בטליון

Schüler in der Klasse/ Students in the Class. Von Rechts/ From right: Haim Roth, Haim Skedy, David Steinberg Neben dem Lehrer/Next to teacher: Josef Gruenfeld

Foto aus Privatsammlung /Photo from private collection: Lea Dror-Batalion

Die Jüdische Berufsfachschule Masada in Darmstadt The Jewish Vocational School Masada in Darmstadt

Die Briefköpfe stammen aus der Briefkorrespondenz, die im Stadtarchiv Darmstadtgefunden wurde The letterheads are extracts from correspondence letters found in the city archiveDarmstadt

ניירות מכתבים של בית הספר נלקחו ממכתבים שנמצאו בארכיון העירוני בדרמשטדט

מסע אישי, היסטורי וחינוכי

Eine persönliche, historische und pädagogische Mission A personal, historical and educational Quest

002

The quest for information and answers began in 2006 when I, Lea Dror-Batalion, the daughter of the school’s headmaster Samuel Milek Batalion, found a shoebox of picture in the cellar of our house in Frankfurt. My father had stored it there for decades. The discovery provoked my curiosity, as I hardly knew anything about the pictures. I started to ask questions all around and talked to my family and friends. My father’s former friend Arno Lustiger told me: “This picture that you are showing is something special: A Betar school established by a private person in the middle of the city Darmstadt and not in a DP camp.” This remark and the moral support of Dr. Susanne Urban, today Head of Research of the International Tracing Service, and the search and questions of the journalist Henning Sietz set me on the way on a long exiting and revealing and never ending journey. Starting with a handful of pictures, I could up till now indentify more than thirty former students and/or their families. These families knew little about their relatives’ past at the school and were happy to hear about it and to my and their surprise - almost all of them had pictures of the school and their friends. All of these pictures that had often been carefully stored and treasured by the former students show that they cherished the memories of their pleasant times at the school. I feel that I am only at the beginning of the path and the research is still ongoing. There are still thirty students and families that I am trying to find, as well as additional stories involving the school. The exhibition traces the life stories of these young Holocaust survivors, depicts their sufferings, their time at the school and their new lives in Israel or other parts of the world.Which relevance does the story have for us today? This traveling exhibition tells the story of new beginnings, of starting a new life in the newly established State of Israel, but also of a first frail revival of Jewish life in post-war Germany and shows that despite their suffering, their will and spirit weren´t broken. The purpose of the exhibition is to educate the next generation through the spirit of the past. It is this mission to “Tell it to your children, and let your children tell it to their children, and their children to the next generation” (Joel 1.3) that guided the creation of the exhibition.This presentation of this memory is a task faced by both German and Israelis. The exhibition therefore was planed and realized in close cooperation between German and Israelis in the form of student exchange programs, that were initiated together with Renate Dreesen.

לאה דרור-בטליון ) אמצע(, רנטה דראזן ) שמאל(עם תלמידים של בה”ס האמס בדרמשטדט

מקור: רומן גרויסר

Die Suche nach Informationen und Antworten begann 2006 als ich, Lea Dror-Batalion, die Tochter des Schuldirektor Samuel Milek Batalion, einen Schuhkarton mit Fotos im Keller unseres Hauses in Frankfurt fand. Mein Vater hatte sie dort jahrelang aufbewahrt. Diese Entdeckung erregte meine Neugier, da ich kaum etwas über die Bilder wusste. Ich begann alle meine Bekannte und Familienmitglieder nach den Bildern zu fragen. Der frühere Freund meines Vaters Arno Lustiger sagte mir: „Dieses Foto, das du mir gerade zeigst, ist etwas besonderes: Eine Betar Schule, die von einer Privatperson gegründet wurde und sich dazu noch in der Mitte von Darmstadt und nicht in einem DP-Lager befand.“ Diese Bemerkung sowie die moralische Unterstützung von Dr. Susanne Urban, heute Leiterin der Forschungsabteilung des Internationalen Suchdienstes, und die Recherche und Fragen des Journalisten Henning Sietz, bewegten mich dazu, mich auf diese lange, aufregende und nicht enden wollende Suche zu begeben. Es begann mit ein paar handvoll Fotos, inzwischen habe ich mehr als dreißig ehemalige Schüler und/oder Familien gefunden. Diese Familien wussten wenig über die Vergangenheit ihrer Verwandten in dieser Schule und waren froh darüber, mehr zu erfahren. Zu meiner und ihrer Überraschung, besaß beinahe jeder von ihnen Bilder von der Schule und deren Freunde. All diese Fotos waren von früheren Schülern sorgfältig gelagert und aufbewahrt worden, was zeigt, wie wertvoll für sie die Zeit in der Schule gewesen ist. Ich glaube, ich stehe erst am Anfang meiner Suche und sie wird noch lange andauern. Es gibt dreißig Familien und Geschichten, die noch zu finden sind. Die Ausstellung folgt dem Lebensweg der jungen Holocaustüberlebenden, beschreibt ihr Leiden, ihre Zeit an der Schule und ihr neues Leben in Israel oder in anderen Teilen der Welt. Warum sind diese Geschichten für uns heute noch relevant? Diese Wanderaustellung beschreibt die Geschichte von Neuanfängen, vom Beginn eines neues Lebens im jungen Staat Israel, aber sie berichtet auch von dem zaghaften Neuanfang des jüdischen Lebens im Nachkriegsdeutschland und zeigt, das trotz ihrer Leiden, der Lebenswille der Holocaustüberlebenden nicht gebrochen war. Es ist die Aufgabe dieser Austellung die zukünftige Generation durch den Geist der Vergangenheit zu erziehen. Der Leitsatz: „Erzählt euren Kindern davon und eure Kinder sollen es ihren Kindern erzählen und deren Kindern der folgenden Generation.“ (Joel 1.3) hat die Erstellung dieser Austellung geprägt. Sowohl Israelis als auch Deutsche haben die Aufgabe, die Erinnerung an die Zeit während und direkt nach dem Zweitenweltkrieg zu bewahren. Deshalb wurde die Austellung in enger Zusammenarbeit, wie z.B. in einem Jugendaustausch, initiert zusammen mit Renate Dreesen, zwischen Deutschen und Israelis geplant und verwirklicht.

החיפוש אחרי מידע ותשובות התחיל ב-2006 כשאני,לאה דרור בטליון, בתו של מנהל ביה”ס שמואל מילק בטליון,מצאתי קופסת נעליים ובה תמונות במרתף של ביתינו בפרנקפורט. אבי אחסן אותה שם לפני עשרות שנים. הגילוי עורר את סקרנותי מאחר ולא ידעתי דבר על התמונות .התחלתי לשאול ודברתי עם משפחתי ועם חברים . חברו לשעבר של אבי ארנו לוסטיגר אמר לי: ”התמונה הזו שאת מראה היא משהו מיוחד: בי”ס של “בית”ר” אשר הוקם ע”י אדם פרטי באמצע העיר דרמשטדט ולא במחנה עקורים”. הערה זו וכן התמיכה המורלית של דר’ סוזן אורבן, היום ראש המחקר ב”שירות האיתור הבינלאומי”,וכן מחקרו ושאלותיו של העתונאי הנינג זייטס העלו אותי על דרך מסע הגילוי הארוך, המרגש והמתמשך. התחלתי בני ו/או יותר מ-30 תלמידים של ביה”ס לזהות יכולה אני ועד עכשיו עם קומץ תמונות משפחותיהם. משפחות אלה ידעו מעט על עברו של קרובם בביה”ס ושמחו לשמוע על כך. להפתעתנו כמעט לכלם היו תמונות של ביה”ס. התמונות האלה שנשמרו וננצרו בזהירות הנעימה זכרונותיהם מתקופת שהייתם את הוקירו כך שהם על ע”י התלמידים מצביעה בביה”ס. אני מרגישה שאני רק בתחילת הדרך והמחקר ממשיך.יש עדיין 30 תלמידים או משפחותיהם שאני מנסה למצוא וכן ספורים נוספים הנוגעים לביה”ס. התערוכה עוקבת אחר סיפורי חייהם של ניצולי שואה צעירים אלה, מתארת את סבלם, את תקופתם בביה”ס

וחייהם החדשים בישראל ובחלקים אחרים של העולם.

קופסת נעלים מאוסף התמונות שלשמואל מ. בטליון

Der Schuhkarton mit Bildern aus der Sammlung von/ the shoebox with the collection of pictures of:

Samuel M. Batalion

Lea Dror-Batalion (Mitte), Renate Dreesen (links) mit Schülern des Deutsch-Leistungskurs Hems-

Darmstadt Lea Dror-Batalion (middle) and Renate Dreesen (left) and her AP German class Hems-Darmstadt

Quelle/Source: Roman Grösser

מוטי גן-עד מתאם התערוכה בבה”ס בסמ”ת ,רנטה דראזן, אבי קוגן, לאה דרור- בטליון

מקור: אודי דרור

Motti Gan-Ad, Bosmat Schule Ausstellungskoordinator, Renate Dreesen, Avi Kogan

und Lea Dror- Batalion Motti Gan-Ad, Bosmat School exhibition coordinator,

Renate Dreesen, Avi and Lea Dror-BatalionQuelle/Source: Udi Dror

במה נוגע לנו הסיפור היום? התערוכה הנודדת מספרת על התחלות חדשות , על התחלת חיים חדשים במדינת ישראל שזה עתה הוקמה, אך גם על חידוש ראשוני ושברירי של חיים יהודיים בגרמניה שאחרי המלחמה שלמרות סבלם כח רצונם ורוחם

לא נשברו.לכן מטרת התערוכה הנה לחנך את הדור הבא ברוח העבר. השליחות “עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם ובניהם לדור

אחר.”)יואל,א’,ג’( היא אשר הנחתה את יצירת התערוכה.תרבות טיפוח זו של הזכרון אינה נוצרת בריק ,אלא מתפתחת בחילופין האקטיביים בין גרמנים לישראלים. שיתוף פעולה זה ליווה את תכנון וביצוע התערוכה וממשיך להיות חלק בלתי נפרד מהצגתה בערים שונות בגרמניה ובישראל בצורת תוכנית

לחילופי סטודנטים ביוזמתה של הגב’ רנטה דראזן.

תנועת בית"ר Die Betar Bewegung The Betar Movement

Wladimir Ze’ev Jabotinsky:Foto/Photo aus/from תמונה מ:

http://de.wikipedia.org/wiki/Wladimir_Zeev_Jabotinsky

זאב ז’בוטינסקי

בית”ר, ”ברית הנוער העברי על שם יוסף תרומפלדור”, הוקמה בעיר ריגה בלטביה בשנת 1923 על ידי זאב ז’בוטינסקי ונתפסת כקודמת למפלגות נולד ב-17.10.1880 באודיסה ז’ּבֹוִטינסקי ו”ליכוד”. הישראליות ”חרות” ציוני, סופר, משורר, מתרגם, ונפטר ב-4.8.1940, בארה”ב. היה מנהיג העולם במלחמת העברי הגדוד וממקימי מפורסם; ונואם פובליציסט

הראשונה;מכונן הציונות הרוויזיוניסטית; ראש בית”ר.ניסה להשיג תמיכה מהממשלות של המדינות האירופאיות ז’בוטינסקי עתיד שום ”אין אירופה. ממזרח יהודים 1.500,000 של הגירה לטובת בגלות1. בה כל היהודים יושמדו. הכוחות החדשים,כביכול, שעולים בכל העולם, לא יצילו את העם היהודי. העתיד הבטוח היחיד ליהודים הוא ארץ ישראל. ואם ברצוננו להציל את העם שלנו – אנו חייבים להגר כבר עכשיו!

אם אנו לא נחסל את הגלות, היא תחסל אותנו!”2.

Betar ist eine Abkürzung für „Brit (Bund) Yosef Trumpeldor“ und ist eine jüdische Jugendorganisation, die im Jahr 1923 in Riga (Lettland) durch den Zionisten Wladimir Ze’ev Jabotinsky gegründet wurde. Betar wird als Vorläufer der israelischen Parteien Cherut und Likud betrachtet. Jabotinsky wurde am 17.10.1880 in Odessa geboren und starb am 4.8.1940 in Amerika. Er war einer der führenden Zionisten, Schriftsteller, Redner und Gründer der Union of Zionists Revisionists (HaTzohar) und deren Jugendorganisation Betar und initiierte zusammen mit Josef Trumpeldor die Jüdische Legion in der britischen Armee im Ersten Weltkrieg. Er versuchte, die Unterstützung europäischer Regierungen für die Einwanderung von 1.500.000 osteuropäischen Juden zu erhalten. „Es gibt keine Zukunft in der Diaspora1. Alle Juden werden dort vernichtet werden. Die sogenannten neuen Kräfte, die sich weltweit erheben, werden das jüdische Volk nicht retten. Die einzige sichere Zuflucht ist Eretz Israel, und wenn wir unser Volk retten wollen, müssen sie jetzt auswandern! Wenn wir die Diaspora nicht liquidieren, wird sie uns liquidieren!“2

Betar stands for “Brit (Covenant) Yosef Trumpeldor”, a Jewish youth organisation established in Riga, Latvia, in 1923 by the Zionist Vladimir Ze’ev Jabotinsky. It is seen as the forerunner of the Israeli Cherut and Likud parties.Jabotinsky was born on the 17.10.1880 in Odessa and died on the 4.8.1940 in the USA. He was one of the leading Zionists, author, orator, founder of the Union of Zionists Revisionists (HaTzohar) and its youth organization Betar and initiated together with Josef Trumpeldor the Jewish Legion of the British Army during WWI.He attempted to gain the support of European governments for the immigration of 1,500,000 Eastern European Jews. “There is no future in the Diaspora1. All Jews there will be eliminated. The so-called new forces rising all over the world will not save the Jewish people. The only safe haven is Eretz Israel, and if we wish to save our people, they must emigrate! If we don’t eliminate the Diaspora, it will surely eliminate us“2.

2

תלמידי בית הספר במדים של בית”רתמונה מהאוסף הפרטי של לאה דרור- בטליון

Die Schüler in Betar-Uniformen The Students in their Betar Uniforms


מסדר של בית”ר עם דגל תל-חיתמונה מהאוסף הפרטי של לאה דרור- בטליון

Betar-Antreten mit Tel Hai-Fahne Betar Lineup with Tel Hai Flag


1גלות – )מיוונית “דיאספורה”:פיזור,הפצה( מציין מצב שבו אנשים מיושבים הרחק ממולדת אבותיהם

1Diaspora bezeichnet den Zustand, in dem eine ethnische oder religiöse Gruppe nicht in ihrem Heimatland lebt. Diaspora marks a condition, in which people are settled far from their ancestral homelands

2זבוטינםקי, זאב:למות או לכבוש את ההר, בערי זבוטינםקי :ואב זבותינסקי/ נאומים 7291-0491, ירושלם )תש”ח(, 326-303

2Jabotinsky, Zeév: Lamut o lihbosh et hahar, in: Eri Jabotinsky (ed.): Zeèv Jabotinsky /Neùmim. 1940-1927, Jerusalem (1948), 303-326.

DP - Lager DP Camps

DP-Lager Zeilsheim DP Camp Zeilsheim Foto/Photo aus/from: :תמונה מ

Copyright: US Holocaust Memorial Museum (Photograph #89635)

מחנה העקורים בציילסהיים

הגעתם של ראשוני דיירי המחנות מולדתם מארצות שנעקרו מי את הגדירו האמריקאי הצבא כוחות כ“שארית עצמם את ראו הפליטים מחנות ניצולי עקורים. כאנשים הפליטה”. הם רצו למצוא משמעות חדשה בעולם שנהרס על ידי גזענות

וטוטליטריות.פרנקפורט. לעיר קרוב ציילסהיים, היה הפליטים ממחנות אחד בהתחלה כלל המחנה צריפים עשויי עץ שבעבר היו מחנות סובייטים לעבודות כפייה. מאוחר יותר, נוספו דירות שהוחרמו מעובדי חברת ”הוכסט”. עם הקמת מחנה ציילסהיים בספטמבר 1945 התגוררו בו 300 פליטים, אך כבר באוקטובר 1946 המחנה כלל 3563 פליטים. לפני סגירת המחנה בנובמבר 1948 התגוררו בו עדיין 2617 פליטים. מחנה הפליטים האחרון, פורנוולד, ליד מינכן, נסגר רק בשנת 1957 .

חיים פוליטיים סוערים היו תופעה טיפוסית לכל מחנות הפליטים. “שארית לקבוצת התארגנו המשוחררים היהודים 1945 במאי כבר וב- ניצולים יהודים זו כ-40,000 הפליטה”. בגרמניה מנתה קבוצה

25.7.1945 נשלחו 94 נציגים שלהם לוועידה הכללית. ב-27.1.1946 הוקם במינכן הועד המרכזי של היהודים המשוחררים באזור השליטה האמריקאי. בחירת הנציגים לוועד המרכזי הזה התקיימה בכל מחנות

הפליטים.

Die Ankunft der Ersten LagerbewohnerDen aus ihrer Heimat verschleppten Personen gab die amerikanische Besatzungsmacht den Namen: “Displaced Persons”. Die Überlebenden der DP-Lager sahen sich selbst als den “Rest der Geretteten” (She´erit Hapleita). Sie wollten einen neuen Sinn in der durch den Rassismus und Totalitarismus zerstörten Welt finden.Eines der DP-Lager war in Zeilsheim bei Frankfurt. Es bestand zunächst aus den Holzbaracken des ehemaligen Lagers für sowjetische Zwangsarbeiter und wurde später durch requirierte Werkswohnungen der Firma „Hoechst“ ergänzt. Bei der Eröffnung im September 1945 lebten hier 300, im Oktober 1946 bereits 3.563 und kurz vor der Schließung des Lagers im November 1948 noch etwa 2.617 DPs. Das letzte DP-Lager, Föhrenwald bei München, wurde erst 1957 geschlossen.Kennzeichnend für alle DP-Lager war ein reges politisches Leben. Schon im Mai 1945 hatten sich die befreiten Juden organisiert und am 25.7.1945 trafen sich 94 Delegierte zu einer Generalkonferenz im Namen der rund 40.000 überlebenden Juden in Deutschland. Am 27.1.1946 wurde in München das Zentralkomitee der Befreiten Juden in der Amerikanischen Zone gegründet. Delegiertenwahlen zu diesem Zentralkomitee fanden in allen DP-Lagern statt.

The Arrival of the First Camp Residents The American military forces called people abducted from their homelands Displaced Persons. Survivors in the DP camps saw themselves as “the surviving remnant” (She´erit Hapleitah), who wished to find new meaning in a world destroyed by racism and totalitarianism.One of the DP camps was in Zeilsheim near Frankfurt am Main. The camp initially consisted of wooden barracks that had been used to house Soviet forced laborers and was expanded by company apartments requisitioned from the Hoechst concern. 300 DPs lived in the camp when it was opened in September 1945 and by October 1946 the number had increased to 3,563. It still housed 2,617 survivors shortly before it was closed down in November 1948. The last DP camp, Föhrenwald near Munich, was closed as late as 1957.Spirited political discourses were common in the camps and the liberated Jews organized themselves already by May 1945. On 25.7.1945, 94 delegates met at a general conference convened in the name of the around 40,000 Jewish survivors in Germany. On 27.1.1946 the Central Committee for the Liberated Jewish People in the American occupation zone was founded in Munich. Elections for delegates were held in all DP camps.

3

ילדים מגעים למחנה העקורים ציילסהיים

Ankunft von Kindern in dem DP-Lager Zeilsheim Children arriving in the DP Camp Zeilsheim

Foto/Photo aus/from: :תמונה מCopyright: US Holocaust Memorial Museum

(Photograph #54657)

מחנות הפליטים

מחנות הפליטים DP - Lager DP Camps

Samuel Batalion, Vertreter des Zentralkommitees der befreiten Juden spricht anlässlich der

Staatsgründung Israels im Mai 1948 im DP-Lager Zeilsheim

Samuel Batalion, an official with the Central Committee of Liberated Jews, speaks at the

Zeilsheim, Germany displaced persons’ camp during a celebration of the founding of the State of Israel in

May, 1948 Foto/Photo: Stars&Stripes Archives, May 17, 1948 :תמונה

שמואל בטליון, נציג הוועדה המרכזית של היהודים המשוחרים, מדבר במחנה ציילסהיים, בטקס הקמת

המדינת ישראל במאי 1948

מחנה הפליטים בבנהאוסן ובנסהייםמחנה הפליטים בבנהאוסן הוקם בסתיו 1946 בצריפים צבאיים. מספר הפליטים במחנה עלה לעיתים מעל ל- 2,000 איש. היות והמחנה היה הרחק מהעיר, לא נוצרו

הרבה קונפליקטים עם האוכלוסייה המקומית.המחנה שהוקם בבנסהיים במהלך קיץ 1945, נועד ל- 1,700 פליטים פולניים. רוב המבנים במחנה היו בנייני מגורים. במרוצת שנת 1946 כמה מאנשי המחנה היו מעורבים במעשים פליליים )אפילו שוד מזוין כשהם משתמשים במדים גנובים של

צבא ארה”ב(. הממשל הצבאי הגיב על כך בפסקי דין קשים. בקיץ 1946 רוב הפליטים הפולנים עזבו את בנסהיים והמחנה הפך להיות מחנה פליטים עבור היהודים מפולין, דבר שעורר ביקורת חמורה מצידה של האוכלוסייה המקומית, שלא רצתה לקיים שום קשר עם הפליטים היהודים מהמחנה. המחנות

בבבנהאוסן ובבנסהיים נסגרו בשנת 1949 אחרי הגירת שוכניהם.

DP - Lager DieburgIm Oktober 1946 wurde das letzte jüdische DP-Lager in Dieburg, Südhessen eingerichtet. Es hatte 1947 über 800, 1948 noch 600 Bewohner, bis es 1949 geschlossen wurde. Auch in Dieburg hatte man einige Straßenzüge mitten im Ort beschlagnahmt, so dass es auch hier zu Konflikten mit der Ortsbevölkerung kam.In Dieburg wurde wie in allen größeren jüdischen DP-Lagern eine Fachschule eingerichtet, die die DPs berufspraktisch auf die Herausforderungen in ihrer neuen Heimat Eretz Israel vorbereiten sollte. Organisiert wurden diese Berufsschulen von der 1880 in Russland gegründeten Organisation ORT (eine jüdische Organisation für berufliche Ausbildung).

The DP Camp in DieburgIn October 1946, the last DP camp was established in Dieburg, South Hesse. During 1947, it was home to more than 800 residents, while 600 still resided there in 1948. It was closed in 1949. Also in Dieburg, the houses in several streets were confiscated leading to conflicts with the local population.A vocational school was established in the Dieburg camp, as in most of the larger Jewish DP camps. These were set up to train people in skills that would be essential for them in Eretz Israel. The schools were managed by the ORT organisation (a Jewish organization for vocational education), that had been founded in Russia in 1880.

4

מפה המראה את פריסת מחנות העקורים בשטח השליטה האמריקאי בגרמניה ובאוסטריה

Die Karte zeigt die jüdischen DP-Lager in der amerikanischen Zone in Deutschland und Österreich

A map showing Jewish DP camps in the American Zone in Germany and Austria

http://www.hstad-online.de/ausstellungen/online/jue-disches_leben_in_suedhessen/DPs/Tabelle1.htm

מחנות הפליטים, מהם הגיעו התלמידים לבית הספר DP-Lager, aus denen die Schüler kamen

DP Camps from which the Students came

DP-Lager Babenhausen und BensheimIm Herbst 1946 wurde in Babenhausen in der Artillerie-Kaserne ein DP-Lager eingerichtet, das zeitweise über 2.000 Menschen beherbergte. Da das Lager von der Stadt räumlich getrennt war, kam es selten zu Konflikten mit der Ortsbevölkerung.Bereits im Sommer 1945 wurde in Bensheim in mehreren, hauptsächlich öffentlichen Gebäuden, ein Lager für 1.700 polnische DPs eingerichtet. Im Laufe des Jahres 1946 traten einige von ihnen durch kriminelle Aktivitäten hervor, wie z.B. bewaffnete Einbrüche in gestohlenen US-Uniformen. Die Militärbehörde reagierte mit scharfen Gerichtsurteilen. Im Sommer 1946 verließen die meisten Polen Bensheim und die Einrichtung eines Lagers für polnische jüdische DPs wurde angekündigt. Die Einheimischen standen dem sehr kritisch gegenüber und wollten keinen Kontakt mit den DPs. Die Lager in Babenhausen und Bensheim wurden 1949 nach der Auswanderung der Bewohner geschlossen.

The Babenhausen and Bensheim DP CampsThe Babenhausen camp, established during the autumn of 1946 in an artillery compound on the outskirts of Babenhausen, housed at times more than 2,000 people. As it was located outside the town, there was little conflict with the local population.Another camp of mainly civic buildings was set up in Bensheim during the summer of 1945. It housed 1,700 Polish DPs. During 1946, some of the DPs were involved in disruptive criminal activities, such as burglaries in stolen US-uniforms. The local military jurisdiction responded with severe punitive sentences. Most of the Polish residents had left by the end of the summer, but the announcement that the camp would now be used for Polish Jewish DPs led to civic unrest, with the local population wanting no contact with its residents. Both camps were closed in 1949, once their remaining residents had emigrated.

מחנה הפליטים דיבורגהסן. בדרום ליהודים האחרון הפליטים מחנה הוקם 1946 באוקטובר

600 בו השתכנו עדיין 1948 ובשנת איש 800 מעל בו היו 1947 בשנת בדיבורג גם מקבילים, למקרים בדומה סגירתו. שנת - 1949 עד כך איש, עם לקונפליקטים שהוביל מה המחנה, לטובת מגורים בנייני הוחרמו

האוכלוסייה המקומית.ספר בית הוקם הגדולים, הפליטים מחנות ברוב כמו בדיבורג, החיים לקראת מקצועית מבחינה התכוננו התלמידים שבו מקצועי, על יוסדו הללו המקצועיים הספר בתי ישראל. ארץ – החדשה בארצם

ידי ארגון אורט )תרגום: האגודה למלאכה מקצועית(, שקם בשנת 1880 ברוסיה.

In einer Bekanntmachung weist der Dieburger Bürgermeister auf das schlechte Verhalten der Dieburger Bevölker, vor allem der Jugendlichen

gegenüber Juden im DP-Lager hin. A letter from the mayor of Dieburg on problematic behavior of the local population, in particular the

youth, towards the Jews in the DP Camp. http://www.digada.de/nachkriegszeit/kap2/11_aufruf.htm

באחת ההודעות, מצביע ראש העיר של דיבורג על ההתנהגות הרעה של אוכלוסיית דיבורג, ובראש ובראשונה של הצעירים,

כלפי היהודים ממחנות הפליטים

מחנות הפליטיםDP - Lager DP Camps

Metallbearbeitung an einer jüdischen ORT-Schule im DP-Lager in Feldafing, Mai 1948

Metal working in a Jewish ORT school in the DP camp in Feldafing, May 1948 Foto von/Picture from :תמונה מ

Bildarchiv Haus der Bayerischen Geschichte (bp-1816.2.2)

)ORT( עבודות מתכת בבית ספר היהודי במחנה עקורים פלדפינג, מאי 1948

מחנה הפליטים רושל אשנשטרות)ליד אשווגה, חלק של מתחם המחנה הסן-ליכטנאו(

מחנה הפליטים נפתח בפברואר 1947 בהסן-ליכטנאו. במחנה הזה היו ישיבות ללימוד התלמוד. מספר הפליטים שם הגיע ל-1,630

איש. המחנה נסגר ב-1.3.1949.

DP-Lager Gabersee Das DP-Lager Gabersee wurde am 29.3.1946 eröffnet und Ende 1947 lebten dort 2.000 Menschen. Nach der Massenemigration in 1948 lebten überwiegend Menschen im Lager, die krank waren oder Probleme mit der Emigration hatten.Eine ORT Schule wurde am 1.7.1946 eröffnet und bildete neben Damen- und Herrenschneider auch Radiotechniker, Lederarbeiter und Automechaniker aus. Die Schule hatte damals 161 Schüler.

The Gabersee DP Camp The Gabersee DP camp was established on 29.3.1946. By the end of 1947, it housed around 2,000 inhabitants. Following the massive emigrations in 1948 to Israel, the camp mainly housed people either too ill to travel, or those who had difficulties emigrating.An ORT school was opened on 1.7.1946 training both male and female tailors, as well as radio technicians, leather workers and car mechanics. The school had 161 students.

5

מלון ברויווסטל וניידהרדטמעתון היומי ווילהים ב-30.6.2007

Hotel Bräuwastl und NeidhardtWeilheimer Tagblatt, 30.6.2007

DP-Lager Rochelle Eschenstruth(bei Eschwege, gehört zum Lagerkomplex Hessisch-Lichtenau)Das DP-Lager wurde im Februar 1947 in Hessisch-Lichtenau eröffnet. Es gab dort verschiedene Talmud-Schulen. Die Anzahl der Bewohner betrug bis zu 1.630 DPs. Das DP-Lager wurde am 1.3.1949 geschlossen.

The DP Camp at Rochelle Eschenstruth(near Eschwege, part of the Hessian-Lichtenau camp complex)The camp at Hessian-Lichtenau was opened in February 1947. It contained several Talmud schools and housed up to 1,630 DPs. It was closed on 1.3.1949.

מחנה העקורים גברזהמחנה העקורים גברזה נפתח ב-29.3.1946. בסוף שנת 1947 גרו בו 2,000 איש. אחרי ההגירה המסיבית של 1948, גרו בו בעיקר

אנשים חולים או כאלה שהיו להם בעיות הגירה.והכשיר ב-1.7.1946, גברזה במחנה נפתח אורט הספר בית 161 היו הספר בבית מכונאים. רצענים, רדיו, טכנאי חייטים,

תלמידים.

DP-Community WeilheimDas DP-Community befand sich im Hotel Bräuwastl und Neidhardt in der Nähe von München. Es gab dort eine Talmud-Schule und eine koschere Küche für 150 Personen, die nicht in alle Lager n vorhanden war. Im Lager wohnten bis zu 529 Personen. Bei der Schließung am 18.10.1948 waren es noch 420 jüdische DPs.41 Schüler besuchten die Landwirtschaftsschule, auch Kibbutz genannt. Die Schule wurde 1948 mit der Entstehung des Staates Israel und der Emigration der Schüler geschlossen.

The Weilheim DP Camp The camp was set up in the Bräuwastl and Neidhardt hotel near Munich. It contained a Talmud school and a kosher kitchen, not available in most of the camps, serving 150 people. Up to 529 people lived in the camp. At its closure on 18.10.1948, it still housed 420 Jewish DPs.41 students attended the agricultural school, also called a Kibbutz, which was closed 1948 after the DPs had emigrated to the newly established State of Israel.

מחנה הפליטים וויילהייםמחנה הפליטים הוקם בבית המלון ברויווסטל וניידהרדט בקרבת מינכן. בו היתה ישיבה אחד ללימוד התלמוד. להבדיל מרוב המחנות היה בו מטבח כשר ל-150 איש. במחנה חיו עד 529 איש. בעת סגירת המחנה ב-18.10.1946 היו בו עוד 420 פליטים יהודיים.

קיבוץ. גם שנקרא לחקלאות, הספר בבית למדו תלמידים 41בית הספר נסגר ב-1948 עם הקמת מדינת ישראל והגירתם של

התלמידים.

בית הספר Die Schule The School

Eröffnung der festlich mit Girlanden geschmückten Schule. Die Schüler und Organisatoren warten auf die EröffnungszeremonieInauguration of the festively decorated school. The students and

organizers are awaiting the opening ceremonyFotos Privatsammlung /Photo private collection: Lea Dror-Batalion

תמונות מבית הספר המקושט לצורך אירוע הפתיחה. התלמידים והמארגנים בהמתנה לטקס הפתיחה

תמונות מהאוסף של :לאה דרור- בטליון

Die Erste Jüdische Berufsfachschule “Am vergangenen Montag wurde die erste jüdische Fachschule in Darmstadt ihrer Bestimmung übergeben. Der Unterstützung durch den Regierungspräsidenten Prof. Dr. Bergsträßer und Oberschulrat Bechtolsheimer ist es zu danken, daß diese Schule entstehen konnte. 60 Schüler von 18 bis 31 Jahren aus Lagern in Darmstadts Umgebung sollen in einjährigen Kursen zu drei Semestern die handwerkliche Ausbildung für einen praktischen Beruf erhalten. Es wird in drei Sparten unterrichtet und praktisch gearbeitet. Als Elekriker, Tischler oder Schlosser sollen nach einer Prüfung die Schüler ihre Fachschule verlassen; sie wohnen und essen im Internat. Neben Schulräumen stehen Werkstätten zur Verfügung, deren Einrichtung zum großen Teil selbst hergestellt wurde. Der Stundenplan sieht täglich drei Stunden theoretischen und fünf Stunden praktischen Unterricht vor. Viel Mühe, Arbeit und Energie mussten aufgewandt werden um in fünfmonatiger Aufbauarbeit die Räume herzurichten und eine Fachschule aufzubauen, in der entwurzelte Menschen mit der Erlernung eines praktischen Berufes wieder Ziel und Aufgabe finden.“

The First Jewish Vocational School“Last Monday the first Jewish vocational school has been inaugurated. The school could be established thanks to the support provided by both the Head of the Regional Council, Prof. Dr. Bergstraesser, and local education officer, Bechtolsheimer. 60 students aged from 18 to 31, from camps in Darmstadt’s vicinity, are supposed to attend courses in vocational training. Their education will last for one year and is divided into three semesters. Teaching is divided into three parts including practical work. The students, after passing their tests, will leave as certified electricians, carpenters and locksmiths. They live and eat in a boarding accommodation. Beside the teaching rooms are workshops which were mostly built by the students themselves. The daily timetable contains three hours of theoretical and five hours of practical teaching. Extensive efforts, work and energy were needed in the five months of construction work to prepare the space to build a vocational school. Here the uprooted students have the opportunity to regain a goal and task for their lives with a newly acquired practical profession.”

6

פרסום מתוך עיתון “דרמשטדטר אקו” ב- 13.9.1947

Aus dem Darmstädter Echo vom 13.9.1947 Excerpt from the Darmstädter Echo newspaper from 13.9.1947

בית הספר המקצועי היהודי הראשוןהראשון היהודי המקצועי הספר בית נפתח האחרון שני “ביום של לתמיכתם הודות הוקם הספר בית רשמי. באופן בדרמשטדט נשיא מדינת הסן פרופ’ ברגשטרסר וראש מחלקת החינוך של הסן בכטולסהיימר. 60 תלמידים בין הגילאים 31-18, ממחנות הפליטים במסגרת הטכניים במקצועות הכשרה יקבלו דרמשטדט, בסביבת יום סמסטרים. לשלושה תחולק הלימודים שנת שנתיים. קורסים הלימודים יתחלק לשלשה חלקים כולל עבודה מעשית. התלמידים ילמדו חשמלאות, נגרות או מסגרות. הם מתגוררים ואוכלים בפנימייה. ליד הכיתות עומדים לרשות התלמידים חדרי עבודה, שנבנו במו-ידיהם. יום הלימודים מורכב משלוש שעות של לימודים תיאורטיים ועוד חמש שעות של עבודה מעשית . הושקעו הרבה מאמצים, עבודה ואנרגיה כדי לצייד את החדרים ולבנות את בית הספר תוך חמישה חודשים. את מחדש מצאו העקורים מקצוע רכישת באמצעות הספר, בבית

יעודם ואת מטרת חייהם.”

חנוכת בית הספר בתחנת הרכבת הישנהDie Einweihung der Schule im alten Bahnhof

Inauguration of the School in the Former Train Station

חנוכת בית הספר Einweihung der Schule

Inauguration of the School

Eine Gruppe der Schüler mit der Betar-Flagge mit der Aufschrift Tel Hai (Hügel des Lebens) und Moshe Mordchelewitz bei der

EröffnungsfeierA group of students with the Betar flag inscription

Tel Hai (Hill of Life) and Moshe Mordechelewitz at the opening ceremony.


קבוצת תלמידים עם הדגל של ביתר “תל-חי” והמדריך משה מורדכלביץ בטקס הפתיחהתמונה מהאוסף הפרטי של :לאה דרור- בטליון

„Die Erste Jüdische Berufsfachschuledie in Deutschland besteht, wurde am Freitag im Rahmen einer Feier im alten Bahnhofsgebäude am Steubenplatz in Darmstadt durch den Leiter der Militärregierung für den Stadt- und Landkreis Darmstadt, Oberst Rose eröffnet. Unter den Gästen befanden sich die Vertreter der amerikanischen Militärregierung, der hessischen Staatsregierung, des Regierungspräsidenten, der Stadtverwaltung und der jüdischen Gemeinde Darmstadt. Zur Eröffnung hatten General Clay und Direktor Newman ihre Glückwünsche übermitteln lassen.Die Schule, die unter Leitung von Samuel Batalion steht, soll den jüdischen Schülern im Alter von 15-25 Jahren die Möglichkeit geben, sich auf ihr zukünftiges Leben in Palästina vorzubereiten und die Übergangszeit bis dahin in Deutschland nutzbringend anzuwenden. Gegenwärtig laufen drei Kurse, Elektrotechnik – Dreher, Maschinen- und Bauschlosser – Schreiner. Die Schüler sind in einem Internat untergebracht; ihre Zahl beträgt 30, soll jedoch im Laufe der nächsten Monate verdoppelt werden. Der Lehrplan umfaßt die Gebiete technisches Rechnen, Meßkunde, Installations-, Schwachstrom- und allgemeine Elektrotechnik, ferner Hebräisch und jüdische Geschichte. Täglich werden insgesamt zehn Unterrichtsstunden gegeben. Ein Teil der Lehrkräfte ist deutscher Staatsangehörigkeit.Im Anschluß an die Feier fand im Hotel „Post“, ein Empfang statt, bei dem maßgebliche Vertreter der deutschen und amerikanischen Behörden sowie andere Institutionen ihre Glückwünsche zur Eröffnung der Schule zum Ausdruck brachten. Unter anderen sprach auch der Leiter der jüdischen Jugendorganisation Betar in Amerika, Dr. Propes.”

“The First Jewish Vocational Schoolestablished in Germany was officially opened by Colonel Rose, the head of the American military government of the city - and district of Darmstadt, at a festive ceremony in the former train station buildings at the Steubenplatz square in Darmstadt. Guests included additional representatives of the military government, Hesse’s State Government, the district president, Darmstadt’s city council and members of the city’s Jewish community. Both General Clay and Director Newman conveyed their congratulations.The school, directed by Samuel Batalion, has been established to present Jewish students aged between 15-25 with the opportunity to both prepare themselves for their future lives in Palestine, and to put their remaining time in Germany to good use. Three major courses are currently available: electronics; machinery, tuning and locksmith; and carpentry. The number of 30 boarding students shall be doubled over the next few months. The curriculum includes courses in technical calculation, measuring techniques, electrical installation – including low voltage and general electrical engineering, as well as lessons in Hebrew and Jewish history. Lessons are held for ten hours per day. Some members of the teaching staff are German citizens. The ceremony was followed by a reception at the Hotel ‘Post’, at which prominent representatives of the German and American authorities and other institutions extended their congratulations on the opening of the school. The speakers included Dr. Propes, head of the Jewish youth organization, Betar in America.”

7

קבוצת אורחים מצתלמים כולל אלוף המשנה רוז ואשתו. מזכירתו הגב’ שניידר עם תרגום הנאומ שלו ביד ועל ידה שני

אנשי ביתר ממשרד המפקדה במינכןתמונה מהאוסף הפרטי של לאה דרור- בטליון

Eine Gruppe von Gästen mit Oberst Rose und seiner Frau. Seine Sekretärin, Frau Schneider, hält die

Übersetzung seine Rede in der Hand. Neben ihr zwei Angehörige der Betar vom Zentralbüro in München.

A group of guests posing for a photo including Colonel Rose and his wife. His secretary, Miss Schneider, is

holding the translation of his speech and next to her are two Betar members from the central office in Munich.Foto aus Privatsammlung /Photo from private collection:

Lea Dror-Batalion

“בית הספר המקצועי היהודיהראשון שהוקם בגרמניה נפתח ביום שישי, במסגרת אירוע חגיגי בבנין בדרמשטדט. הפתיחה הישן של תחנת הרכבת שבכיכר שטויבנפלץ דרמשטדט העיר של הצבאי הממשל ראש ידי על נעשתה הרשמית הצבאי הממשל נציגי היו האורחים בין רוז. משנה אלוף וסביבתה, האמריקאי, של ממשלת מדינת הסן, של ראש ממשלת הסן, של העירייה ושל הקהילה היהודית בדרמשטדט. את ברכות הפתיחה העבירו רב-

אלוף קליי והמנהל ניומן:אפשרות לתת צריך בטליון, שמואל של ניהולו תחת הספר, “בית לחייהם עצמם את להכין ,25-15 הגילאים בין היהודיים, לתלמידים הביניים תקופת את מועילה בצורה ולהעביר בפלסטינה העתידיים חשמלאות, קורסים: שלושה מועברים הספר בבית כעת בגרמניה. נגרות ומסגרות. התלמידים מתגוררים בפנימייה; מספרם כ- 30, אך תוכנית הבאים. החודשים במהלך עצמו את להכפיל עשוי המספר הלימודים כוללת תחומים של חישוב טכני, שיטות מדידה, חשמלאות כללית ושל מתח נמוך ואינסטלציה. בנוסף, התלמידים לומדים עברית חלק שעות. עשר לומדים התלמידים יום בכל יהודית. והיסטוריה

מהמורים של בית הספר הם אזרחים גרמניים.בסיום האירוע החגיגי הייתה קבלת-פנים במלון “פוסט”, ובה נציגים מכובדים מהממשל הגרמני, האמריקאי והמוסדות האחרים מסרו את ברכותיהם לכבוד פתיחת בית הספר. בין השאר, דיבר גם המנהיג של

תנועת הנוער היהודית בית”ר באמריקה, דר’ פרופס”.

Ein Artikel aus von dem“Darmstädter Echo” vom 9.12.1947anlässlich der Eröffnungsfeier der Schule

An article in the “Darmstädter Echo” on 9.12.1947 about the opening ceremony of the school

מודע בעיתון “דרמשטדטר אקו” מ 9.12.1947 לכבוד טקס פתיחת בית הספר

בית הספר Die Schule The School

Oberst John C. Rose und Dr. Propes eröffnen die Feierlichkeiten zur Einweihung der

Schule mit einem militärischen GrußThe Colonel John C. Rose and Dr. Propes opened the

ceremony of the school’s inauguration with a military saluteFoto Privatsammlung/Photo private collection: Lea Dror-Batalion.

Der Vertreter der amerikanischen Militärregierung, Oberst John C. Rose, und der Leiter der jüdischen Jugendorganisation Betar in Amerika, Dr. Propes, begrüßen und inspizieren die Schüler zusammen mit dem Direktor Batalion. Unter den Gästen befanden sich weitere Vertreter der amerikanischen Militärregierung, der hessischen Staatsregierung, des Regierungspräsidenten, der Stadtverwaltung und der Jüdischen Gemeinde Darmstadt.

The representative of the American military government ColonelJohn C. Rose and the head of the Jewish youth organization Betar in America, Dr. Propes greeted and inspected the students together with the director Batalion. Guests included other members of the military authorities, members of Hesse’s Regional Parliament, the Head of the Regional Parliament, in addition to members of the Darmstadt city council and the city’s Jewish community.

8

ראש הממשל הצבאי של העיר דרמשטדט וסביבתה, אלוף משנה ג’ון ס. רוז וראש תנועת הנוער היהודית בית”ר באמריקה,דר’ פרופס שביחד עם המנהל בטליון בירכו וסקרו את שורות התלמידים. בין האורחים היו גם נציגים נוספים של הממשל הצבאי, ונציגי מועצת העיר, הממשל

האיזורי הגרמני וחברי הקהילה היהודית של העיר דרמשטדט.

תנועת בית”ר בגרמניה, שמרכזה היה במינכן, תמכה ברעיון של הקמת בית הספר. חלק מהתלמידים נשלחו לבית הספר על ידי התנועה ולכן היו בו פליטים רבים מהמחנות מסביבת מינכן. בית”ר דאגה לתמיכה

כלכלית ואספקת חומרי לימוד.

Die deutsche Betar-Organisation, deren Zentralbüro in München war, unterstützte die Idee und Gründung der Schule. Ein Teil der Schüler wurde von dem Zentralbüro in die Schule geschickt, aus diesem Grund kamen viele aus DP-Lagern, die sich in der Umgebung von München befanden. Die Betar sorgte für Unterrichtsmaterial und finanzielle Unterstützung.

The German Betar Organization, whose main office was in Munich, supported the concept and the foundation of the school. Some of the students were sent by the main office, which accounts for the number of them arriving from DP camps in the Munich region. The organization provided financial support and teaching materials.

מימין: סופי בטליון, אשת המנל, שלישית מרתה ואחריה אריה שמטרלין, מאחור יוהנה ויוסף פרנקל ועל ידו אלכסנדר הס ראש

הקהילה היהודיתתמונה מהאוסף של :לאה דרור- בטליון

Von Rechts/from the right: Sophie Batalion. Dritte/Third: Martha und Arie Schmetterling

Hinten/Behind: Johanna und Josef Fränkel Daneben der Leiter der jüdischen Gemeinde/ Next to him the

head of the Jewish community: Alexander HaasFoto Privatsammlung / Photo private collection: Lea Dror-Batalion

שלושה תלמידים רומניים בבית הספרמימין: איזו מרקוביצי, סיגמונד גרינברג, איזו סטולרו

תמונה מהאוסף של :לאה דרור- בטליון

Drei rumänische Schüler/ Three Romanian Students. Von Rechts/From Right: Izu Stolero, Sigmond Gruenberg,

Izu Marcovici Foto Privatsammlung/Photo private collection: Lea Dror-Batalion

האלוף משנה ג’ון ס. רוז ודר’ פרופס מתחילים את טקס פתיחת בית הספר בהצדעהתמונה מהאוסף של :לאה דרור- בטליון

תחנות הרכבת הישנות Die Alten Bahnhöfe

The Former Train Stations

Das neue Gebäude des Landeswohlfahrtsverbandes steht ander Stelle des alten Main-Neckar-Bahnhofs

הבנין החדש של משרד הרווחה האזורי עומד במקום של תחנת הרכבת הישנה מיין-ניקר

מצולם על ידי רנטה דראזן

עד לפתיחת תחנת הרכבת הראשית ב-1912 עצרו הרכבות בכיכר שטויבנפלץ. בצד שמאל נמצא בנין של תחנת מיין-נקר ומאחור תחנת הרכבת לודוויגסבהנהוף שנבנתה ב-1856. בית ספר היהודי היה בתחנת רכבת מיין-נקר.

Bis zur Eröffnung des Hauptbahnhofes in 1912 hielten die Züge am heutigen Steubenplatz. Links sieht man den Main-Neckar-Bahnhof und dahinter den 1856 erbauten Ludwigsbahnhof. Im Main-Neckar-Bahnhof befand sich die jüdische Schule.

Until the opening of the new central train station in 1912, all the trains stopped at the Steubenplatz Square with the Main-Neckar station on the left and the Ludwigsbahnhof station, which was built in 1856, in the back. The Jewish School was in the Main-Neckar station.

9

הבנין החדש של בית המשפט האזורי לרווחת הפרט בתחנת הרכבת הישנה לודוויגסבהנהוףהתמונה מתוך הזמנה לתערוכה ברחבת הכניסה של הבנין.

Auf dem Gelände des Ludwigsbahnhofs befindet sich heute das Landessozialgericht. Das Bild stammt von der Einladung zu der Ausstellung im Foyer des Gebäudes.

The new Regional Social Court building replacing the Ludwig train station.The picture is from the invitation to the exhibition in the foyer of the building.

תחנות הרכבת הישנות בכיכר שטויבנפלץ

Die alten Bahnhöfe am Steubenplatz The Former Train Station Buildings at the Steubenplatz Square

The new Regional Social Court building replacing theLudwigsbahnhof station

Foto von/Photo by Renate Dreesen

בבנין תחנת מיין-נקר הישנה שכן החל מ-1937 בית ארגון הרווחה של ה - אנ אס של מחוז הסן-נסאו. הוא נקרא “בית

יקוב שפרנגר” על שמו של הממונה המקומי.

Im Gebäude des alten Main-Neckar Bahnhofs befand sich ab 1937 das Haus der NS-Volkswohlfahrt des Gaues Hessen-Nassau. Es hieß zu dieser Zeit Jakob-Sprenger-Haus, benannt nach dem Gauleiter Sprenger.

From 1937, the building of the old Main-Neckar-Bahnhof housed the NS People’s Welfare Organization of the district Hesse-Nassau. It was named the “Jakob-Sprenger-House” after the local official Sprenger.

מתוך ספר בארכיון העירוני של דרמשטדטQuelle/Source: Stadtarchiv Darmstadt

חיים בפנימיה בבית החולים Wohnen im Internat im Klinikum Living on the Hospital Premises

Ein Schlafraum in einem Gebäude des städtischen Krankenhauses.

A bedroom in one of the city hospital buildings.Foto Privatsammlung/Photo private collection:

Lea Dror-Batalion

חדר שינה באחד הבניינים של בית החולים העירוני


צילי אחראיים היו המטבח על ולמורים. לתלמידים בישלו החולים בבית קלורפיין, בטי בורנשטיין, קלרה מרנץ, צילי גרינברג ושני תלמידים פולניים של בית הספר. סופי בטליון דאגה להספקת מזון. את עודפי המזון החליפו

לחמאה וביצים אצל החקלאים.

In der Klinik wurde für Schüler und Lehrer gekocht. Hierfür waren Cili (Zila) Klorfein, Betty Borenstein, Klara Marantz, Cili Grinberg und zwei polnische Mitschüler zuständig. Sophie Batalion organisierte Lebensmittel. Die nicht benötigten Dinge wurden bei den Bauern gegen Butter und Eier getauscht.

In the hospital’s kitchen Cili (Zila) Klorfein, Betty Borenstein, Klara Marantz, Cili Grinberg and two Polish students cooked for the students and instructors. Sophie Batalion organised the provisions. Food that was not needed was exchanged for eggs and butter at nearby farms.

10

תכתובת בין הפיקוח על הבניה של בית החולים ובית הספר. בית הספר השתמש במטבח בקומה ראשונה ובחדרים בקומה השניה.

Korrespondenz zwischen der Bauleitung des städischen Krankenhauses und der Schule. Die Schule benutzte die Küche im

ersten Stock und die Zimmer befanden sich im zweiten Stock.Correspondence between the building management of the hospital and the school. The school was assigned the kitchen on the first floor and

the living accommodations were on the second floor.Quelle/Source: Stadtarchiv Darmstadt :מקור

Die sanitären Einrichtungen waren einfach! Sanitary facilities were quite simple!

Foto Privatsammlung/Photo private collection: Lea Dror-Batalion

הכלים הסניטרים היו פשוטים! תמונה מהאוסף של :לאה דרור- בטליון

מכתב המדבר על לינה של 50-40 יהודים צעירים בבית החולים העירוני. מדובר על שיתוף פעולה בין העיריה )הנשיא בכסטולסהיים( והממשל הצבאי. אבל מר בטליון ירהט את החדרים ויספק את תנורי

הבישולDer Brief spricht von der Unterbringung von 40-50 jungen

Juden im städtischen Krankenhaus. Dies ist eine Zusammenarbeit zwischen Stadtregierung (Präsident

Bechtolsheimer) und der Militärregierung. Herr Batalion wird allerdings die Zimmer einrichten und die Kochstellen besorgen.The letter relates to the accommodation of 40-50 young Jews in

the city hospital in cooperation between the city council (the president Bechtolsheimer) and the military government. Mr.

Batalion, however, will furnish the rooms and provide the stoves.Quelle/Source: Stadtarchiv Darmstadt :מקור

צילי )צילה( קלורפיין

קלרה מרנץ

צילי גרינברג

בטי בורנשטיין


Foto Privatsammlung/Photo private collection: Lea Dror-Batalion.

Cili (Zila) Klorfine

Klara Marantz

Cili Grinberg

Betty Borenstein

סגירת בית הספר Die Schließung The Closing

Ludwig BergsträsserFoto/Photo: Erna Wagner-Hehmke, Stiftung Haus der Geschichte

der Bundesrepublik Deutschland, Bonn

לודביג ברגשטרסרתמונה באוסף:ארנה וגנר-המקה בבית ההיסטוריה של גרמניה, בון

ביה”ס נסגר זמן קצר אחרי 14.5.1948 כשמדינת ישראל הוקמה וכאשר רוב התלמידים עלו לארץ ישראל.

תאריך הסגירה המדויק אינו ידוע, אך הסגירה המיועדת מוזכרת ביומנו של לודביג ברגשטרסר.

לודביג ברגשטרסר נולד ב- 23.2.1883 באלזס ונפטר ב-23.3.1960. הוא היה פוליטיקאי גרמני במפלגה הגרמנית הדמוקרטית, DDP ומאוחר יותר במפלגה הגרמנית הסוציאליסטית SPD, היסטוריון, מדען ועובד

גינזך.ברגשטרסר דר’ היה השנה, אותה של אוקטובר ועד מ-14.4.1945 היה הוא ו-1949 1964 השנים בין גרוס-הסן. של הממשלה ראש חבר הפרלמנט המקומי בהסן. ב-1984 עד 1994 הוא היה חבר בעל השפעה בוועדה הפרלמנטארית המיעצת שעבדה על חוקי-יסוד עבור

הרפובליקה הגרמנית.נוכח בפתיחתו של בית הספר וחזהביומנו לודביג ברגשטרסר היה

ב-18.6.1948 את סגירתו העתידית של בית הספר.

Nachdem nach der Gründung des Staates Israels am 14. 5. 1948 viele Schüler dorthin ausgewandert waren, wurde die Schule kurz darauf geschlossen. Das genaue Datum der Schließung ist nicht bekannt. Man findet jedoch in einem Tagebucheintrag von Ludwig Bergsträsser einen Hinweis auf die bevorstehende Schließung.Ludwig Bergsträsser wurde am 23.2.1883 in Altkirch/Elsass geboren und starb am 23.3.1960 in Darmstadt. Er war ein deutscher Politiker (DDP, später SPD), Historiker, Politik-wissenschaftler und Archivar.Vom 14.4.1945 bis zum 12.10.1945 war er Regierungschef von Groß-Hessen. Bergsträsser war von 1946 bis 1949 Landtagsabgeordneter in Hessen. 1948/49 war er ein einflussreiches Mitglied des Parlamentarischen Rates, der das Grundgesetz für die Bundesrepublik Deutschland ausarbeitete.Ludwig Bergsträsser war bereits bei der Eröffnungsfeier der Schule anwesend und erwähnt die anstehende Schließung in seinen Aufzeichnungen vom 18.6.1948.

The school was closed shortly after the State of Israel was established on 14.5.1948 and many students had emigrated. The exact date of the closing is unknown, but the forthcoming closure is mentioned in the diary of Ludwig Bergstraesser.Ludwig Bergstraesser was born on 23.2.1883 in Altrich, Alsace, and died on 23.3.1960 in Darmstadt. He was a German politician (DDP and later SPD), historian, political scientist and archivist.He was the head of the government of Great-Hesse between 14.4.1945 and 12.10.1945. Bergstraesser was a Member of Hesse’s Regional Parliament between 1946 and 1949. During the years 1948/49 he was an influential member of the Parliament’s Advisory Board that prepared the Basic Law for the Federal Republic of Germany.Ludwig Bergstraesser was present at the inauguration of the school and writes in his diary on 18.6.1948 about the school’s forthcoming closure.

11

מתוך היומן של לודביג ברגשטרסרמקור: הארכיון הלאומי בדרמסטדט

Tagebuch/Diary: Ludwig BerstraesserQuelle/Source: Staatsarchiv Darmstadt

סגירתו של בית הספר היהודי המקצועי מסדה Die Schließung der Jüdischen Berufsfachschule Masada

The Closing of the Jewish Vocational School Masada

מנהל בית הספר שמואל בטליון

Schulleiter School Director Samuel Batalion

Samuel Milek Batalion wurde am 22.9.1918 als Sohn des Steuerberaters Natan Batalion-Lebersfeld und Fanny Hennenfeld, in Stryj in der heutigen Ukraine geboren. 1937 machte er sein Abitur und schloss sich in dieser Zeit der Betar-Bewegung an. Er war als Jurastudent an der Universität von Lemberg (Lwów) eingeschrieben, aber nachdem er „Mein Kampf“ von Hitler gelesen hatte, ahnte er das bevorstehende Unheil und floh Ende 1939 nach Russland.In Etappen von 40 km täglich marschierte er insgesamt 2000 Kilometer zu Fuß quer durch den Kontinent, manchmal mit anderen zusammen und manchmal alleine. Wenn er einen Bauernhof erreichte, bat er um eine Mahlzeit. Er war 8-12 Monate unterwegs, bis er die Region Perm im Ural erreichte. Dort blieb er mehrere Jahre. Er wohnte in einer Baracke und arbeitete als Klempner. Dann meldete er sich für den Armeedienst, wurde aber als Jude nicht angenommen.Später war er Stationsleiter in einer Sowchose, einem staatlichen Landwirtschaftsbetrieb. Er war verantwortlich für die Ernte. Eines Tages wollte er Getreide noch vor einem drohenden Gewitter einbringen. Er bat die Arbeiter, zusätzliche Stunden zu arbeiten und versprach ihnen eine zusätzliche Mehlration. Nachdem sie den ganzen Weizen geerntet hatten, schickte er einen Teil davon zur Mühle. Eine Patrouille beschlagnahmte den Weizen. Die Arbeiter sagten, dass Batalion sie zur Mühle geschickt hätte. Batalion wurde des Diebstahls bezichtigt, festgenommen und kam für mehr als 6 Monate ins Gefängnis. Dann wurde er vor Gericht gestellt. Er verteidigte sich selbst und erklärte die Umstände, nämlich dass er den Arbeitern den zusätzlich versprochenen Lohn geben musste, und wurde frei gesprochen. Er war ein geborener Rechtsanwalt und ein charismatischer Redner, sagt seine Tochter Lea über ihren Vater.

Samuel Milek Batalion was born 22.9.1918 in Stryj in today’s Ukraine, son of Natan Batalion-Lebersfeld (an accountant) and Fanny Hennenfeld. He graduated High School in 1937, and joined the Betar Movement at the same time. He began to study law at the University of Lemberg (Lvov) but soon after having read Hitler’s “Mein Kampf” he imagined the worst and fled to Russia towards the end of 1939.He walked 2000 km, usually 40 km per day; sometimes in the company of others, sometimes alone. When he reached a farm he would stop to ask for food. It took him 8 to 12 months to reach the Perm region, where he remained for several years. In Perm, he lived in barracks and worked as a plumber.Although he volunteered to join the army, being a Jew he was turned down. Later he became a station leader of a sovkhoz (a state farm). He was in charge of bringing in the harvest. One day he wanted to collect the grain before an oncoming thunderstorm.He asked the workers to work additional hours, promising them an extra ration of flour. After they completed the harvest, he sent the promised wheat to the mill. A military patrol caught the workers and confiscated the wheat. The workers said Batalion had sent them to the mill. He was arrested and held in prison for more than 6 months, when he was finally brought to trial and accused of stealing. He defended himself without a lawyer. After he explained the circumstances of his having to give the workers additional wages, he was released. He was a born lawyer and charismatic speaker, says his daughter Lea.

12

שמואל בטליון בכינוס בית”ר באשווגה תמונות מהאוסף הפרטי של לאה דרור-בטליון

Samuel Batalion spricht bei einem Betar Treffen in Eschwege Samuel Batalion speaks at a Betar meeting in Eschwege

Foto: Privatsammlung/ Photo private collection: Lea Dror-Batalion

באוקראינה שהיום סטרי בעיר נולד בטליון מילק שמואל ב-22.9.1918. היה בן ליועץ המס נתן בטליון-לברספלד ופני הננפלד. הוא סיים את לימודיו בבית הספר ב-1937 ובתקופה זו גם הצטרף לתנועת בית”ר. הוא היה רשום באוניברסיטת למברג )לבוב( בחוג למשפטים, אך אחרי שהוא קרא ב-1939 את “מאבקי” )מיין קאמפף( של היטלר, הוא ברח

לרוסיה.ליום. לפעמים הלך עם אנשים ,כ-40 ק”מ הוא הלך ברגל 2000 ק”מ אחרים ולפעמים לבד. אוכל השיג בחוות שעבר לידן מדי פעם בדרכו. שמואל היה בין 8 ל-12 חודשים בדרכים עד שהגיע לאזור של העיר פרם. הוא נשאר שם מספר שנים. גר בצריף ועבד כשרברב. הוא ביקש להתגייס

לצבא, אך בקשתו נדחתה בשל היותו יהודי.ממלכתית בחווה תחנה מנהל בטליון מילק שמואל היה יותר מאוחר בסובחוז, שם היה אחראי על איסוף קציר. פעם הוא רצה לאסוף את הקציר במהרה כדי להציל את הדגנים מהסערה המאיימת. הוא ביקש מהעובדים לעבוד שעות נוספות והבטיח להקצות להם קמח. אחרי שהם אספו את החרים משטרתי סיור קמח. לתחנת ממנה חלק שלח הוא החיטה, כל את החיטה בדרך לתחנה. העובדים אמרו כי בטליון היה זה ששלח אותם לתחנת הקמח. שמואל נעצר ונכלא לתקופה של יותר משישה חודשים. והואשם בגניבה. הוא סינגר על עצמו דין רק אחר כך הובא לפני בית והסביר את המצב שגרם לו להציע לעובדים רווח נוסף. רק אז הוא שוחרר

.”הוא היה עורך דין מלידה ונואם כריזמטי” מספרת בתו לאה.

Samuel Batalion spricht bei der Eröffnungsfeier der Schule. Die Zeichen Betars: die Menorah und das Tel-Hai-Symbol

schmücken das PodestSamuel Batalion speaks at the opening ceremony of the school.

The podium is decorated with symbols of Betar: the menorah and Tel-Hai slogan

Foto Privatsammlung/ Photo private collection: Lea Dror-Batalion

שמואל בטליון נואם בטכס פתיחת בית הספר. סמל בית”ר:המנורה והסיסמה“תל-חי” מקשטים את הדוכן

תמונות מהאוסף הפרטי של לאה דרור-בטליון

שמואל בטליון שר עם קבוצת חברי ביתר בטכס זכרון באחד ממחנות העקורים


Samuel Batalion mit einer Gruppe von Betaristen singt in einer Gedänknisveranstaltung in einem DP-Lager

Samuel Batalion singing with a Group of Betar members at a memorial service in one of the DP camps


שמואל מילק בטליוןתמונות מהאוסף הפרטי של לאה דרור-בטליון

Samuel BatalionFoto Privatsammlung/ Photo private collection: Lea Dror-Batalion

מנהל בית הספר שמואל בטליון

Ein anderes Mal wurde er beschuldigt, ein Zionist zu sein und wurde verhaftet.1 Man bot ihm die Freilassung an, unter der Bedingung, dass er für den NKWD (Kommunistische Geheimpolizei) arbeiten und Arbeiter und Freunde ausspionieren würde. Er erinnerte sich an ein Sprichwort seines Vaters - „Wenn jemand Fleisch von dir verlangt und du kannst ihm kein Fleisch geben, dann gib ihm Fisch“ – und stimmte zum Schein zu. Daraufhin kam er frei. Er organisierte falsche Papiere, die ihn als Boxer ausgaben. Als es hieß, dass er an einem Wettkampf teilnehmen müsse, floh er. Per Schiff kam er über die Wolga und lief zu Fuß nach Saratow.In Saratow fand er seine Schwester Helen durch die Hilfe eines Bekannten wieder. Er traf dort Sophie Osser, die er am 8.5.1945 heiratete. Einige Monate später verließen sie Saratow und fuhren durch Polen auf dem Weg nach Deutschland.Als russische Soldaten verkleidet erreichte Batalion mit einer Gruppe von Freunden eines Nachts Ende 1945 mit einem Kommandowagen West-Berlin. Sie behaupteten, sie hätten eine geheime Mission. Er kam nach Hannover und dann zum DP-Lager in Eschwege. Dort wurde er Offizier bei der UNRRA und arbeitete in mehreren neuen DP-Lagern. Mit seiner Frau lebte er noch bis Oktober 1946 in Hessisch Lichtenau. Bereits dort begann er den Aufbau der Schule vorzubereiten und im Mai 1947 wurde er zum Rektor der Jüdischen Berufsfachschule in Darmstadt ernannt. Die Schule wurde 1948 geschlossen, nach dem die meisten Schüler nach Israel ausgewandert waren.Batalion war dann als selbständiger Kaufmann tätig. Ende 1950 zog die Familie nach Frankfurt. Samuel und Sophie trennten sich 1953 und die gemeinsame Tochter Lea verblieb bei ihrem Vater. Zusammen mit seiner zweiten Frau, Simone Freund, arbeitete er später als Immobilienmakler. Er starb am 8.2.2000 in Frankfurt.

He was later accused of being a Zionist and imprisoned1. The authorities offered to release him provided he agreed to spy on his workers and friends, for the NKWD (communist secret police). Recalling one of his father’s proverbs “If someone asks you for meat and you can’t give them meat – give them fish”, he pretended to cooperate, and was released but immediately organized false papers identifying him as a professional boxer. When he was supposed to take part in a competition he fled across the Volga by ship and continued walking until he reached Saratov.With the help of a common acquaintance, he was reunited there with his sister Helen. He also met Sophie Osser, whom he married on 8.5.1945. They left Saratov a few months later, drove across Poland and on to Germany.At the end of 1945, disguised as armed Russian soldiers, Batalion and a group of his friends crossed the border to West Berlin in an officer’s car claiming to be on a secret night-time mission. He travelled to Hannover and from there on to the DP camp in Eschwege. There he became an UNRRA officer, and worked in several new DP camps. He lived with his wife in Hessisch Lichtenau until October 1946. There he began to plan the establishment of the school and in May 1947, he was appointed director of the Jewish Vocational School Darmstadt. The school closed in 1948 after most of the students had immigrated to Israel.Batalion became an independent tradesman. The family moved to Frankfurt at the end of 1950. The couple divorced in 1953. Lea remained with the father, who married Simone Freund in 1962. He then became involved in real estate, assisted by Simone. He died on 8.2.2000 in Frankfurt.

13

פעם אחרת הוא הואשם על היותו ציוני ונאסר. 1 הציעו לו להשתחרר אך הכריחו אותו לעבוד ב-”נ.ק.ב.ד” )יחידת משטרה סודית של המשטר הקומוניסטי(. הוא היה אמור להלשין על העובדים ועל החברים שלו. הוא הסכים ויצא מהכלא. שמואל זכר את המילים שאביו אמר לו: “אם מישהו דורש ממך בשר ואתה לא יכול לתת לו אז תן לו דג”. הוא השיג מסמכים מזויפים, שהציגו אותו כמתאגרף שצריך לצאת לתחרות וכך

הוא חצה את הנהר וולגה בספינה ושוב הלך ברגל לעיר סרטוב.הוא אחד המכרים. שם בסיוע הלן אחותו את מצא שמואל בסרטוב פגש את סופי אוסר, שאיתה התחתן ב-8.5.1945. כמה חודשים לאחר ונסע לפולין. משם הם המשיכו החתונה הזוג עזב את העיר סרטוב

לגרמניה.מחופש לחייל רוסי ובאמצעות רכב פיקודי, הגיע שמואל עם קבוצת יוצאים חבריו למערב ברלין בסוף שנת 1945 תוך זה שטענו כי הם הפליטים למחנה ומשם להנובר הגיע הוא סודית. לילית למשימה באשווגה. שם הוא הפך לקצין סוכנות הסעד לפליטים של האומות המאוחדות ועזר להקים מחנות פליטים חדשים. הוא גר עם אשתו עד סוף אוקטובר 1946 בהסן ליכטנאו. כבר אז התחיל להתכונן להקמת בית הספר, ובמאי 1947 הוא הוכרז כרקטור של בית הספר המקצועי היהודי בדרמשטדט.בית הספר נסגר ב-1948, אחרי שרוב התלמידים

עלו לישראל.בהמשך פעל שמואל מילק בטליון כאיש עסקים עצמאי. בשנת 1950 הוא עבר עם משפחתו לפרנקפורט. ב-1953 הוא התגרש מאשתו. בתו לאה נשארה עם אביה. ב-1962 התחתן שמואל עם סימונה פרוינד. יחד עם סימונה הוא עסק בתיווך נדל”ן. שמואל מילק בטליון נפטר בשנת

ב-8.2.2000 בפרנקפורט. Samuel Milek Batalion als Schulleiter in seinem Büro. Über

ihm ist ein Porträt von Theodor Herzl. Samuel Milek Batalion, as school principal, in his office.

Above him is a portrait of Theodor HerzlFoto Privatsammlung/Photo private collection :

Lea Dror-Batalion

שמואל מילק בטליון, מנהל בית הספר במשרדו.מעליו דיוקנו של הרצל


כרטיס רישום אוכלוסין בדרמשטדט ב 25 באוקטובר 1946

שמואל בטליון עם בתו לאהתמונות מהאוסף הפרטי של לאה דרור-בטליון

Einwohnermeldekarte in Darmstadt vom 25 Oktober 1946. Registration card in Darmstadt from October 25, 1946

Samuel Batalion mit seiner Tochter Lea Samuel Batalion with his daughter Lea

Foto Privatsammlung/Photo private collection : Lea Dror-Batalion

Batalion und Mordchelewitz vor der Klasse beim Appell Batalion und Mordchelewitz in front of the class at roll call

Foto Privatsammlung/Photo private collection : Lea Dror-Batalion

בטליון ומורדכלביץ לפני הכיתה במסדרתמונות מהאוסף הפרטי של לאה דרור-בטליון

Schulleiter School Director Samuel Batalion

1 Aus dem Archiv in Perm, Russland From the Archive in Perm, Russia

1מהארכיון בפרם, ברוסיה

סופי בטליון Sophie Batalion

Sophie Osser wurde am 15.5.1923 in Danzig geboren. Sie zog nach zwei Jahreמ mit ihren Eltern nach Lodz, wo der Rest der Familie lebte. Ihre Mutter Leontin Pritzkovski starb als sie noch sehr jung war. Der Vater Henrik Osser heiratete später Anna Borenstein. Nach der deutschen Besatzung Lodzs 1939 wurden Hunderte von Juden ermordet. Die Schulen wurden geschlossen und die Juden mussten den gelben Stern tragen. Sie und ihre Mutter flohen nach Lwow, das ab Dezember 1939 unter russischer Herrschaft stand. Der Vater wurde in die Heimatarmee einberufen, um Warschau zu verteidigen und kam später wieder zurück.1940 wurde Sophie mit ihren Eltern in Viehwagons nach Sibirien deportiert. Die Fahrt dauerte 28 Tage, es gab keine frische Luft, keine Toiletten, kaum Essen und Decken gegen die Kälte. In Sibirien mussten sie Straßen pflastern und in Kohleminen arbeiten. Es gelang ihnen aus Sibirien zu fliehen und sie kamen nach Saratow. Dort begann Sophie ihr Chemiestudium. Mit den Essensmarken, die sie als Studentin bekam, konnte sie ihren Eltern helfen. Hier traf sie Samuel Milek Batalion und sie heirateten am 8.5.1945.Von Saratow kam sie im November 1945 mit ihren Eltern nach Hannover und lebte danach mit ihrem Mann in Eschwege und später in Hessisch Lichtenau. In der Schule in Darmstadt war sie die rechte Hand ihres Ehemanns und organisierte die Versorgung der Schule. Sie studierte wieder Chemie an der Technischen Universität und bekam zwei Kinder: Lea wurde in der Woche geboren, in der die Schule ins Gebäude einzog und Nathan kam zwei Jahre danach zur Welt. Einige Jahre später emigrierte Sophie in die USA. Sie starb 1999 und ist in Florida begraben.

Sophie Osser, born 15.5.1923 in Danzig, moved with her parents at the age of two to Lodz where the rest of the family lived. She lost her mother Leontin Pritzkovski at an early age and her father, Henrik Osser, marrried Anna Borenstein. In Lodz, hundreds of Jews were murdered following its occupation by the Germans in 1939. Schools were closed and the Jews were required to wear the Yellow Star. Sophie fled with her mother to Lvov, a town that had been under Soviet rule since December 1939. Her father was previously recruited into the Polish army to protect Warsaw. He later managed to return safely to his family.In 1940, Sophie and her parents were deported to Siberia, like cattle in freight box cars. The train journey took 28 days: they had no fresh air, no toilets, little food and almost no blankets in the freezing conditions. In Siberia, they were forced to work paving roads and extracting coal from the mines. However, they managed to flee from Siberia to Saratov, where Sophie was able to study chemistry. The food coupons she received as a student enabled the family to survive. It was in Saratov, where she met Samuel Milek Batalion, whom she married on 8.5.1945.She left Saratov with her parents and arrived in Hannover in November 1945. From there she went with her husband to the DP camp in Eschwege, and later to Hessian-Lichtenau. They moved to Darmstadt in October 1946. She worked as her husband’s right hand at the school, assuming management of its supplies and finances. She studied chemistry at the Technical University in Darmstadt, and gave birth to her two children: Lea was born during the week the school began to function and Nathan was born two years later. She later moved to the USA. She died in 1999 and is buried in Florida.

14

סופי אוסר נולדה ב-15.5.1923 בעיר דנציג. לאחר שנתיים עברה המשפחה לגור בעיר מולדתם לודג’. אמה של סופי – לאונטין פריצקובסקי, נפטרה כשהיתה צעירה מאוד. אביה, הנריק אוסר התחתן שנית עם אנה בורנשטיין.

אחרי הכיבוש הגרמני בשנת 1939 נהרגו בלודג’ מאות יהודים, בתי ספר והיהודים הוכרחו לשאת את הטלאי הצהוב. סופי ברחה עם אמה נסגרו ללבוב, עיר שמשנת 1939 הייתה תחת השלטון הרוסי. האב גויס לצבא של

פולין כדי להגן על וורשה ומאוחר יותר חזר שוב למשפחתו.ב-1940 הוגלו סופי והוריה לסיביר לשם נסעו בקרונות רכבת המיועדים לבהמות. הנסיעה נמשכה 28 ימים. בקרון לא היה אוויר נקי, לא היו שירותים, בקושי היה מה לאכול ובמה להתכסות כדי להינצל מהקור העז. בסיביר הם הוכרחו לסלול כבישים ולעבוד במכרות פחם. מסיביר הם ברחו לסרטוב, שם היתה לסופי הזדמנות להמשיך את לימודיה בכימיה. בעזרת תווי אוכל שניתנו לסטודנטים יכלה סופי לעזור להוריה. היא פגשה שם את שמואל

מילק בטליון, איתו התחתנה ב-8.5.1945.בסוף שנת 1945 הגיעה סופי עם הוריה מסרטוב להנובר. לאחר מכן גרה עם באשווגה ואז בליכטנאו. באוקטובר 1949 הם עברו לדרמשטדט. בבית הספר הייתה סופי יד ימינו של בעלה. היא הייתה אחראית לפן הכלכלי והתזונתי בבית הספר. בו זמנית היא למדה כימיה באוניברסיטה הטכנית בעיר וילדה שני ילדים: לאה נולדה בשבוע שבית הספר התחיל לפעול ונתן שנתיים לאחר מכן. היא עברה לגור בארה”ב, נפטרה בשנת 1999 ונקברה

בפלורידה.

Sophie Batalion mit ihrer Tochter Lea im März 1948 Sophie Batalion with daughter Lea in March 1948


סופי בטליון עם בתה לאה במרץ 1948תמונות מהאוסף הפרטי של לאה דרור-בטליון

סופי ושמואל בטליון עם בתם לאה במרץ 1948תמונות מהאוסף הפרטי של לאה דרור-בטליון

Sophie and Samuel Batalion mit der Tochter/with their daughter Lea in 1948


Familie/Family Dror von links/from left: Natalie, Ron, David, Lea, Udi and Carmel


Hochzeit von Lea mit David Dror in Israel. Nathan Batalion sitzt auf der linken Seite. Sophie sitzt in derMitte, neben ihr Simone und Samuel steht vorne rechts

Wedding of Lea with David Dror in Israel. Nathan Batalion is sitting on the left side.Sophie is sitting in

the middle next to Simone and Samuel is standing on the right in the front


חתונה של לאה ודוד דרור בישראל. נתן בטליון יושב בצד שמאל. האם סופי יושבת באמצא ועל ידה סימונה בטליון

ושמואל עומד על ידהתמונות מהאוסף הפרטי של לאה דרור-בטליון

משפחת דרור. שמאל: נטלי, רון, דוד, לאה, אודי וכרמלתמונות מהאוסף הפרטי של לאה דרור-בטליון

Der Jugendführer The Youth leader Moshe Mordchelewitz

משה מורדכלביץ נולד ב-18.2.1920 בעיר קובנו )קאונס( שבליטא לאם שרה ברודה ולאב אייזיק מורדכלביץ. משה הצטרף לתנועת בית”ר בשנת 1937, כשסיים את

לימודיו בגימנסיה.מורדכלביץ גוייס בשנת 1939 לצבא הליטאי, שפורק כבר ב-1940, עם פלישתו של הצבא הסובייטי. כשהגרמנים כבשו את ליטא ב-22.06.1941, הוקמו שם גטאות ליהודים. האחים של משה, יעקב וסיסל, נורו בגטו של קאונס ב-1943. רק משה הצליח להימלט. מורדכלביץ שהה ברוסיה עד שנת 1945, והוחזק שם

לעבודות כפייה. ב-1946 הוא חזר לפולין והמשיך לגרמניה.מורדכלביץ היה מאוד פעיל בתנועת בית”ר. ב-1949 הוא פגש את שמואל מילק בטליון באחד הכנסים באשווגה. בטליון סיפר למורדכלביץ על הרעיון שלו להקים בית ספר מקצועי. בעקבות ההמלצה של מורדכלביץ, פנה בטליון למרכז בית”ר במינכן, שתמך ברעיון ועזר לבטליון להקים את בית הספר. המרכז של בית”ר העביר את משה מורדכלביץ לדרמשטדט לתפקיד מדריך בבית הספר החדש. למורדכלביץ כבר היה ניסיון בהדרכה במחנה גברזה/וסרבורג. חלק מהתלמידים

הגיעו משמה: מלק הרמן, לזר וקלרה מרנץ וחיים מנדל.מורדכלביץ הגיע לדרמשטדט ב-1947 וגר בקיבוץ. הוא לימד לאחר הצהריים ובמהלך היום נכח בסמינרים באוניברסיטה כשומע חופשי. את שאר הזמן הוא הקדיש להכנת החומרים להרצאות שלו. הוא אהב לקרוא הרבה, ותלמידיו מאוד

העריכו ואהבו אותו.

Moshe Mordchelewitz wurde am 18.2.1920 in Kovno (Kaunas) Litauen geboren. Seine Mutter ist Sarah Brode und der Vater Eisig Mordchelewitz. Moshe trat schon 1937 nach Beendigung des Gymnasiums der Betar bei.Mordchelewitz wurde 1939 in die litauischen Armee einberufen, die aber bereits 1940 nach dem sowjetischen Einmarsch aufgelöst wurde. Als die Deutschen Litauen am 22.6.1941 besetzten, wurden Ghettos für die Juden eingerichtet. Seine zwei Brüder, Jakov und Sissel, wurden 1943 im Ghetto von Kaunas erschossen. Moshe Mordchelewitz gelang die Flucht. Anschließend war er bis 1945 als Zwangsarbeiter in Russland, kam 1946 zurück nach Polen und ging weiter nach Deutschland.Mordchelewitz war sehr aktiv für die Betar, 1946 traf er Samuel Milek Batalion bei einer Konferenz in Eschwege. Batalion erzählte Mordchelewitz von seiner Idee, eine berufliche Schule zu eröffnen. Auf Anraten von Mordchelewitz wandte er sich an die Betar in München. Sie unterstützten Batalion bei der Gründung der Schule und versetzten Mordchelewitz nach Darmstadt als Madrich der neuen Schule. Er war bereits Madrich in Gabersee/Wasserburg. Einige der Schüler kamen von dort: Malek Herman, Lazer und Klara Marantz, und Haim Mendel.Mordchelewitz kam 1947 nach Darmstadt, er wohnte im Kibbutz. Er unterrichtete nachmittags und während des Tages besuchte er Seminare an der Universität als Gasthörer. Sonst war er damit beschäftigt, das Material und die Vorträge vorzubereiten. Er las viel. Die Studenten respektierten und schätzten ihn.

Moshe Mordchelewitz was born on 18.2.1920 in Kovno (Kaunas), Lithuania. His mother was Sarah Brode, his father Eisig Mordchelewitz. Moshe had already joined the Betar movement in 1937 upon graduating from high school. In 1939 he was recruited into the Lithuanian army, which was promptly disbanded in 1940 following the Russian invasion. After the Germans occupied Lithuania on 22.6.1941, they created ghettos for the Jews. Moshe’s two brothers, Yaakov and Sissel, were shot in the Kaunas Ghetto in 1943, and only Moshe was able to escape. Moshe was interned as a forced laborer in Russia until 1945, whereupon he returned to Poland in 1946, and then travelled on to Germany.Moshe was very active in the Betar movement, and met Samuel Milek Batalion in 1946 in Eschwege at a Betar conference. Batalion told Moshe of his idea to open a vocational school. On Moshe’s advice, he presented his idea to the Betar head office in Munich. They approved it, and Milek received permission to transfer Moshe to Darmstadt to be the Madrich in the new school – for Moshe had already worked as a Madrich in Gabersee/Wasserburg. Some of the students at the school came from there, namely Malek Herman, Lazer and Klara Marantz, and Haim Mendel.Moshe had also led the Herzog Kibbutz in the DP camp at Hesse-Lichtenau. He arrived in Darmstadt in 1947 and lived in the Kibbutz. The school’s primary task was to train the youngsters in a profession, and later to teach the more promising students to be Madrichim.During the day Moshe often attended university lectures as a guest auditor and taught in the afternoon. Most of the time he was busy preparing lesson materials and lectures. He was very well read, and much appreciated and respected by the students.

15

Moshe Mordchelewitz:- der Leiter der Herzog Betargruppe in Hessisch-Lichtenau 1947 ist in der Mitte der zweiten Reihe

im weißen Hemd - the Madrich of the Herzog Betar Group in

Hesse-Lichtenau 1947 is in the middle of the second row wearing a white shirt


Moshe Mordchelewitz: - In seinem Büro in der Schule

- In his office at the schoolFoto Privatsammlung/ Photo private collection:

Lea Dror-Batalion

משה מורדכלביץ, המדריך של קבוצת בית”ר בהסן ליכטנאו ב-1947. הוא יושב באמצע של השורה

השניה בחולצה לבנהתמונה מהאוסף של : לאה דרור-בטליון

משה מורדכלביץתמונה מהאוסף של :לאה דרור- בטליון

Moshe MordchelewitzFoto Privatsammlung/ Photo private collection:

Lea Dror-Batalion

משה מורדכלביץ מלמד עקרונות בית”רתמונה מהאוסף של : לאה דרור-בטליון

Moshe Mordchelewitz: unterichtet die Betar-Grundlagen

teaches the Betar principlesFoto Privatsammlung/ Photo private collection:

Lea Dror-Batalion

המדריך משה מורדכלביץDer Jugendführer The Youth leader Moshe Mordchelewitz

נציגי הסוכנות היהודית באו לדרמשטדט כדי להביא את התלמידים לארץ ישראל. באפריל 1948 היה משה מורדכלביץ הראשון שעזב את בית הספר כדי להיכנס לארגון אצ”ל1 ולהילחם בפלשטינה. משה הגיע לתל אביב ממרסיי באוניית “טטי” ב-15.5.1948, יחד עם עוד כ-350 - 400 נוסעים אחרים. הוא

הגיע רק יום אחד לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל.אלטלנה, ספינת עם האירוע אחרי אך אצ”ל. לארגון הצטרף הוא כאמור, נלחם עד ועבר לצבא הגנה לישראל. בצה”ל משה מורדכלביץ אצ”ל פורק

סוף מלחמת העצמאות ושוחרר באוגוסט 1949.ב-8.11.1949, התחתן משה עם מרים קלמוס ואיתה גידל 2 בנות: חנה ורוני שהים גרות בישראל. מרים נפטרה בשנת 1980. הוא התחתן לאחר מכן עם פלה מינקוביץ והיגר איתה לקנדה. הוא נפטר ב-11.8.2011 בעיר מונטריאול. הוא ספר ללאה דרור-בטליון את סיפור בית הספר. לאה חקרה לעומק את

הנושא והשלימה את סיפור בעזרת התמונות ששמואל בטליון השאיר.

Vertreter der Jewish Agency for Israel kamen nach Darmstadt, um die Studenten nach Eretz Israel zu bringen. Im April 1948 war Moshe der erste, der die Schule verließ, um sich der Etzel-Bewegung anzuschließen und in Palästina zu kämpfen. Moshe erreichte Tel Aviv auf dem Schiff Teti aus Marseille zusammen mit 350 bis 400 anderen Passagieren am 15.5.1948, einen Tag nach der Deklaration des neuen Staates Israel.Er trat einer Kampfeinheit der Irgun (Etzel)1 bei. Aber nach dem Vorfall des Schiffes „Altalena“ wurde die Irgun aufgelöst und die israelische Armee wurde gegründet. Mordchelewitz kämpfte bis zum Ende des Unabhängigkeitskrieges und wurde im August 1949 entlassen.Am 8.11.1949 heiratete Mordchelewitz Miriam Kalmus und zog zwei Töchter, Hanna und Ronnie, groß. Seine Ehefrau starb 1980. Danach heiratete er Falla Minkowitz und ging mit ihr nach Kanada. Er starb am 11.8.2011 in Montreal. Seine zwei Töchter leben in Israel.Moshe erzählte Lea Dror-Batalion die Geschichte der Schule, die durch die Fotos aus dem Nachlass von Samuel Batalion und durch ihre eigenen Nachforschungen ergänzt wurde.

Representatives of the Jewish Agency for Israel came to Darmstadt to bring the students to Eretz Israel. In April 1948, Moshe was the first to leave the school in order to join the Etzel and fight in Palestine. Moshe boarded the ship ‘Teti’ in Marseille together with 350 to 400 other passengers. He arrived in Tel Aviv on 15.5.1948 just one day after the declaration of the new State of Israel.He was initially recruited into an Irgun (Etzel)1combat company. However, following the ‘Altalena’ incident, the Irgun was disbanded, and the Israeli Defence Force was formed. He fought until the end of the War of Independence and was discharged in August 1949.He married Miriam Kalmus on 8.11.1949 and raised two daughters, Hanna and Ronnie. His wife passed away in 1980. He later married Falla Minkowitz and emigrated with her to Canada. His two daughters live in Israel. He passed away on 11.8.2011 in Montreal. He told Lea Dror-Batalion the story of the school, which was complemented by the pictures left behind by Samuel Batalion and the extensive research.

16

Moshe Mordchelewitz: mit seinen Töchtern Hana und Ronnie/with his daughters Hana and Ronnie

Foto von Tochter/ Photo from daughter: Hana Katz

Brief von der Jewish Agency for Palestine in May 1948 in Bezug auf die bevorstehende Aliyah und Einzug der Betar-Angehörigen in die Armee

A letter from the Jewish Agency for Palestine in regard to the forthcoming Aliyah and recruition of the Betar Members to the army

Quelle/ Source: Jabotinsky Archives

Moshes Hochzeit mit Miriam Kalmus mit Rabiner der Gefangenen -Arie Levin

Moshe’s Wedding with Miriam Kalmus with Rabbi of the Prisoners-Arie Levin

Foto von Tochter/ Photo from daughter: Hana Katz

משה מורדכלביץ עם בנותיו חנה ורוניתמונה מאת בתו חנה כץ

חתונה של משה עם מרים קלמוס ורב האסירים, אריה לוין

תמונה מאת בתו חנה כץ

מכתב שמשה שלח לבית הספר בביידנהיים. הוא מודיע שאינו יכול לשלוח תלמידים אליהם מכוון שזמן רב לא היו בבית הספר ויש להם

בחינות.מקור: ארכיון ז’בוטינסקי

Moshe informiert die Schule in Beheidenheim, dass die Schüler nicht weg können, da sie lange nicht in der Schule waren und

Prüfungen haben Moshe informs the school in Beheidenheim, that the student can

not leave since they had been absent from school for a while and have tests

Quelle/Source: Jabotinsky Archives

מכתב מהסוכנות היהודית במאי 1948 אל הנציבות של בית”ר במינכן בקשר להסדרים הקשורים לעליה ולגיוס החברים

מקור: ארכיון ז’בוטינסקי

1Irgun (Etzel) Tzwa’i Le’umi (Abk. von: hebr. ארגון צבאי לאומי ‚Nationale Militärorganisation‘) war eine von Jabotinsky gegründete paramilitärische Organisation, die zwischen 1931 und 1948 für die Unabhängigkeit des Staates Israel kämpfte1Irgun (Etzel) Tzwa’i Le’umi (short for: hebr. ארגון צבאי לאומי The National “Military Organization in the Land of Israel”) was a para-military organization, founded by Jabotinsky, that fought for the independence of the State of Israel between 1931 and 1948

1ארגון )אצ”ל( :ארגון צבא לאומי,היה ארגון צבאי מחתרתי שהוקם ע”י ז’בוטינסקי ואשר נלחם למען עצמאות מדינת ישראל בשנים 1931 עד1948

האניה טטי “בנתיבי העפלה”מאגר המידע לתולדות ההעפלה מחנה המעפילים בעתלית/המועצה לשימור מבני מורשת בישראל

מסר: חיים לפלר

Ein Immigrant, der 1948 Europa auf dem Schiff Teti verlässt. Aus der Geschichtsdatenbank “Illegal Immigration Routes” des Museums

Immigrant Camp in Atlit/Council for the preservation of Israel Heritage.

An Immigrant leaving Europe in 1948 with the ship Teti. From: “Illegal Immigration routes” –

Illegal immigration History Database Immigrant camp in Atlit Museum/Council for the

Preservation of Israel Heritage Quelle/ Source: Haim Lefler

צוות הפעלה Mitarbeiter Assisting Staff

Der tschechische Fahrer in der SchreinereiThe Czech Driver in the Carpentry


הנהג הצ’כי בנגריהתמונה מהאוסף של : לאה דרור-בטליון

דוד בורנשטיין עזר לשמואל בטליון כנהגו. בצד שמאל יושב בטליון ועל ידו הנהג הצכי

התמונה התקבל מדוד בורנשטיין שחי בקנדה

Mitarbeiter und Schüler waren auch mit den täglichen Verwaltungsaufgaben der Schule beschäftigtStaff members and students also dealt with the daily task of running the school

Einige Schüler und Schülerinnen halfen Sophie Batalion bei der Besorgung von Lebensmitteln und in der Küche. Several students assisted Sophie Batalion in acquiring the necessary provisions and in the kitchen.

17

David Borenstein war als Chauffeur für Samuel Batalion tätig.David Borenstein assisted

Samuel Batalion as chauffeur. DP Karte von/ DP Identity Card from

Rita Rubin (Borenstein)

דוד בורנשטיין עזר לשמואל בטליון כנהגותעודה מריטה רובין )בורנשטיין(

Herman (Zvi, Hershi) Malek, der Sekretär der Schule, wurde am 18.8.1917 in Ujpest in Ungarn geboren. Er sprach Ungarisch, Deutsch und Hebräisch. Seine Familie stammte aus Transsilvanien und kam aus Not, vor der Geburt von Herman und seinem Bruder Avraham Lev, nach Ungarn. Er war im Krieg in einem Zwangsarbeitslager in der Ukraine inhaftiert. In seiner Jugend war Herman sehr religiös und schrieb seine Briefe in Hebräisch. Er erreichte Palästina mit dem Schiff Altalena ohne Koffer, ohne Schuhe und in zerissenen Kleidern. In seinem Besitz befand sich ausschließlich ein Schlüsselbund. Er hat nie geheiratet und war auch nicht in der Armee. Sein Erbe ging in einen Fond für Soldatinnen in Not über. Er starb 1987 im Alter von 70 Jahren.

חברי סגל וסטודנטים עסקו גם במשימות היומיומיות של הפעלת בית הספר

David Borenstein war als Chauffeur für Samuel Batalion tätig. Neben Batalion sitzt der tschechische FahrerDavid Borenstein assisted Batalion as his driver. Batalion sitting on the left and next to him the Czech driver

Foto von/ Photo from: David Borenstein, der in Kanada lebt/ who lives in Canada

הרמן מלק תמונה ממשפחתו

Herman MalekFoto von seiner Familie/ Photo

from his family

Der Sekretär Herman Malek bestätigt, dass Kartoffeln, Mehl und Graupen von der Masada

Einheit in Beheidenheim angekommen sindA receipt from the Secretary Herman Malek for

potatoes, flower and barley to the Masada Unit in Beheidenheim

Quelle/ Source: Stadtarchiv Darmstadt

המזכיר הרמן מלק )ביידיש הערמאן מאלעק( חותם על אישור לקבלת מצרכי מזון מפלוגת מסדה בהיידנהיים

מקור: ארכיון העירוני דרמשטדט

Herman (Zvi,Hershi) Malek, the secretary of the school, was born on 18.8.1917 in Ujpest, Hungary. His family was actually from Transylvania but out of poverty they moved to Hungary before Herman and his brother Avraham Lev were born. During the war, Herman was in a forced labor camp in the Ukraine.He used to be very religious and wrote all his letters in Hebrew. He arrived in Palestine on the Altalena with ripped clothes, a bundle of keys, no suitcase and no shoes. He never married and did not serve in the army. He left his inheritance to a foundation for women soldiers in need. He died 1987 at the age of 70.

ידע הוא בהונגריה. באושפסט ב-18.8.1917 נולד מלק הרשי( )צבי, הרמן הונגרית, גרמנית ועברית. המשפחה במקור מטרנסילבניה אבל עברו עוד לפני שצבי ואחיו אברהם לב נולדו להונגריה בגלל קשיי פרנסה. הוא היה במחנה

כפיה באוקראינה.וכל דתי בבית הספר הוא היה המזכיר של הפלוגה. הוא היה בעבר מאוד המכתבים שלו נכתבו בעברית. הוא הגיע לפלשטינה באוניה “אלטלנה” רק התחתן לא הוא קרועים. ובבגדים נעלים בלי המזוודה, בלי מפתחות, עם ולא שירת בצבא אבל השאיר את הירושה שלו לקרן לטיפול בחיילות במצוקה.

הוא נפטר ב-1987 בגיל 70.

המצרכים את להשיג בטליון לסופי סייעו אחדים וסטודנטיות סטודנטים הנדרשים ובמטבח

המזכיר הרמן מלקHerman Malek

Der Sekretär The Secretary

הרמן מלק התמונה התקבלה ממשפחתו

Herman MalekFoto von Familie/ Photo from his family

צוות הפעלה Mitarbeiter Assisting Staff

Agathe, die persönliche Sekretärin des Direktors Batalion

Agathe, the personal Secretary of the Director

Foto Privatsammlung/ Photo private collection:

Lea Dror-Batalion

המנהל של האישית המזכירה אגאתה, בטליון

תמונה מהאוסף הפרטי של לאה דרור-בטלון

Mundek Kolber war verantwortlich für die Ausrüstung und den Lagerraum. Er war auch Mitglied im Betar Ausschuss.

Mundek Kolber was responsible for the equipment and the storage room. He was also a member in the Betar Comittee.

18

Nach einer Aussage von Sophie Batalion ist Mundek Kolber nach Amerika ausge-

wandert (wohin?)Mundek Kolber, according to a testimony

by Sophie Batalion, emigrated to America (where to?)


לפי עדות של סופי בטליון היגר מונדק קולברט לארה”ב )לאן?(

תמונה מהאוסף הפרטי של לאה דרור-בטלון

Ignatz Farbiarz war Elektroingenieur, unterstützte und beriet Batalion bei technischen Problemen und in der Lehre der Fächer Elektrotechnik und Elektronik. Ignatz wurde 1907 in Warschau geboren, er heiratete Helen Batalion, Samuel Batalions Schwester im DP-Lager Eschwege (das Paar sitzt rechts, in dem unteren Bild). Die Familie, Helen, Ignatz, die beiden Söhne, Chester und Nathan, fuhr 1950 nach New Jersey, USA, zu Helens and Samuels Onkel, Max Lebersfeld.

מונדק קולבר היה אחראי על הציוד והמחסן. הוא היה גם חבר ועדת בית”ר.

Der Ingeneur Ignatz Farbiarz bittet die Bauleitung des Stadtkrankenhauses die

Mängel im Gebäude zu beheben.The engineer Ignatz Farbiarz asks the municipal hospital to repair defects in

the buildingQuelle/ Source: Stadtarchiv Darmstadt

המהנדס איגנץ פרביארץ מבקש מההנלת הבניה

של בית החולים העירוני לתקן פגמים בבניןמקור: ארכיון העירוני דרמשטדט

Ignatz Farbiarz was an electrical engineer and assisted and advised Batalion regarding technical problems and in the teaching of subjects connected to electricity and electronics. Ignatz was born in 1907 in Warsaw and married Helen Batalion, Samuel Batalion’s sister, in the DP camp Eschwege (the couple sits on the right in the picture below). The family, Helen, Ignatz and their two sons, Chester and Nathan, went in 1950 to New Jersey, USA to Helen and Samuel’s uncle Max Lebersfeld.

איגנץ פרביארץ היה מהנדס אלקטרוניקה ועזר לבטליון בבעיות טכניות וביעוץ נולד ב-1907 בוורשה. הוא בהוראת המקצועות חשמל ואלקטרוניקה. הוא )הזוג אשווגה במחנה בטליון, אחותו של שמואל בטליון, הלן עם התחתן יושב בצד ימין בתמונה למטה(. המשפחה, הלן, איגנץ, שני בנים שנולדו להם, צ’סטר ונתן, נסעו ב-1950 לדוד של הלן ושמואל, מקס לברספלד, שגר בניו

ג’רסי בארה”ב.

המהנדס ויועץ מקצועיאיגנץ פרביארץ

Betar Committee Meeting/TreffenVon rechts/From the right: Mundek Kolber, Moshe Mordchelewitz,

Samuel Batalion.Die Anderen sind unbekannt/the others can’t be identified


מפגש של ועדת בית”רמימין: מונדק קולבר, משה מורדכלביץ, שמואל בטליון.

היתר לא ניתנים לזיהויתמונה מהאוסף הפרטי של לאה דרור-בטלון

חגיגת ברית מילה של נתן בטליון ב-אוקובר 1949. מימין: הלן ואיגנץ פרביארץ. משפחת ציפר, אנה אוסר, סופי בטליון, יוסף פרנקל, אריה שמטרלינג, יוהנה )חנה( פרנקל, ומרתה )מירים(

שמטרלינגתמונה מהאוסף הפרטי של לאה דרור-בטלון

Feier zur Geburt (Brith Mila) von Nathan Batalion October 1949 Birth Party (Brith Mila) of Nathan Batalion October 1949

Von rechts/from right: Helen and Ignatz Farbiarz, Fam. Zipper, Anna Osser, Sophie Batalion, Johanna (Hana) and Josef Fraenkel, Arie and Martha (Miriam) Schmetterling


Ignatz Farbiarz Der Ingenieur und Technische BeraterThe Engineer and Technical Advisor

המקצועות הנלמדים Fachrichtungen Subjects Taught

בבית הספר התלמידים למדו בתחומים הבאים: מכונאות, חשמלאות,נגרות, חרטות, נפחות, ומסגרות .הציוד בבית הספר היה בסיסי.

Folgende Fachrichtungen wurden angeboten:Mechaniker, Elektrotechniker, Holzverarbeiter, Dreher, Maschinen- und Bauschlosser. Die Ausstattung der Schule war sehr einfach.The school provided vocational courses in the following trades: mechanics, electrical engineering, carpentry, turnery, welding and locksmith. The equipment in the school was rudimentary.

19

Sportliche Betätigungen an der Schule und in der Freizeit

Sports Activities at the School and during the spare time

כושר גופני בבית הספר ובשעות הפנאי

פריבוט וגרונפלד בדו-קרב וקלרה מרנץ מסתכלתתמונה מהאוסף הפרטי של לאה דרור-בטליון

Boxkampf zwischen Pribut und Grünfeld Klara Maranz schaut zu

Boxing match between Pribut and GruenfeldKlara Maranz is watching

Foto Privatbesitz/ Photo private collection: Lea Dror-Batalion

משחק פינג פונג עם איזו מרקוביצ’י כצופהתמונה מהאוסף הפרטי של לאה דרור-בטליון

Izu Marcovici schaut einem Ping Pong Spiel zu Izu Marcovici is watching a ping-pong game


שמואל בטליון עם תלמידיו באחת המעבדותתמונה מהאוסף הפרטי של לאה דרור-בטליון

בנגריה מימין: חיים פריבוט,חיים מנדל)שקדי( ועוד תלמיד.תמונה מהאוסף הפרטי של לאה דרור-בטליון

תלמידים בנגריה תחת השגחה של אחד המוריםתמונה מהאוסף הפרטי של לאה דרור-בטליון

Schüler in der Schreinerei unter der Aufsicht eines Lehrers

Students working in the carpentry supervised by one of the teachers


In der Schreinerei von rechts:/In the carpentry from the right: Haim Pribut and Haim Mendel (Skedy)


Samuel Batalion mit seinen Schülern in einer der Werkstätten

Samuel Batalion with his students in one of the workshops


תוכנית הלימודים והמורים Lehrplan und Lehrer Curriculum and Teachers

Eines der Lehrhefte über Lag Baomer – Tag des Heldentums in Israel

One of the teaching leaflets about Lag Baomer – Day of heroism in Israel

Quelle/ Source: Jabotinsky Archive

אחת מחוברות לימוד על ל”ג בעומר – יום הגבורה בישראלמקור: ארכיון של ז’בוטינסקי

בית הספר תחת הנהגתו של שמואל בטליון נתן לתלמידיו היהודים בין הגילאים 25-15 הזדמנות להתכונן לחיים העתידיים בפלשתינה.

טכני, שרטוט טכני, חשבון המקצועות את כללה הלימודים תוכנית חשמלאות של מתח נמוך וחשמלאות כללית, אינסטלציה, מטלורגיה. היו גם למדו ולנגרות. בבית הספר התלמידים קורסים לחרטות, למכונאות,

עברית והסטוריה של העם היהודי. כל יום התקיימו 10 שעות לימוד.לא נמצא הרבה מידע על חומרי הלימוד והספרים ששימשו את התלמידים לצורך הלימודים. ידוע שחלק מצוות המורים היו אזרחים גרמניים.שפות

ההוראה היו כנראה גרמנית ויידיש-השפה שכולם כנראה שלטו בה.ואת עברית לימד הוא הצהריים אחר סיפר שבשעות מורדכלביץ משה האידיאולוגיה של תנועת בית”ר. חלק מספרי הלימוד העבריים לשיעורים

על בית”ר נשלחו אליו ממינכן.

Die Schule sollte, unter Leitung von Samuel Batalion, den jüdischen Schülern im Alter von 15-25 Jahren die Möglichkeit geben, sich auf ihr zukünftiges Leben in Palästina vorzubereiten.Der Lehrplan umfasste die Gebiete technisches Rechnen, Messkunde, Installations-, Schwachstrom- und allgemeine Elektrotechnik, ferner Hebräisch und jüdische Geschichte. Es wurden Kurse für Elektrotechniker und Dreher, Maschinen- und Bauschlosser und für Schreiner angeboten. Täglich wurden insgesamt zehn Unterrichtsstunden gegeben.Es gibt nur wenige Informationen über die Fachbücher oder Materialen, die im Unterricht verwendet wurden. Ein Teil der Lehrkräfte waren Deutsche.Moshe Mordchelewitz berichtet, dass er am Nachmittag Hebräisch und Betar Ideologie unterrichtete. Einige der hebräischen Bücher für den Betar Unterricht wurden von der Zentrale in München gestellt.

The school, under the direction of Samuel Batalion, aimed to provide Jewish students aged 15-25 with the possibility to prepare for their future life in Palestine.The curriculum included the fields of technical calculation, measurement and control technology, electrical installation, including low-voltage current and general electrical engineering, in addition to lessons in Hebrew and Jewish history. Courses were offered for electrical engineers and turners, fitters, locksmiths and carpenters. Lessons were held daily for ten hours.Little is known today about the reference books or materials used for teaching. We do know that some members of the teaching staff were German citizens. Moshe Mordchelewitz reports that he gave Hebrew courses and classes in Betar ideology in the afternoon. For this purpose, books in Hebrew were supplied by the Betar head office in Munich.

20

התמונות של שני מורים שזהותם לא ידועה. ככל הנראה אחד מהם היה פליקס פלוס שהועסק כמורה בבית הספר. .DM 3000 הוא קיבל שכר של

Die beiden Bilder zeigen wahrscheinlich Lehrer, deren Identität nicht bekannt ist. Einer von ihnen ist vielleicht Feliks Fluss, der als Lehrer in der Schule beschäftigt war. Er bekam einen Lohn von 3000 DM.

מורים בבית הספרLehrer in der Schule

Teachers at the School

The two photos display teachers whose identity is unknown. One of them is most probably Feliks Fluss who was employed by the school as a teacher and received a salary of 3000 DM.

כרטסת רישום של המורה פליקס פלוסמקור: ארכיון העירוני דרמשטדט

Die Registrierkarte des Lehrers Feliks Fluss The registration card of the teacher Feliks Fluss

Quelle/ Source: Stadtarchiv Darmstadt תמונה מהאוסף הפרטי של לאה דרור-

בטליוןFoto Privatbesitz/ Photo private

collection: Lea Dror-Batalion

תמונה מהאוסף הפרטי של לאה דרור-בטליון


חוברות עזר למפקדי בית”רמקור: ארכיון של ז’בוטינסקי

Lehrhefte für Betar-Madrichim (Jugendleiters)Leaflet for Betar Madrichim (Youth leaders)

Quelle/ Source: Jabotinsky Archive

המורה - סימון קלורפיין וצילי Der Lehrer The Teacher

Simon and Cili Klorfine

סימון קלורפיין נולד ב- 21.5.1919 בפולין בעיר רובנו. אביו, פנחס קלורפיין, היה צלם, שממנו למד סימון את אמנות הצילום. אמו, פייגה לזרוב, הייתה שחקנית. . אחותו אסתר היה לו אח גדול, אברהם, שגוייס לצבא הרוסי ומאז לא חזר היגרה לפלשטינה ב-1931. עבודות הצילום של סימון הרשימו את הגרמנים

והוא עבד בשבילם. שני הוריו נרצחו על ידי הגרמנים.סימון וצילי )צילה( הכירו בעיר מולדתם ונפגשו שוב אחרי המלחמה במחנה הפליטים. הם התחתנו ב-1947 בהיידנהיים. סימון היה מדריך ומורה. סימון

הגיע עם אשתו לבית הספר בדרמשטדט בינואר 1948.אחרי שעזבו את בית הספר מסדה, סימון התבקש להישאר בגרמניה לארגן עלייה לארץ ישראל. הזוג עבר למחנה פוקינג. סימון היה מאוד פעיל בבית”ר. בנובמבר 1948 עלתה המשפחה לישראל. סימון גויס לצה”ל ונלחם במלחמת סיני. הוא עבד כמורה למוזיקה והיה מנצח מקהלות. סימון קלורפיין נפטר ב-

16.9.1985, בגיל 67.צילה נולדה ב-18.11.1921 ברוקינטו. אביה, אליאס צ’צ’יק היה סוחר ואמה, שרה צ’צ’יק היתה עקרת בית. להם היו שבעה ילדים מתוכם צילה היתה החמישית. הבנות והבנים המבוגרים - אריה, יוסף, רחל ונעמי עלו לישראל כבר בשנת 1935. הצעירים צילה, חיה ומאיר נשארו ברוקינטו עם ההורים. ב-1941, עם הכיבוש הגרמני, הם ברחו מזרחה לחווה של אחד הדודים שלהם, שם נשארו מספר חודשים. כשחזרו לרוקינטו, לא נשאר שם דבר מרכושם. צילה ברחה והם סימון, היא שוב פגשה את בזמן הבריחה אנשים. מהמקום עם קבוצת

התחתנו ב-1947.בבית הספר “מסדה” עזרה צילה במטבח. ב-1948 היא הגיעה ל ישראל עם בעלה ובתה פניה שנולדה בפוקינג. שתי בנותיה האחרות, יפה ונילי, נולדו בישראל, שם גרות כולן גם היום. בישראל עבדה צילי בדואר. היא נפטרה ב-28.11.2003

בגיל 87.

Simon Klorfein wurde am 21.5.1919 in Rowno in Polen geboren. Der Vater, Pinchas Klorfein, war ein Fotograf und Simon hat von ihm die Kunst des Fotografierens gelernt. Die Mutter Feiga Lazarov war Schauspielerin. Er hatte einen älteren Bruder Abraham, der nie aus der russischen Armee zurückgekehrt ist. Seine Schwester Esther wanderte 1933 nach Palästina aus. Mit seinen Fotografien beeindruckte Pinchas die Deutschen und er arbeitete für sie als Fotograf. Beide Eltern wurden von den Deutschen ermordet.Simon und Cili (Zila) kannten sich aus ihrer Heimatstadt, trafen sich nach dem Krieg in einem DP-Lager wieder und heirateten 1947 in Heidenheim. Simon war Madrich und Lehrer. Beide kamen im Januar 1948 an die Schule in Darmstadt als Betar Offizier für die Region. Nachdem die Schule geschlossen wurde, sollte er in Deutschland bleiben und die Ausreise nach Israel organisieren. Das Paar ging nach Pocking und Simon war dort sehr aktiv in der Betar. Die Familie erreichte im November 1948 Israel. Simon wurde zur Armee eingezogen und kämpfte im Sinai-Krieg. Später arbeitete er als Lehrer, unterrichtete Musik und war Leiter eines Chores. Simon Klorfein starb am 16.9.1985 im Alter von 67 Jahren.Zila Klorfein wurde am 18.11.1921 in Rokitno geboren. Der Vater Elias Chechik war Kaufmann, die Mutter Sara Chechik Hausfrau. Sie hatten sieben Kinder. Die älteren Brüder und die Schwestern machten schon 1935 Alijah. Die jüngeren Kinder Zila, Haya und Meir blieben in Rokitno bei ihren Eltern. 1941 nach der deutschen Besatzung flohen sie in den Osten auf den Bauernhof eines Onkels. Dort blieben sie einige Monate. Als sie zurück nach Rokitno kamen, war nichts mehr da. Zila schloss sich einer Gruppe an und lief weg. Auf der Flucht traf sie Simon wieder, den sie aus ihrer Heimatstadt kannte und sie heirateten 1947.In der Schule half sie in der Küche. Sie brachte ihre Tochter in Pocking im August 1948 zur Welt. Zwei weitere Töchter, Yaffa und Nili, wurden in Israel geboren und alle drei Töchter leben dort heute. In Israel arbeitete Zila bei der Post. Sie starb am 28.11.2003 im Alter von 87 Jahren.

Simon Klorfein was born 21.5.1919 in Rowno, Poland. The father, Pinchas Klorfein, was a photographer and taught Simon the art of photography. His mother Feiga Lazarov was an actress. He had one older brother, Abraham, who was drafted to the Russian army and never came back. His sister Esther made Aliya in 1933. The Germans were impressed by Pinchas’ work as a photographer and he worked for them. Both parents were murdered by the Germans. Simon and Cili (Zila) had known each other at their home town and met again after the war at the DP Camp and got married in Heidenheim in 1947. Simon was a Madrich and Instructor and they reached the School in Darmstadt in January 1948. After leaving the Masada School, he was requested to remain in Germany to help organizing the Aliya. The couple went to Pocking where he continued to be very active in Betar. They reached Israel in November 1948. Simon was recruited to the army and fought in the Sinai war and then worked as a music teacher and chorus conductor. He passed away 16.9.1985 at the age of 67.Zila Klorfein was born 18.11.1921 in Rokitno, Poland. Her father Elias Chechik was a merchant. Her mother Sara Chechik was a housewife. They had seven children, Zila was no. 5. The older brothers and sisters made Aliyah in 1935. The younger sisters Zila, Haya and Meir stayed in Rokitno with their parents. In 1941 after the German occupation, they fled east to an uncle’s farm. They stayed for a few months and when they returned to Rokitno there was nothing left. Zila ran away with a group. While fleeing she met Simon again and they got married in 1947. At the school she helped in the kitchen.She gave birth to her daughter in Pocking, Germany, in August 1948. Two other daughters,Yaffa and Nili, were born in Israel and all three daughters live there today. In Israel Zila worked at the post office. She passed away 28.11.2003 at the age of 87.

21

סימון קלורפיין לימד שפות בבית הספר

Das Ehepaar KlorfeinThe Klorfein couple

Foto von/ Photo from: Familie Klorfein

Simon Klorfein unterrichtete Sprachen an der SchuleSimon Klorfein taught languages at the school

הזוג קלורפייןתמונות ממפחת קלורפיין

סימון עומד מאחרי אשתו, מימינו יפה במדי צה”ל ומשמאלו נילי

תמונות משפחת קלורפיין

הקלורפיינים עם בתם פניהתמונות ממשפחת קלורפיין

תעודת חבר בהצה”ר מ-1949תעודה ממשפחת קלורפיין

Die Klorfeins mit Tochter Fania Klorfeins with daughter Fania


Simon Klorfine Ausweis/ID: Hazohar 1949


Simon hinter seiner Frau, rechts Yaffa in israeli armee uniform und links Nili

Simon behind his wife, to the right Yaffa in Israeli army uniform and to the left Nili


התלמידים Die Schüler The Students

התמידים בארוחה ובטליון עומד מאחורתמונה מהאוסף של: לאה דרור- בטליון

התלמידים היו ניצולים שבאו ממחנות העקורים באיזור השליטה האמריקאי ומארצות שהיו קודם תחת כיבוש גרמני. והיה כעת נחוש להכין את עצמו לחיים חדשים, לקיום עתידי בישראל. כל אחד מהם הצליח לשרוד את השואה

רובם הגיעו מפולין ואחרים מארצות כמו ליטא, רומניה, הונגריה וצ’כוסלובקיה ודברו שפות שונות.למרות חויותיהם האיומות היה להם רצון חזק לחיות.ביה”ס ספק להם חינוך, תמיכה, משמעת והתמצאות, כולם

כלים הנחוצים להתמדה בהתמודדות.

Die Schüler waren Überlebende aus DP-Lagern der Amerikanischen Besatzungszone und aus den ehemaligen von Deutschen besetzten Ländern. Sie hatten den Holocaust überlebt und wollten sich auf ein neues Leben in Eretz Israel vorbereiten. Die meisten kamen aus Polen und aus anderen Ländern, wie Litauen, Rumänien, Ungarn und Tschechien, und beherrschten viele Sprachen. Trotz ihrer schrecklichen Erfahrungen war ihr Lebenswille stark. Die Schule gab ihnen Ausbildung, Halt und Orientierung, was ihnen bei der Bewältigung der bevorstehenden Schwierigkeiten helfen sollte.

22

Batalion steht Schüler sind beim Essen und Batalion im HIntergrundThe students at lunch and Batalion standing in the back


קבוצת תלמידים עם בטליון ומורדכלביץתמונה מהאוסף של :לאה דרור- בטליון

Eine Gruppe von Schülern zusammen mit Batalion und Mordchelewitz A groups of students together with Batalion and Mordchelewitz


The students were survivors who had come from DP camps in the American Zone of Occupation and from the formerly German occupied countries. Each one had managed to outlive the Holocaust and was now determined to prepare himself for a new life, a future existence in Israel. Most of them came from Poland and some from countries like Lithuania, Rumania, Hungary and Czechoslovakia and spoke several languages.In spite of their terrible experiences, they had a strong will to live. The school provided training, support, discipline and orientation, all the tools necessary to persevere.

Die Schüler The Students

Benjamin Eichler

Benjamin Eichler1

בנימין אייכלר1

טוראי אייכלר בנימין ז”לבן מרים

נולד בהונגריה ב – 1.4.1928נפל בט”ז באב תש”ט 7.1.1949

שרת בגדוד “ברק” )12(. מקום נפילה – רפיחבנימין איכלר נולד בקוסיצ’ה שבצ’כוסלובקיה כנראה ב-26.3.1929. אביו שלמה איכלר ואמו אנה איכלר. הוא דבר עברית ,יידיש ,הונגרית וגרמנית. במהלך המלחמה הוא היה בגטו ובמספר מחנות עבודה. הוא בא למחנה העקורים וילהיים במאי 1947. הוא חוה את מוראות השואה והיה אחד מגדוד משחררי הנגב. הוא נפל בקרב על רפיח ב-1949. הוא נקבר בקבר זמני ואח”כ הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית הקברות נחלת

יצחק ב-1.11.8.1949אנו מכבדים את זכרו בתערוכה.

Gefreiter Eichler Benjamin verstorbenSohn von Miriamgeboren am 1.4.1928 in UngarnGefallen am 7.1.1949 in Rafiahin der Brigade “Barak” 12Benjamin Eichler wurde vermutlich am 26.3.1929 in Kosice, Tschechoslowakei geboren. Sein Vater war Salomon Eichler und seine Mutter Anna geborene Friedman. Er sprach Hebräisch, Jiddisch, Slowakisch, Ungarisch und Deutsch. Während des Krieges war er im Ghetto und in mehren Zwangsarbeitslagern in der Tschechoslowakei und Polen. Im Mai 1947 kam er in das DP-Lager Weilheim. Er erlebte die Schrecken des Exils, den Holocaust und wurde zum Befreier der Negev, wo er als Soldat in einer Brigade kämpfte. Er fiel am 1.7.1949 in Rafa. Benjamin Eichler wurde in einem provisorischen Grab beigesetzt. Heute liegt er auf dem Friedhof Nachalat Yizchak, im Abschnitt für Helden, begraben,wo er am 11.8.1949 bestattet wurde.1

Wir ehren sein Andenken in dieser Ausstellung.

Corporal Eichler Benjamin deceased Son of Miriam born on the 1.4.1928 in Hungary fell on the 7.1.1949 in Rafiah served in the Brigade “Barak” 12Benjamin Eichler was born in Koscie, Czechoslovakia, presumely 26.3.1929. His father was Salomon Eichler and his mother was Anna Eichler. He spoke Hebrew, Yiddish, Slovakian, Hungarian and German. During the war he was in the Ghetto and in several labor camps. He came to the DP-Camps Weilheim in may 1947. He experienced the horrors of exile, the Holocaust and was to be the one of the liberators of the Negev, as he fought with his brigade. He fell in battle in Rafa on 1.7.1949. Benjamin Eichler was buried in a temporary grave and laid to rest in the section for heroes in the Nahalat Yizhak Cemetary on the 11.8.1949.1

We honor his memory in this exhibition.

23

בינימין אייכלר באמצא וחיים שקדי בצד ימין בחדר במעונות

תמונה ממשפחת שקדי

Benjamin Eichler in der Mitte. Rechts Haim Mendel (Shkedy)

im Zimmer im InternatBenjamin Eichler in the middle and Haim Mendel (Shkedy) to

the right in the DormitoryFoto von/ Photo from Familie

Shkedy

התלמידים - בנימין אייכלר

תלמידים עם המדריך בבית הספרתמונה מהאוסף הפרטי של משפחת שקדי

Die Schüler mit dem Madrich in der Schule The students with the Madrich in the School

Foto von/ Photo from Familie Shkedy

Benjamin Eichler Die DP Registrationkarte

The DP Registration Card Quelle/Source: Stadtarchiv Darmstadt

כרטסת פליט של בנימין אייכלר מקור: מארכיון העירוני בדרמשטדט

1http://www.kadisha.biz/ShowItem.aspx?levelId=59689&template=18&ID=353949

Die Schüler The Students Josef Gruenfeld

Josef Gruenfeld (Grinfeld) Foto/ Photo von/ from: :תמונה מ

Josef Gruenfeld

יוסף גרוינפלד )גרינפלד( Josef Grünfeld (Grinfeld) wurde am 1.6.1926 in Uzhgorod, Tschechoslowakei, in der heutigen Ukraine geboren. Sein Vater war Abraham Grünfeld und seine Mutter war Ilona Moschkovitz. Er spricht fließend Russisch, Polnisch, Ungarisch, Tschechisch und Deutsch. Während des Krieges war er in Auschwitz und Birkenau inhaftiert. Die Nummer, die auf seinen Arm tätowiert wurde, war 8000 und ihm wurde gesagt, dass er mit dieser Glückszahl nicht sterben würde.Grünfeld kam im Jahr 1946 in Deutschland an und blieb in Heidelberg, wo er sich der jüdischen Gemeinde anschloss. Dort hatte er gute Kontakte und kommerzielle Beziehungen mit den Amerikanern. Aufgrund seiner früheren Inhaftierung drehten sich seine Gedanken rund um das Überleben.Nachdem er im DP-Lager Zeilsheim gewesen war, kam er am 25.11.47 in die Masada-Schule. Er besuchte einige Kurse, aber verbachte viele Tage außerhalb der Schule, um mit Batalion dienstliche Fahrten zu unternehmen. Batalion und Grünfeld fuhren häufig nach München zur Betar Zentrale in der Maria-Theresien-Straße 9. Er erinnert sich heute noch an die hervorragenden jüdischen Speisen, die Kischke und Tscholent, die er in einem Restaurant um die Ecke des Büros gegessen hat.Er erreichte Israel von Marseille aus auf einem Fischerboot mit 200 Menschen an Bord. Er erhielt gefälschte Papiere, die ihn als einen Jugendlichen von 17 Jahren auswiesen. Josef ging gleich in die Armee und diente in der 7. Panzerbrigade. Er hat zwei Töchter, Ilana und Rivka, und lebt heute in Netanja, Israel.

Josef Gruenfeld (Grinfeld) was born in Uzhgorod, Czechoslovakia, today Ukraine, on 1.6.1926. His father was Abraham Gruenfeld and his mother was Ilona Moschkovitz. He is fluent in Russian, Polish, Hungarian, Czech and in German. During the war, he was imprisoned in Auschwitz and Birkenau. The number tattoed on his arm was 8000 and he was told that he would not die with this lucky number. Gruenfeld arrived in Germany in 1946 and stayed in Heidelberg, where he joined the Jewish community. There he had good contact and commercial relationships with the Americans. Due to his earlier imprisonment, his thoughts revolved around survival.He joined the Masada school on 25.11.47 after having been in the DP camp Heidesheim. He took some courses, but spent many days outside the school driving around with Samuel Batalion. Batalion and Gruenfeld frequently drove to Munich to the Betar head office in 9 Maria Theresien Street. Today he still remembers the excellent Jewish food, the kishke and chulent, in a restaurant around the corner of the office. He reached Israel from Marseille on a fishing boat with 200 people on board. He received false papers as if he were a young boy of only 17. Josef enlisted in the army and served in the 7th Armored Brigade. He has two daughters, Ilana and Rivka, and lives today in Netanya, Israel.

24

התלמידים - יוסף גרוינפלד

Die Displaced Person Registrierkarte von Josef Grünberg The DP Registration Card of Josef Gruenberg


כרטסת של יוסף גרוינברג כעקורמקור: הארכיון העירוני בדרמשטדט

Von rechts:/ from right: Zili Grinberg, Josef Gruenfeld, Klara MarantzFoto Privatsammlung / Photo private collection:

Lea Dror-Batalion

מימין: צילי גרינברג, יוסף גרוינפלד וקלרה מרנץתמונה מהאוסף הפרטי של לאה דרור- בטליון

Josef Gruenfeld (Greenfeld) Fotographiert von/ Picture taken by: Lea Dror-

Batalion

אוקראינה היום בצ’כוסלובקיה, באוז’גורוד, נולד )גרינפלד( גרוינפלד יוסף ב-1.6.1926. שם אביו אברהם גרוינפלד ושם אמו אילונה מוסקוביץ. הוא דבר היטב בשפות רוסית, פולנית, הונגרית, צ’כית, וגרמנית. במהלך המלחמה הוא היה אסיר באושויץ ובירקנאו. המספר שהוטבע על זרועו היה 8000 ונאמר לו

שהוא לא ימות עם מספר מזל שכזה.גרוינפלד הגיע לגרמניה ב-1946 ושהה בהיידלברג, שם הצטרף לקהילה היהודית. היו לו קשרים טובים עם האמריקאים וקיים יחסים מסחריים אתם. בגלל תקופת

מאסרו הוא חשב תמיד על השרדות.העקורים במחנה שהיה אחרי ב-25.11.1947 מסדה לביה”ס הצטרף הוא ציילסהיים. הוא למד מספר קורסים אבל בילה ימים רבים מחוץ למחנה בנהיגה יחד עם שמואל בטליון. בטליון וגרוינפלד נסעו לעתים קרובות למפקדת בית”ר ברח’ מריה תרזה 9 במינכן. עד היום הוא זוכר את האוכל היהודי המצוין, את

“הקישקה” ו”הצ’ולנט” במסעדה מעבר לפינת המפקדה.הוא הגיע לישראל ממרסיי על אונית דיג ש-200 איש היו על סיפונה. הוא השיג נירות מזויפים כאילו הוא נער בן 17. הוא התגייס לצבא ושרת בחטיבת שריון 7.

יש לו שתי בנות אילנה ורבקה והוא חי היום בנתניה שבישראל.

יוסף גרוינפלד במדים של חייל אמריקאי לפני משרד הג’וינט בהידלברג

תמונה של יוסף גרוינברג

Josef Gruenfeld -in einer Uniform eines amerikanischen Soldaten vor

der Zentrale des Joint Distribution Committee - in an American soldier uniform in front of the ADJC

office in Heidelberg:Foto von/ Photo from Josef Gruenfeld

יוסף גרוינפלד ב-2011 בנתניהצולם על ידי לאה דרור-בטליון

יוסף גרוינפלד מצטלם עם הרכב שאתו אהב לנסוע

Josef Gruenfeld -lässt sich fotographieren mit dem Wagen den er

gerne fuhr - taking a photo with the car he loved to drive:

Foto/ Photo von/ from: :תמונה מJosef Gruenfeld


Sigmond Gruenberg

Sigmond Gruenberg (Zvi Grinberg) Foto/Photo aus/from: :תמונה מ

Sigmund Gruenberg/ סיגמונד גרוינברג

סיגמונד גרוינברג )צבי גרינברג(

זיגמונד גרונברג )צבי גרינברג( נולד ב-25.9.1929 בפוסני ,רומניה . אחרי המלחמה הוא לו כרטיס חבר של .מכיון שהיה יוצאי רומניה אחרים דרך אוסטריה לגרמניה בא עם

בית”ר הוא פנה למפקדת בית”ר במינכן ונשלח לביה”ס מסדה.הוא הגיע לדרמשטדט ברכבת יחד עם ארבעה רומנים נוספים. העיר היתה הרוסה אך הם יכלו לראות את בנין בית החולים בו היו אמורים לחיות. בבית החולים ליד הכניסה היה המטבח ובקומות השלישית והרביעית היו איזורי המגורים. בקומה הראשונה היה אולם

קונצרטים. כמו כן היו בבנין שני אולמות משפט בהם נשפטו נאצים.לכל תלמיד היה סכום כסף וכרטיס מזון. הם השיגו סיגריות ומכרו את חלקן. מנות המזון שלהם הכילו 2800 קלוריות לתלמיד,שנשלחו ע”י הג’וינט בפרנקפורט.בביה”ס גרינברג למד נגרות. בביה”ס היו חוקים ברורים.למרות שהיו אמורים להשאר בתחומי ביה”ס חלק מהתלמידים הלכו למועדוני לילה. צבי זוכר שאחד מהמועדונים היה שיך לאח של אלוף העולם בהתאגרפות מקס שמלינג. פעם שמואל בטליון נתן להם לנהוג במכונית ביה”ס למועדון בפרנקפורט. את הדלק השיג מהאמריקאים בעוד שרב מכוניות הופעלו ע”י דלק שהופק משריפת עצים. זה אפשר למכוניות לנסוע רק למרחק 20 ק”מ. לשמואל בטליון

היו קשרים טובים עם המפקד האמריקאי אשר גם בקר בביה”ס מספר פעמים.לאחר הקמת מדינת ישראל הופיע נציג רשמי של “אצ”ל”. הוא נסה לקחת פיקוד. כל ערב היה מסדר והוא החליט על ההתנהגות הנדרשת מהתלמידים. יום אחד גרינברג שר “בלה בלה מארי” בזמן המסדר והואשם בהלעגה על ז’בוטינסקי. הוא כמעט סולק מביה”ס אבל התלמידים הרומנים שיצרו קשרים חזקים ביניהם, איימו לעזוב את ביה”ס. כל תלמיד

נדרש לעלות לישראל ולא הורשה ללכת לשום מקום אחר. היה עליהם פיקוח צמוד.זיגמונד בא לישראל באוגוסט 1948 על סיפונה של סירת דיג שהפליגה ממרסיי. הוא התחתן עם סאלי סגל מסאבן שבמולדוביה ב- 1954. הוא למד רפואת שיניים ועסק בכך.

הם חיים היום ברמת גן.

Sigmond Grünberg (Zvi Grinberg) wurde am 25.9.1929 in Foscani in Rumänien geboren. Nach dem Krieg kam er zusammen mit anderen Rumänen über Österreich nach Deutschland. Da er Betar Mitglied war, ging er zu deren Büro nach München und wurde von dort zu der Masada-Schule in Darmstadt geschickt. Er fuhr mit vier anderen Rumänen mit dem Zug nach Darmstadt. Die Stadt bestand aus Ruinen, aber sie konnten das Gebäude des Krankenhauses sehen, in dem sie leben sollten. Nahe des Eingangs des Krankenhaus war die Küche untergebracht. Im dritten und vierten Stockwerk befanden sich die Unterkunftsräume. Im ersten Stockwerk war ein Konzertsaal. Auch zwei Gerichtssäle, in denen Verfahren gegen Nazis gehalten wurden, befanden sich im Gebäude. Jeder Student besaß ein wenig Geld und eine Lebensmittelkarte. Sie erhielten auch Zigaretten und verkauften diese. Die Essensration für einen Studenten betrug 2800 Kalorien pro Tag und wurden von JOINT in Frankfurt geschickt. In der Schule lernte Grünberg tischlern. Obwohl es den Studenten untersagt war, dass Schulgelände zu verlassen, gingen einige Studenten abends in Discos. Zvi erinnert sich, dass dem Bruder von Boxweltmeister Max Schmeling eine Disco gehörte. Einmal gab ihnen Samuel Batalion das Schulauto, um damit nach Frankfurt in eine Disco fahren. Batalion bekam sein Benzin von den Amerikanern. Die meisten anderen Autos mussten mit dem Treibstoff aus verbranntem Holz fahren, was dazu führte, dass die Autos lediglich 20 km weit fahren konnte. Samuel Batalion stand im engen Kontakt zu dem amerikanischen Kommandeur. Dieser Kommandeur besuchte die Schule einige Male.

Sigmond Gruenberg (Zvi Grinberg) was born on 25.9.1929 in Foscani, Rumania. After the war he came with other Rumanians through Austria to Germany. Having a Betar membership card he went to Betar head office in Munich and was sent to the Masada school. He reached Darmstadt by train with four other Rumanians. The city was in ruins but they could see the hospital, where they were supposed to live. In the hospital, nearby the entrance, was the kitchen and on the 3rd and 4th floor were the living facilities. On the first floor was a concert room. Two court rooms were also in the building, where Nazis were on trial. Every student had some money and food cards. They managed to get cigarettes and sold some of them. Their food rations consisted of 2800 calories per student, which was send by JOINT in Frankfurt. At the school, Gruenberg studied carpentry.Even though they were supposed to stay in the school’s vicinity some of the students went to night clubs. Zvi remembered that one of the clubs belonged to the brother of boxing world champion Max Schmeling. Once Samuel Batalion let them drive the school’s car to a club in Frankfurt. He got his fuel from the Americans whereas most of the cars were on gas extracted from wood burning. This enabled the cars to move for only about 20 km. Samuel Batalion had good contacts with the American commander who visited the school several times.After the establishment of the State of Israel, an Etzel official arrived. He tried to take charge. Every evening he held strict roll calls and decided how the students should behave. One day Greenberg sang Bella Bella Mari during a roll call and was accused of making fun of Jabotinsky. He was almost expelled, however, the Rumanian students, who had formed strong bonds, threatened to leave the school. Every student was required to leave for Israel. It was not allowed to go anywhere else and they were closely watched.Sigmond, came to Israel in August 1948 on a fishing boat that sailed from Marseille. He married Sally Segal from Saven, Moldovia in 1954. He continued his dental studies and became a dentist. Today they live in Ramat Gan.

25

התלמידים - סיגמונד גרוינברג

Die Displaced Person Registrierkarte The DP Registration Card


כרטסת של עקוריםמקור: מארכיון העירוני בדרמשטדט

Von rechts:/ from right: Izu Stolero, Zvi Grinberg, Yizchak Marcovici Foto Privatsammlung/ Photo private collection:

Lea Dror-Batalion

מימין: איצו סטולרו, צבי גרינברג ויצחק מרקוביצ’י

תמונה מהאוסף הפרטי של לאה דרור- בטליון

Zvi und/and Sali Grinberg Bild von/Picture by: Lea Dror-Batalion

צבי וסלי גרינברגצילום על ידי לאה דרור-בטלון

Nach der Gründung des Staates Israel kam ein Etzel Funktionär in die Schule. Er versuchte, die Leitung zu übernehmen. Jeden Abend führte er Anwesenheitskontrollen durch und bestimmte, wie sich die Schüler zu verhalten hatten. Eines Tages sang Grünberg Bella Bella Mari und wurde beschuldigt, sich über Jabotinsky lustig gemacht zu haben. Er wurde deshalb beinahe von der Schule verwiesen, aber die rumänischen Studenten, die fest zusammenhielten, drohten damit, die Schule zu verlassen. Von allen Schülern wurde erwartet, dass diese nur nach Israel und nirgendwo anders hin auswanderten, und sie wurden genau beobachtet.Sigmond kam im August 1948 nach Israel auf einem kleinen Fischerboot, das in Marseille abgelegt hatte. 1954 heiratete er Sally Segal. Er führte seine Zahnmedizinstudium in Israel fort und wurde ein Zahnarzt. Heute lebt er mit seiner Frau in Ramat Gan.

התלמידים - Die Schüler The Students Izu Stolero Aurel Weissler Jakob Kruparo

איזו סטולרו נולד בפוסקני, רומניה ב-22.8.1927. שם אביו שמואל ושם אמו אנה אברביצי. הוא דבר רומנית ויידיש. הוא הגיע לגרמניה בספטמבר 1945 ונשאר במחנה ב-14.1.1948 לביה”ס שהגיע כתוב שלו הרישום בכרטיס בדגנדורף. העקורים ועזב לפלשתינה ב-3.7.1948. הוא למד נגרות. הוא היה בקשר עם חבריו הרומנים. הוא נהרג בארץ בתאונה טרגית. משפחתו עדיין מתגוררת בישראל ובתו היחידה

צחקה מורג חיה בארצות הברית.

Izu Stolero wurde am 22.8.1927 in Fascani in Rumänien geboren. Sein Vater war Shmuel und seine Mutter Anna Abrawizi. Er sprach Rumänien und Jiddisch. Im September 1945 erreichte er Deutschland und blieb im DP-Lager Deggendorf. Auf seiner Registrierkarte steht geschrieben, dass er am 14.1.1948 die Schule erreichte und am 3.7.1948 nach Palästina aufbrach. Stolero lernte tischlern. Er blieb mit seinen rumänischen Freunden in Kontakt, verstarb aber in Israel bei einem schweren Unfall. Seine Familie lebt heute in Israel und seine Tochter Tsachka Morag lebt heute in den USA.

Aurel Weissler wurde am 10.3.1926 in Fuscani in Rumänien geboren. Sein Vater hieß Paul und seine Mutter war Rachel geb. Rosenthal. Er sprach Rumänisch, Jiddisch und Deutsch. Im Mai 1946 kam er nach Deutschland und blieb im DP- Lager Deggendorf. Seine Registrierkarte besagt, dass er am 14.1.1948 die Schule erreichte und am 3.7.1948 nach Palästina aufbrach. Er wurde zum Schweißer ausgebildet. Eine Registrierkarte vom 11.8.1948, die in Paris ausgestellt wurde, besagt jedoch, dass er ein Radiothechniker sei und nach Australien auswandern wolle. 1948 erreichte er Eretz Israel und diente in der israelischen Armee. Er erhielt den Kontak mit seinen rumänischen Freunden aufrecht. Seine beiden Töchter Iris und Rachel leben heute in Israel. Er starb am 28.7.2006.

26

אורל ויסלרתמונה: מצבי גרינברג

Aurel WeisslerFoto von/Photo from: Zvi Grinberg

חלק מקבוצת הרומנים בחדר המגורים: מימין קרופקו, סטולרו, מרקוביצ’י וגרינברג

תמונה: מצבי גרינברג Ein Teil der Rumänischen Gruppe von

rechts: Part of the Rumanian group.

From the right:Kruparo, Stolero, Marcovici and Gruenberg

Foto von/ Photo from: Zvi Grinberg

איזו סטולרותמונה מהאוסף הפרטי של לאה דרור-בטליון

Izu StoleroFoto Privatbesitz/Photo private collection:

Lea Dror-Batalion

כרטסת של עקוריםמארכיון העירוני בדרמשטדט

Die Displaced Person Registrationkarte The DP Registration Card

Quelle/Source: Stadtarchiv Darmstadt

איזו סטולרו אורל וייסלר יעקוב קרופרו

אורל ויסלר נולד בפוסקני ,רומניה ב-10.3.1926. שם אביו היה פאול ושם אמו רחל רוזנטל. הוא דבר רומנית, יידיש,וגרמנית. הוא הגיע לגרמניה במאי 1946 ונשאר במחנה העקורים דגנדורף. בכרטיס הרישום שלו כתוב שהגיע לביה”ס ב-14.1.1948 ועזב לפלשתינה ב-3.7.1948. הוא למד רתכות . אולם בכרטיס רישום מתאריך 11.8.1948 בפריז כתוב שהוא טכנאי רדיו ורוצה לנסוע לאוסטרליה. הוא הגיע לישראל ב-1948 ושרת בצה”ל.הוא שמר קשר עם חבריו הרומנים בישראל. שתי

בנותיו איריס ורחל חיות בישראל. הוא נפטר ב-28.7.2006.

Izu Stolero was born in Fascani, Rumania on 22.8.1927. His father was Shmuel and his mother Anna Abrawizi. He spoke Rumanian and Yiddish. He reached Germany on September 1945 and stayed in the DP camp Deggendorf. On his registration card is written that he arrived at the school on the 14.1.1948 and left for Palestine on the 3.7.1948. He learned carpentry. He stayed in contact with his Rumanian friends but was killed in Israel in a tragic accident. He has family still living in Israel and his only daughter Tsachka Morag lives in the U.S.







יעקוב קרופרותמונה מהאוסף הפרטי של לאה דרור-בטליון

Jakob KruparoFoto Privatbesitz/Photo private collection: Lea

Dror-Batalion

יעקב קרופרו )יעקב קורן( נולד בבוטוסאן רומניה ב-1.5.1927. שם אביו היה דוד ושם אמו בטי קוז’וקרו. הוא דבר רומנית יידיש וגרמנית. אחרי הפוגרומים באיזור הוא הגיע לבית יתומים ביאסו ברומניה ב-1941. לגרמניה הגיע ב - 1946 ולביה”ס ב-3.5.1948. הוא היה אופה אך בביה”ס למד רתכות. היה לו אח שחי בישראל .הוא עלה לישראל ב-1948 ,שרת בצה”ל ונפצע בלטרון. הוא התחתן עם פאני ב-1953

והיא גרה היום ברעננה. הוא נפטר ב-25.12.1977. בנו היחיד דני חי בהמבורג.

Jakob Kruparo (Jaakov Koren) wurde am 28.5.1927 in Botosan in Rumänien geboren. Sein Vater hieß David und seine Mutter war Betty geb. Kojvaru. Er sprach Rumänisch, Jiddisch und Deutsch. Nach Pogromen in seiner Gegend kam er 1941 in ein Kinderheim im rumänischen Yaso. 1946 kam er nach Deutschland und erreichte die Schule am 3.5.1948. Er war Bäcker, ließ sich aber an der Schule zum Schweißer ausbilden. Kruparos Bruder lebte in Israel. 1948 kam er nach Israel, diente in der Armee und wurde in Latrun verletzt. 1953 heiratete er Fani, die heute in Raanana wohnt. Kruparo starb am 25.12.1977. Sein einziger Sohn Dani lebt heute in Hamburg.

Aurel Weissler was born in Foscani, Rumania on 10.3.1926. His father was Paul and his mother Rachel Rosenthal. He spoke Rumanian, Yiddish and German. He reached Germany in May 1946 and stayed in the DP camp Deggendorf. On his registration card is written, that he arrived at the school on the 14.1.1948 and left for Palestine on the 3.7.1948. He studied welding. However, a registration card of the 11.8.1948 from Paris states, that he is a radio technican and wants to go to Australia. He reached Eretz Israel in 1948 and served in the Israeli Army. He stayed in contact with his Rumanian friends in Israel. His two daughter Iris and Rachel live in Israel. He died on 28.7.2006.

Jakob Kruparo (Jaakov Koren) was born in Botosan, Rumania on 28.5.1927. His father was David and his mother Betty Kojvcaru. He spoke Rumanian, Yiddish and German. After the pogroms in the area, he came in an orphenage in Yaso, Rumania in 1941. He reached Germany in 1946 and arrived at the school on the 3.5.1948. He was a baker, but at the school he studied welding. He had a brother living in Israel. He reached Israel in 1948, served in the army and was injured in Latrun. He married Fani in 1953, who lives today in Raanana. He died in 25.12.1977. His only son Dani lives in Hamburg.

חלק מקבוצת הרומנים בחדר המגורים: מימין קרופקו, סטולרו, מרקוביצ’י וגרינברג

תמונה: מצבי גרינברגVon rechts: /From the right:

Gruenberg, Weissler, MarcoviciFoto von/ Photo from: Zvi Grinberg

התלמידים - לזר וקלרה מרנץ Die Schüler The Students

Lacer and Klara Marantz

הזוג הנשוי קלרה ולזר מרנץ למדו בבית הספר. קלרה הייתה אחת התלמידות הבודדות שם. הזוג הגיע מרומניה. לזר וקלרה כבר היו חברים בבקאו. האח המבוגר של לזר כבר עלה לישראל לפני המלחמה. לזר רצה ללכת בעקבותיו ועזב את עירו בקאו. קלרה הייתה הבת היחידה שנשארה בבית וההורים לא נתנו לה לעזוב. לזר לא הגיע לארץ ישראל והיה עד סוף המלחמה במחנה

הריכוז. אמו ואחותו נשארו בבקאו. לדרמשטדט. וביחד הגיעו גברזה נפגשו שוב במחנה הפליטים וקלרה לזר ככל הנראה המרכז של בית”ר במינכן הציע להם להגיע לבית הספר כהכנה

לעלייה לארץ ישראל. הם הגיעו לישראל בספינה “נורית” ב- 8.8.1948 יחד עם מרדכי )מורטקו( כץ, יצחק )יזו( שטולרו ודוד סמרנסקי. לזר מייד גויס לצבא. הוא נלחם במלחמת סיני. לזר שוחרר משירות המילואים אחרי מלחמת יום כיפור. בישראל קלרה

הייתה תופרת ולזר רתך.לזר וקלרה סיפרו הרבה על בית הספר לילדיהם, נורית ויעקב . בבית הספר

קלרה בישלה במטבח לסירוגין עם עוד שלוש נשים ושני שותפים פולניים.הבת נורית מספרת: “קלרה בישלה יחד עם האחרים עבור התלמידים. לעתים קרובות היא נתנה אוכל גם לגרמנים מתוך רחמנות. היא מספרת שתלמידי בית הספר קיבלו בגדים ואוכל מהג’וינט. היה להם שוקולד, סוכר, לחם, גבינה

ואף בשר וביצים.“קלרה גם סיפרה לאחת מחברותיה, שהם הרגישו טוב מאוד בבית הספר, הם היו מרוצים, האוכל היה טוב, לא היה חסר להם דבר. הם קיבלו את כל

הנדרש והכול היה מאורגן בצורה הטובה ביותר.

Das rumänische Ehepaar Klara und Lacer Marantz besuchte die Schule. Klara war eine der wenigen Schülerinnen. Lacer und Klara waren bereits Freunde in Bakau. Lacers älterer Bruder ging schon vor dem Krieg nach Israel. Lacer wollte ihm folgen und verließ Bakau. Klara war das einzige Kind, das noch zu Hause wohnte und ihre Eltern wollten sie nicht gehen lassen. Lacer hat damals Eretz Israel nicht erreicht, sondern war bis Ende des Krieges in einem Konzentrationslager interniert. Seine Mutter und seine Schwester blieben in Bakau. Lacer and Klara trafen sich im DP-Lager Gabersee wieder und kamen zusammen nach Darmstadt. Wahrscheinlich hatte ihnen die Betar Zentrale in München die Schule in Darmstadt zur Vorbereitung auf die Alijah nach Eretz Israel empfohlen. Beide kamen mit dem Schiff Nurit am 8. August 1948 zusammen mit Mordechai (Mortko) Katz, Izchak (Izu) Stolero und David Smaranski in Israel an. Lacer wurde sofort in die Armee einberufen. Er kämpfte im Sinai-Krieg und wurde nach dem Jom-Kippur-Krieg aus dem aktiven Armeedienst entlassen. In Israel arbeitete Klara als Schneiderin und Lacer als Schweißer. Beide erzählten ihren Kindern Nurit und Jacob viel über die Schule. In der Küche wechselten sich Klara, drei andere Frauen und zwei polnische Mitarbeiter beim Kochen ab. Die Tochter Nurit erzählt: Klara kochte mit anderen zusammen für die Schüler. Sie hatte oft Mitleid mit den Deutschen und gab Lebensmittel an sie ab. Sie berichtet, dass sie Lebensmittel und Kleidung vom JOINT erhalten hatten. Sie bekamen auch Schokolade, Zucker, Brot, Käse und sogar Fleisch und Eier. Jacob Marantz, der Sohn von Klara und Lacer, hat seine Eltern auf den hier gezeigten Betar-Fotos erkannt. Klara erzählte einer Freundin, dass sie sich in der Schule sehr wohl fühlten und zufrieden waren. Es fehlte ihnen an nichts, sie wurden gut versorgt, das Essen war gut und alles war ausgezeichnet organisiert.

The Rumanian couple Klara and Lacer Marantz studied at the school. Klara was one of the few female students. They had already been good friends in Bakau. Lacer’s older brother had arrived in Eretz Israel before the war. Lacer wanted to follow him and left Bakau. Klara was the only child left at home and her parents did not allow her to leave. Lacer did not reach Eretz Israel but was in a concentration camp until the end of the war. His mother and sister stayed behind in Bakau. Klara and Lacer found each other again at the DP camp Gabersee and came together to Darmstadt. Probably the Betar head office in Munich recommended them to go to the school in preparation for their future Aliyah. Both arrived in Israel on the ship Nurit, together with Mordechai (Mortko) Katz, Izchak (Izu) Stolero and David Smaranski, on 8.8.1948. Lacer immediately was drafted into the army. He fought in the Sinai War and was discharged from the army reserve service after the Yom Kippur War. In Israel, Klara worked as a seamstress and Lacer as a welder.They told their children Nurit and Jacob a lot about the school. Klara worked in the kitchen and took turns cooking with three other women and two Polish students. Their daughter Nurit tells: Klara often took pity on the Germans and gave them food. She mentioned that they received food and clothes from the JOINT. They had chocolate, sugar, bread, cheese and even meat and eggs. Their son recognized his parents in the Betar photos shown here. Klara told a friend that they were very satisfied at the school. They lacked nothing, they were treated well, the food was good and everything was well organized.

27

הזוג מרנץ בבית הספר במדי בית”רתמונות מהבת נורית לוי

Das Ehepaar Marantz in der Schule in BetaruniformThe Marantz couple at the school in Betar uniforms

Foto von/ Photo from: Tochter/ daughter Nurit Lavie

הזוג מרנץ בישראלתמונות מהבת נורית לוי

Das Ehepaar Marantz in IsraelThe Marantz couple in Israel

Foto von/ Photo from: Tochter/ daughter Nurit Lavie

התלמידים - יהודה רות Die Schüler The Students

Juda Roth

שרה אמו ושם משה אביו שם ב-12.6.1932. פולין בירוסלב נולד רות יהודה לבנטל. הוא דבר פולנית ויידיש. במהלך המלחמה היה עם משפחתו ברוסיה. היה עליהם להצטייד בתעודות המעידות על זהותם הרוסית כדי שלא להשלח עמוק

לתוך סיביר. אמו נפטרה שם.יד על ציגנהיים העקורים במחנה ושהה 1945 באוקטובר לגרמניה הגיע הוא קסל. בכרטיס הפליט שלו כתוב שהוא הגיע לביה”ס ב-22.11.1947 ועזב לישראל

ב-22.10.1948. הוא קבל סיוע מהג’וינט.לפני שעלה לישראל הוא היה בעוד מחנה עקורים. הוא ספר שבהיותו במחנה הוא השתתף באיסוף כסף ונשק כדי לעלות לארץ ישראל. הם הסתירו את הנשק

כשהוא עטוף בבגדי תינוקות.הוא הגיע לישראל על ה”אלטלנה” וקפץ למים מול חוף תל אביב ושם אבד את כל חפציו. אביו ואחותו רחל הגיעו שנה אחריו. הוא שרת בצהל והתחתן עם נחמה

לרנר ונולדו לו שלושה בנים:זאב, דוד ומוטי. הוא נפטר 1.3.1977.

Juda (Jehuda) Roth wurde am 12.6.1932 in Jaroslaw in Polen geboren. Sein Vater hieß Moses und seine Mutter Sarah Löwenthal. Er sprach Polnisch und Jiddisch. Während des Krieges war er mit seiner Familie in Russland und sie mussten die russische Staatsangehörigkeit annehmen, damit sie nicht nach Sibirien gebracht wurden. Seine Mutter starb dort.Im Oktober 1945 erreichte er Deutschland und blieb im DP-Lager Ziegenheim bei Kassel. Auf seiner DP-Registrierkarte ist vermerkt, dass er am 22.11.1947 in der Schule ankam und am 22.10.1948 nach Palästina auswanderte. Er wurde vom JOINT unterstützt.Vor seiner Abfahrt war er wieder in einem DP-Lager untergebracht. Er sprach davon, dass er mit anderen DPs Geld und Waffen sammelte, um nach Eretz Israel zu gehen. Sie wickelten die Waffen in Babykleidung, damit sie nicht entdeckt wurden.Er erreichte Eretz Israel auf dem Schiff Altalena. Das Schiff wurde jedoch bombardiert, so dass Juda in der Nähe vom Strand in Tel Aviv sein Leben mit einem Sprung ins Wasser retten musste. Sein gesamter Besitz verblieb jedoch auf dem Schiff. Sein Vater und seine Schwester Rachel kamen ein Jahr später. Er diente in der Armee und heiratete Nechama Lerner, mit der er drei Söhne hatte, Zeev, David und Motti. Am 1.3.1977 verstarb er.

28

יהודה רותתמונה מאשתו נחמה רות

Juda Roth Foto von/ Photo from: Nechama Roth

Juda (Jehuda) Roth was born in Jaroslaw, Poland on 12.6.1932. His father was Moses and his mother Sarah Loewenthal. He spoke Polish and Yiddish. During the war, the family fled to Russia and had to acquire Russian citizenship to avoid being tranported deep into Sibiria. His mother died there. He reached Germany in October 1945 and stayed in the DP camp Ziegenheim near Kassel. His DP registration card shows that he arrived at the school on 22.11.1947 and left for Palestine on 22.10.1948. He was supported by the JOINT.Before Roth´s departure to Palestine, he lived in another DP Camp. He used to speak of the times in the camp when he and other DP’s collected money and arms to go to Eretz Israel. They wrapped the arms in baby clothes so they would not be found.He arrived close to Eretz Israel on the ship Altalena, but the ship was bombed. He had to jump into the water near the Tel Aviv shore while all his belongings were left behind. His father and sister Rachel arrived a year later. He served in the army and married Nechama Lerner, with whom he had three sons, Zeev, David and Motti. He died on 1.3.1977.

Die DP-Registrationkarte von Juda Roth The DP Registration Card of Juda Roth


יהודה רות כחייל בצבאתמונה מאשתו נחמה רות

נחמה רות עם שלושת בניה בכותלתמונה מנחה רות

Juda Roth - ein Soldat in der israelischen Armee

- a soldier in the Israeli army Foto von/ Photo from:

Nechama Roth

Nechama Roth mit ihren drei Söhnen an der Klagemauer

Nechama Roth with her three sons at the Wailing WallFoto von/ Photo from: Nechama Roth

כרטסת של יהודה רות כעקורמקור: הארכיון העירוני בדרמשטדט


Haim Mendel

Haim Mendel (Shkedy) Bild in Budapest 3.10.1947

Picture from Budapest 3.10.1947Foto von/ Photo from:Shkedy Familie

חיים מנדל )שקדי(תמונה מ-3.10.1947 מבודפסט

תמונה ממשפחת שקדי Haim Mendel (Shkedy) wurde am 22.8.1928 in Bacau in Rumänien geboren. Sein Vater war Bujum Mendel und seine Mutter war Celi Fischer. Er sprach Rumänisch, Deutsch, Jiddisch und Ungarisch. Er war neun Monate lang in einem deutschen Arbeitslager in Rumänien inhaftiert und wurde durch die sowjetische Armee befreit. 1945 erreichte er Deutschland über Ungarn und Frankreich.In seiner DP-Registrierkarte ist vermerkt, dass er von August 1945 an im DP-Camp Gabernsee war und dass er am 31.10.1947 in der Schule ankam. Die Schule unterstützte ihn finanziell. Er emigrierte nach Eretz Israel und heiratete 1951 Frida Segal, die bei der Geburt ihres Sohnes Freddy starb. Haim heiratete erneut und bekam zwei weitere Söhne, Shlomik und Ilan. Seine Eltern und zwei Brüder, die er in Rumänien zurückgelassen hatte, sah er erst 1964 wieder. Um Polizist werden zu können, wurde er Mitglied in der Histadrut1 und verschwieg seine Vergangenheit als Revisionist. Seine Söhne leben in Israel.

Haim Mendel (Shkedy) was born in Bacau, Rumania, on 22.8.1928. His father was Bujum Mendel and his mother was Celi Fischer. He spoke Rumanian, German, Yiddish and Hungarian. In Rumania, he was in a work camp for nine months and was released when the communists came to power. He reached Germany in 1945 after passing through Hungary and France.In his DP Registration Card is written that from August 1945, he was in the DP Camp Gabernsee. He arrived at the school on 31.10.1947. He was financially supported by the school.He immigrated to Eretz Israel and married Frida Segal in 1951 who died giving birth to her son Freddy. He remarried and had two more sons, Shlomik and Ilan. He had left his parents and two brothers behind in Rumania and saw them again only in 1964.In order to work as a policeman, he became a Histadrut1 member, and kept his past as a Revisionist a secret.His sons live in Israel.

29

התלמידים - חיים מנדל

Die DP-Registrierkarte von Haim Mendel The DP Registration Card of Haim Mendel


כרטסת של חיים מנדל כעקורמקור: הארכיון העירוני בדרמשטדט

Von rechts:/ from right: Juda Roth und Haim Mendel sitzen zusammen

auf der Schulbank Juda Roth and Haim Mendel are sitting together

on the bench at schoolFoto Privatsammlung / Photo private collection:

Lea Dror-Batalion

מימין: יהודה רות וחיים מנדל יושבים ביחד על ספסל הלימודים

תמונה מהאוסף הפרטי של לאה דרור- בטליון

Haim Mendel nach dem Krieg in ei-nem Wald in Rumänien

Haim Mendel after the war in the woods of Rumania

Foto von/ Photo from: Shkedy Familie

חיים מנדל )שקדי( נולד בבקאו רומניה ב-22.8.1928. שם אביו בויום מנדל ושם אמו סלי פישר. הוא דבר רומנית, גרמנית, יידיש והונגרית. ברומניה הוא היה במחנה עבודה במשך 9 חודשים ושוחרר כשהקומוניסטים עלו לשלטון. הוא הגיע

לגרמניה ב-1945 אחרי שעבר דרך הונגריה וצרפת.בכרטיס הרישום שלו כפליט כתוב שהוא היה במחנה העקורים גברנזי מאוגוסט

1945 ושהוא הגיע לביה”ס ב-31.10.1947. הוא נתמך כספית ע”י ביה”ס.הוא היגר לישראל וב-1951 נשא לאשה את פרידה סגל אשר נפטרה בלדתה את בנם פרדי. הוא התחתן שנית ונולדו לו עוד שני בנים :שלומיק ואילן. הוא השאיר

את הוריו ושני אחיו ברומניה וראה אותם שנית רק ב-1964.כדי לעבוד כשוטר הוא נרשם כחבר הסתדרות1 ושמר בסוד את עברו הרויזיוניסטי.

בניו גרים בישראל.

חיים מנדל עסוק בלימוד נגרותתמונה ממשפחת שקדי

Haim Mendel learning the carpentry trade:Foto von/ Photo from: Shkedy Familie

חיים מנדל לאחר המלחמה ביערות ברומניה

תמונה ממשפחת שקדי

1The Histadrut, founded 1920 in Haifa, became one of the most powerful institutions in the state of Israel. The Histadrut became the largest trade union and employer in the country

1Die Histadrut wurde 1920 in Haifa gegründet und wurde zu einer der einflußreichsten Institutionen in Israel. Die Histadrut wurde die größten Gewerkschaft und der wichtigste Arbeitgeber in Israel

1ההסתדרות שנוסדה ב-1920 בחיפה, נעשתה לאחד המוסדות החזקים במדינת ישראל ונהייתה ארגון העובדיםוהמעסיק הגדול במדינה

התלמידים - סנדר מנטרל Die Schüler The Students

Sender Mentral

Bild von 1946 im DP-Lager Pocking. Er war ein leidenschaftlicher Bäcker und backte auch

für seine KameradenA picture from 1946 in the DP Camp Pocking.

He loved to bake - also for his fellowsFoto von Tochter/ Photo from his daughter Ali-

gal Richter

תמונה מ-1949 במחנה העקורים פוקינגהוא אהב לאפות ואפה גם לחברים לספסל

תמונה מבתו עליגל ריכטר

בגרוס-ורדאי ב-17.10.1927( בתו דברי )לפי ב-8.11.1930 נולד סנדר מנטרל ברומניה וחי בבודפסט שבהונגריה לפני פרוץ המלחמה. בגיל 13 הוא מצא מקלט

אצל משפחה של אופה נוצרי. כך שרד את המלחמה ורכש את אהבתו לאפיה.בגרמניה הוא היה במחנות העקורים פוקינג, וילסק אלטנויהאוס ודגנדורף. הוא ע”י ונתמך ,ב-26.9.1947 שלו הרישום בכרטיסית שכתוב כפי לביה”ס, הגיע

הג’וינט.הוא עלה לפלשתינה באופן לא לגלי באניה “טרנסילבניה” כשהוא משתמש בשם ובתאריך לידה מזויפים. הוא הצטרף לאצ”ל ואח”כ גויס לצה”ל ב-15.7.1948. הוא

נפצע במהלך מלחמת העצמאות בקרב בנגב והוכר כנכה צה”ל.הוא התחתן עם רחל דמטר ב-1950 ונולדו להם שלשה ילדים: עליגל, שלמה ונעמי.

הוא דבר רומנית, הונגרית,יידיש וגרמנית. הוא נפטר ב-9.6.1987.

Mentral Sender wurde seiner Karteikarte nach am 8.11.1930 in Groß-Wardai in Rumänien geboren (nach Angabe seiner Tochter am 17.10.1927) und lebte vor dem Krieg in Budapest, Ungarn. Er sprach Deutsch, Jiddisch, Ungarisch und Rumänisch. Im Alter von 13 Jahren fand er Zuflucht bei einer christlichen Bäckerfamilie. So überlebte er den Krieg und entdeckte dort seine Liebe zum Backen. In Deutschland war er in den DP-Lagern Pucking, Vilseck Altneuhaus und Deggendorf. Seine Karteikarte zeigt, dass er am 26.9.1947 in der Schule ankam. Er wurde vom JOINT unterstützt.Mit dem Schiff “Transylvania” kam er illegal unter falschen Namen und falschem Geburtsdatum nach Palästina. Er schloss sich der Etzel an und wurde am 15.7.1948 in die israelische Armee eingezogen. Dort wurde er während des Unabhängigkeitskrieges in einer Schlacht im Negev verletzt und wurde als Veteran der israelischen Armee anerkannt. Er heiratete 1950 Rachel Demeter und sie hatten zusammen drei Kinder: Aligal, Shlomo und Naomi. Er starb am 9.6.1987.

Mentral Sender was born on 8.11.1930 (according to his daughter on 17.10.1927) in Groß-Wardai in Rumania and lived in Budapest, Hungary before the outbreak of the war. He spoke Rumanian, Hungarian, Yiddish and German. At the age of 13, he found shelter with the family of a Christian baker. This is how he survived the war and acquired his love for baking. In Germany, he was in the DP Camps of Pucking, Vilseck Altneuhaus and Deggendorf. He reached the school, as listed in the registration card, on 26.9.1947 and was supported by the JOINT. He came illegally on the ship “Transylvania” to Palestine using a false name and birth date. He joined the Etzel and was recruited for the Israeli Army on the 15.7.1948 where he was injured during the independence war in a battle in the Negev and recognized as a veteran of the Israeli army. He married Rachel Demeter in 1950 and they had three children Aligal, Shlomo and Naomi. He passed away on 9.6.1987.

30

מנטרל עם רחל לאחר חתונתםתמונה מבתו עליגל ריכטר

Mentral mit Rachel nach ihrer Hochzeit Mentral with Rachel after their wedding

Foto von Tochter/ Photo from his daughter Aligal Richter

הבת עליגל )רמת גן 1966(.היא השתייכה כמו אביה לתנועת הנוער בית”ר בישראל

תמונה מבתו עליגל ריכטר

Seine Tochter Aligal (Ramat Gan 1966). Wie ihr Vater, war sie Mitglied in der Betar

Jugendorganisation His daughter Aligal (Ramat Gan,1966). Like her father, she belonged to the Betar Youth

Organization in IsraelFoto von Tochter/ Photo from his daughter

Aligal Richter

תעודת זהות של סנדר מנטרל כעקור ב-1950מקור: ארכיון ה-ITS כרטסת 68253553#

DP-Ausweis von Sender Mentral in 1950 DP Identidy Card of Sender Mentral in 1950Quelle/ Source: ITS Archives - Kartei #68253553

כרטסת רישום של מנטרל סנדרמקור: הארכיון העירוני דרמשטדט

Die Registrierkarte von Mentral Sender The registration card of Mentral Sender


http://www.nizkor.org/hweb/camps/gusen/dok/jmhd02x.htm#Toetung

התלמידים - יעקב הרשקוביץ Die Schüler The Students

Jakob Herskovits

Das KZ GUSEN als Tötungsanstalt“Häftlinge wurden mit den Händen stundenlang an Bäumen aufgehängt, zu Tode gepeitscht, an Wänden gekreuzigt, im Kot der Latrinen ertränkt oder im Winter so lange nackt in Eisenbahnwaggons stehen gelassen, bis sie qualvoll zugrunde gingen. Andere Unglückli-che, ohnehin schon völlig erschöpft, mussten tagelang ohne Nahrung im Freien stehen, bis sie den Tod unter den Ochsenziemern der SS als Gnade empfanden.” The GUSEN Concentration Camp“Prisoners were hung, by their hands, on trees for hours,whipped to death, crucified on walls, drowned in the excrements of the latrines, or abandoned, during the winter, naked in railway wagons until they met an immeasurably cruel death. Other unfortunate prisoners, already completely exhausted, were forced to stand outdoors, without any food or water, until death through the bullwhips of the SS was perceived as mercy.”

Quelle/ Source :מקור http://www.nizkor.org/hweb/camps/gusen/dok/jmhd02x.

htm#Toetung

יעקב הרשקוביץ נולד ב-17.8.1928 בצ’ופ שבצ’כוסלובקיה. לאביו קראו הרמן ולאמו רגינה ויינברג. הוא דיבר צ’כית, הונגרית, גרמנית, פולנית ויידיש.

ריכוז למחנה עבר אושוויץ-בירקנאו, משם במחנה השמדה אסיר היה הוא הוא השחרור אחרי שבאוסטריה. גוסן הקרוב ריכוז ולמחנה מאוטהאוזן במברג, ליד פורנוולד פליטים במחנה ושהה ב-3.10.1947 לגרמניה הגיעה ומיד בנובמבר 1947 בגיל 19 הוא הגיע לבית הספר. הוא נתמך ע”י הג’וינט.

באפרריל 1948 הוא עבר לבית יהודים בהיידנהיים.חיה אז שכבר מרגריט מאחותו, חוץ המשפחה קרובי כל את איבד הוא לא גורלו המשך על לפלשטינה. עזב נרשם שהוא .ב-3.7.1948 בפלשטינה

ידוע דבר.

Jakob Herskovits (Jenö Herszkowicz) wurde am 17. 8.1928 in Tsop in der ehemaligen Tschechoslowakei geboren, sein Vater hieß Hermann, seine Mutter Regina Weinberger. Er sprach Tschechisch, Ungarisch, Deutsch, Polnisch und Jiddisch. Er war Häftling im Vernichtungslager Auschwitz-Birkenau, und kam von dort in das KZ Mauthausen und das Nebenlager Gusen in Österreich.Nach der Befreiung kam er am 3.10.1947 ins DP-Lager Föhrenwald bei Bamberg und bereits im November in die Schule. Er wurde vom JOINT unterstützt. Im April 1947 war er in einem jüdischen Heim in Heidenheim untergebracht. Er verlor alle Familienangehörigen außer seiner Schwester Margarit, die damals bereits in Tel Aviv lebte. Am 3.7.1948 wurde in seiner Regiestriekarte vermerkt, dass er nach Palästina ging. Über sein weiteres Schicksal ist nichts bekannt.

Jakob Herskovits (Jenö Herszkowicz) was born on 17.8.1928 in Tsop in former Czechoslovakia. His father was called Hermann and his mother Regina Weinberger. He was fluent in Czech, Hungarian, German, Polish and Hebrew. He survived the extermination camp Auschwitz-Birkenau, the concentration camp Mauthausen and the nearby camp Gusen in Austria. He arrived in Germany on 3.10.1947 and stayed in the DP camp Föhrenwald near to Bamberg. In November 1947, at the age of 19, he arrived at the school. He received support from ‘JOINT’. He moved, in April 1948, to a Jewish home in Heidenheim. He lost all of his relatives except his sister Margarit, who at this time already lived in Tel Aviv. On 3.7.1948 he is said to have immigrated to Palestine. His fate from there on is unknown.

31

מחנה הריכוז גוסן Das Konzentrationslager Gusen The Concentration Camp Gusen

מחנה ריכוז מאוטהאוזן

מחנה הריכוז גוסן כמוסד המוות: “האסירים נתלו בידיהם לעצים לשעות ארוכות והוכו

בשוט למוות. הם נצלבו על הקירות, הוכרחו לאכול צואה או לעמוד ערומים בחורף בקרונות רכבת, עד שמתו

בייסורים. אחרים, סחוטים עד אפיסת כוחות, היו חייבים לעמוד בחוץ ללא מזון, עד שמוות בהלקאה מידי חיילי

ס.ס. נראה להם כחסד.”

Das Konzentrationslager Mauthausen The Mauthausen Concentration Camp

Die Todestreppe in Mauthausen war damals nicht befestigt. Auf der

steilen Treppe mussten die Häftlinge Steinblöcke transportieren. Viele stürzten zu Tode und rissen ihre

Kameraden mit sich.The steps of the Mauthausen Death

Camp were not stable. Prisoners were forced to carry heavy rocks on the

steep stairs. Many fell to their deaths, often dragging their comrades with

them.Fotos von/ Photos by: Renate Dreesen

מדרגות המוות של מחנה מאוטהאוזן לא היו יציבות. האסירים הוכרחו לסחוב אבנים כבדות על המדרגות התלולות. הרבה נפלו מהן ומתו, ולפעמים תוך זה שהם סוחבים

את חבריהם איתם.צולם ע”י רנטה דראזן

Auschwitz - BirkenauDas heutige Lagergelände des Konzentrationslagers

The present area of the concentration campFoto von/ Photo by: Renate Dreesen

איזור של מחנה ריכוז אושוויץ-בירקנאו היום צולם ע”י רנטה דראזן

Die DP-Registrierkarte des Jakob Herskovits The DP registration card of Jakob Hershkovits


כרטסת רישום של יעקב הרשקוביץ כעקורמקור: הארכיון העירוני דרמשטדט

צולם ע”י רנטה דראזן

Foto von/Photo by: Renate Dreesen

התלמידים - Die Schüler The Students

Mojsche Feder Szloma Cynamon

32

כרטסת רישום של משה פדר ב-4.10.1947 מקור: ארכיון העירוני דרמשטדט

Die DP Registrierkarte von Moshe Feder vom 4.10.1947 The DP Registration Card of Moshe Feder from 4.10.1947


משה פדרשלמה צינמון

משה פדר כרטסת רישום כעקור מ-20.4.1948מארכיון ה- ITS כרטסת 67017253817#1

Moshe Feder DP-Ausweis vom 20.4.1948

DP Identity card from 20.4.1948ITS Archiv Bad Arolsen-Kartei 67017253817#1

משה פדר נולד בחלם ,פולין ב-9.8.1923. שם אביו היה לייב פדר, שם אמו שיבה קלנר. הוא דבר פולנית שוטפת, יידיש וגרמנית. היו לו שני אחים, אהרון וחיים, ששרדו את השואה. אחרי שנים של רדיפות ועבודות כפיה הוא הגיע באוקטובר 1946 למחנה העקורים בבנהאוזן ובינואר 1947 למחנה לה רושל ליד אשנסטרות )קסל(. הוא הגיע לביה”ס ב-4.10.1947 ונתמך ע”י הג’וינט. במקצועו היה סנדלר. הוא היה שוב בלה רושל ב-17.6.1948. הוא רצה להגר לארה”ב שם היו בברונקס

דודו בנימין גורפינקל ודודתו אך בסוף עלה לישראל ב-3.7.1948.הוא התחתן עם פרידה ונולד לו שני בנים שנקראים אריה וזאב. משפחתו חיה

ברעננה. הוא נפטר ב-16.11.1982.

Mojsche (Moshe) Feder wurde am 9.8.1923 in Chelm in Polen geboren. Sein Vater war Leib Feder, die Mutter Scheiwa, geborene Kellner. Er sprach fließend Polnisch sowie Jiddisch und Deutsch. Er hatte zwei Brüder, Aaron und Haim, die den Holocaust überlebt hatten. Nach Jahren der Verfolgung und Zwangsarbeit war er ab Oktober 1946 im DP-Lager Babenhausen und ab Januar 1947 im DP-Lager La Rochelle bei Eschenstruth (Kassel) untergebracht. Er erreichte die Schule am 4.10.1947 und wurde durch den JOINT unterstützt. Er war von Beruf Schuhmacher.Er wollte ursprünglich in die USA auswandern, dort wohnten sein Onkel Benjamin Gurfinkel und seine Tante im New Yorker Stadtteil Bronx, aber er emigrierte am 3.7.1948 nach Eretz Israel, nachdem er zuvor am 17.6.1948 nach La Rochelle zurückgekehrt war. Er heiratete Frida und hatte mit ihr zwei Söhne, Arie und Zeev. Seine Familie wohnt in Raanana. Er verstarb am 16.11.1982.

Mojsche (Moshe) Feder was born in Chelm, Poland on 9.8.1923. His father was Leib Feder, his mother Scheiwa Kellner. He was fluent in Polish, Yiddish and German. He had two brothers, Aaron and Haim, who survived the Holocaust. In October 1946, following years of persecution and forced labour, he came to the DP camp Babenhausen and in January 1947 to La Rochelle near Eschenstruth (Kassel). He reached the school on 4.10.1947 and was suported by the JOINT. His profession was shoemaker.He originally wanted to immigrate to the USA having an aunt and uncle, Benjamin Gurfinkel, in the Bronx, but left for Eretz Israel on 3.7.1948 after having returned to La Rochelle on 17.6.1948.He married Frida and had two sons, Arie and Zeev. His family lives in Raanana. He died on 16.11.1982.

Szloma Cynamon (Shlomo Zinamon) -in Betar Uniform in der Schule - in Betar uniform at the school

Foto von/ Photo from: Zinamon Familie

כרטסת רישום של שלמה צינמוןמקור: הארכיון העירוני דרמשטדט

Die Registrierkarte von Shlomo Zinamon The Registration Card of Shlomo Zimanon


Szloma Cynamon (Shlomo Zinamon) was born in Rucan, Poland, on 3.10.1932. His father was Samuel Gizel Cynamon and his mother was Hanna Brenner. He spoke Yiddish, Polish and Hebrew. His family was religious and owned shops. His father sold his property in order to have enough money to immigrate to Israel. However, they were not able to get on a ship. When the war started, Szloma and his family fled to Russia. On their flight his mother and her twins had to leave the train and were never to be found again. They later returned to Poland. The Shlichim (envoys) sent from Eretz Israel helped many survivors to reach Berlin in trucks covered with straw. He stayed one year at the DP camp Tempelhof and then Ziegenheim. He arrived at the Masada school on 22.11.1947 and was supported by the JOINT. Szloma arrived in Israel in 1950 on the ship Negba. He started working as an electrician, but soon joined the army. He fought in all of the significant wars and retired in 1979. He has three daughters, Anat, Limor and Shelly. His wife, Hanna lives in Herzliya. He died on 2.9.1993.

שלמה צינמון נולד ברוקאן ,פולין ב-3.10.1932. שם אביו שמואל גיצל צינמון ושם אמו חנה ברנר. הוא דבר יידיש, פולנית ועברית. משפחתו היתה דתית והיתה בעלת חנויות. אביו מכר את הרכוש כדי לממן עליה לארץ ישראל, אך לא הצליח לממש זאת. כשהמלחמה פרצה שלמה ומשפחתו ברחו לרוסיה.במהלך מנוסתם אמו ושני אחיו התאומים נאלצו לרדת מהרכבת ולא נמצאו יותר. לאחר המלחמה

חזרו שלמה ומשפחתו לפולין.שליחי הישוב מארץ ישראל עזרו לרבים ושלמה ביניהם להגיע לברלין במשאיות בציגנהיים. ואח”כ מכוסות בקש. הוא שהה שנה במחנה העקורים טמפלהוף

הוא הגיע לביה’ס ב-22.11.1947. ונתמך ע”י הג’וינט.שלמה הגיע לישראל ב-1950 באניה “נגבה”. החל לעבוד כחשמלאי אך במהרה גויס לצה’ל. לחם בכל המלחמות עד ששוחרר ב-1979. יש לו שלוש בנות: ענת,

לימור ושלי. אשתו חנה חיה בהרצליה. הוא נפטר ב-2.9.1993.

Szloma Cynamon (Shlomo Zinamon) wurde am 3.10.1932 in Rucan in Polen geboren. Sein Vater war Samuel Gizel Cynamon und seine Mutter war Hanna Brenner. Er sprach Jiddisch, Polnisch und Hebräisch. Seine Familie war religiös und besaß Läden. Sein Vater verkaufte seinen Besitz, um genug Geld für die Einwanderung nach Eretz Israel zu haben. Sie konnten jedoch nicht an Bord eines Schiffes gelangen. Bei Ausbruch des Krieges flohen Szloma und seine Familie nach Russland. Auf ihrer Flucht mussten seine Mutter und ihre Zwillinge den Zug verlassen und gelten seither als vermisst. Der Rest der Familie kehrte später nach Polen zurück. Die Schlichim (Gesandten) aus Eretz Israel halfen vielen Überlebenden dabei, Berlin in mit Stroh ausgelegten LKW zu erreichen. Szloma blieb ein Jahr lang im DP-Lager Tempelhof und danach in Ziegenheim. Er erreichte die Masada-Schule am 22.11.1947 und wurde durch den JOINT unterstützt.Szloma kam 1950 auf dem Schiff Negba in Israel an. Er arbeitete zunächst als Elektriker, trat aber bald der Armee bei. Er kämpfte in allen wichtigen Kriegen und ging 1979 in Rente. Er hatte drei Töchter, Anat, Limor und Shelly. Seine Frau Hanna lebt in Herzlia. Er verstarb am 2.9.1993.

Shlomos Odyssee von Beginn des Zweiten Welt-kriegs bis zu seiner Ankunft in Eretz Israel

Shlomo’s odysee from the beginnig of WWII until his arrival in Eretz Israel

Karte von/ Map from: Zinamon Familie

שלמה צינמון במדי בית”ר בבית הספר

מקור: הארכיון העירוני דרמשטדט

נדודיו צינמון בתחילת מלחמת העולם השניה ועד הגעתו לארץ ישראל.מקור: ממשפחת צינמון


Izu Marcovici Chune Wachsbaum

33

כרטסת רישום של איזו מרקוביצי כעקור מקור: הארכיון העירוני דרמשטדט

Die DP Registrierkarte von Izu Marcovici The DP registration card of Izu Marcovici


איזו מרקוביצי חונה וקסבאום

איזו מרקוביציתמונה מהאוסף הפרטי של לאה דרור- בטליון

Izu Markovici Foto Privatsammlung / Photo private

collection: Lea Dror-Batalion

לייב איזו )יצחק( מרקוביצי נולד בבקאו, רומניה ב-9.2.1926 . שם אביו היה מוריץ היה הוא וגרמנית. אידיש הונגרית,רומנית, דבר הוא הופמן. יוליאנה אמו ושם בגרמניה מספטמבר 1946 והגיע לביה”ס ב-14.1.1948. ברומניה הוא למד בבי”ס על לארץ ובדרמשטדט הוא קבל קצת הכשרה פורמלית כמסגר. הוא הגיע יסודי סיפון האלטלנה עם מספר תלמידים נוספים ושהה במחנה המעבר מולדת ע”י יפו.

הוא נסה את מזלו בישראל אך לא הצליח. הוא היה איש עסקים מלידה ונסע לברזיל 20 משפחות עוד עם יחד ב-1963 לישראל חזר הוא עסקים. בהן ופתח ולהולנד

יהודיות שחיו בברזיל, אשר רבם לא הצליחו להתאקלם וחזרו לברזיל.ב-1959 חמישה מתוך שבעת אחיו וכן הוריו עדיין חיו ברומניה. איזו נסע לשם עם מזודה מלאה בכסף וקנה עבורם את חירותם. חלקם עלו לישראל והאחרים נסעו אתו

לברזיל.הם במקרה עקבותיה. את אבד אבל באידה התאהב בגרמניה שהותו בזמן להם יש .1949 בדצמבר והתחתנו בישראל הצבאי השרות במהלך שנית נפגשו איזו סבא. בכפר ושלמה בארה”ב רובי בברזיל, שחיה אהובה ילדים: שלושה

נפטר ב-9.2.2003.

Leib Izu Marcovici (Itzchak) wurde am 9.2.1926 in Bacau in Rumänien geboren. Sein Vater war Moritz und seine Mutter Juliana Hofmann. Er sprach Ungarisch, Rumänisch, Jiddisch und Deutsch. Seit 1946 war er in Deutschland und erreichte die Schule am 14.1.1948. In Rumänien besuchte er lediglich die Grundschule. Erst in Darmstadt erhielt er eine Ausbildung zum Schlosser.Er erreichte Israel auf der Altalena mit mehreren anderen Schülern und lebte zunächst im Durchgangslager Moledet nahe Jaffa.In Israel versuchte er sein Glück, aber konnte nie wirklich sesshaft werden. Er war ein geborener Geschäftsmann und gründete Unternehmen in Brasilien und Holland. 1963 kehrte er zusammen mit zwanzig anderen jüdischen Familien nach Israel zurück, die in Brasilien gelebt hatten. Kaum einer Familie gelang es allerdings, in Israel Fuß zu fassen und bald kehrten die meisten nach Brasilien zurück.Bis 1959 lebten fünf seiner sieben Brüder und seine Eltern in Rumänien. Izu fuhr zurück in seine alte Heimat mit einem Koffer voller Geld und erkaufte die Freiheit seiner Familie.Einige gingen nach Israel und andere folgten ihm nach Brasilien.Während seines Aufenthalts in Deutschland, hatte er sich in Ida verliebt, aber hatte den Kontakt mit ihr veloren. Durch Zufall trafen sich beide während des Dienstes in der israelischen Armee wieder und heirateten im Dezember 1949 . Sie hatten drei Kinder,Ahuva, der in Brasilien lebt, Roby in den USA und Shlomo, in Kfar Saba. Izu starb am 9.2.2003

Leib Izu Marcovici (Itzchak) was born in Bacau, Rumania on 9.2.1926. His father was Moritz and his mother Juliana Hofmann. He spoke Hungarian, Rumanian, Yiddish and German. He was in Germany since September 1946 and reached the school on 14.1.1948. In Rumania he went to grammar school and it was in Darmstadt that he received some formal training as locksmith.He arrived on the Altalena with several other students and lived in the transit camp Moledet near Yafo.In Israel he tried his luck but never really made it. He was a born businessman and went to Brazil and Holland and started businesses there. He came bacy to Israel in 1963 with twentz other Jewish familes that had lived in Brazil, but they failed to settle and almost all of them returned to Brazil. In 1959 five of his seven brothers and his parents still lived in Rumania. Izu went back to his former home with a suitcase full of money and bought his family’s freedom. Some went to Israel and others followed him to Brazil.During his stay in Germany, he had fallen in love with Ida but had lost track of her. By chance they met again while serving in the Israeli Army and got married in December 1949. They had three children, Ahuva, who lives in Brazil, Roby in the USA and Shlomo, in Kfar Saba. Izu died on 9.2.2003.

כרטסת חונה )חיים( וקסבאום כעקור מקור: ארכיון העירוני דרמשטדט

Die Displaced Person Registrierkarte von Chune Wachsbaum (Haim Waksbaum)

The DP Registration Card of Chune WachsbaumQuelle/ Source: Stadtarchiv Darmstadt

Chune (Haim) Waksbaum was born on 11.6.1931 in Rudnik, Poland. His father was Moshe Waksbaum and his mother was Pessel Wald. He had two brothers, Leon (Avner) and Shi and one sister, Ida (Judith). He spoke Polish, Russian, German and Yiddish. Waksbaum came to Berlin in 1945. At the beginning of 1946, he was in the Ziegenhain DP camp and arrived at the school in Darmstadt on 19.9.1947. He was supported by the JOINT. Already in March 1948, he left the school and went to Kassel. Later he was sent to the Muelheim DP camp.His registration card shows that he immigrated to Israel on 10.1.1949 together with his mother, brother and sister. Haim has one daughter Shira (Sherry) and two sons, Moshe and David, who already passed away. Today Haim lives in New York close to his daughter Sherry.

Chune (Haim) Waksbaum wurde am 11.6.1931 in Rudnik in Polen geboren. Sein Vater war Moshe Waksbaum und seine Mutter Pessel Wald. Er sprach Polnisch, Russisch, Deutsch und Jiddisch. Er hatte zwei Brüder, Leon (Avner) und Shi und eine Schwester, Ida (Judith). Waksbaum kam 1945 nach Berlin. Am Anfang des Jahres 1946 wurde er im DP-Lager Ziegenhain untergebracht und kam am 19.9.1947 in die Schule nach Darmstadt. Er wurde vom JOINT unterstützt. Er verließ die Schule bereits im März 1948 und war dann in Kassel und danach im DP-Lager Mülheim untergebracht. Auf seiner Registrierkarte steht geschrieben, dass er mit seiner Mutter, einem seiner Brüdern und seiner Schwester am 10.1.1949 nach Israel auswanderte. Seine Familie lebt heute in Haifa. Haim hat eine Tochter Shira (Sherry) und zwei Söhne, Moshe und David, der leider schon verstorben ist. Heute lebt Haim in New York in der Nähe seiner Tochter Sherry.

מקור: מארכיון ה-ITS כרטסת 3.1.1.1#Quelle/Source: ITS Archive Nachkriegskar-

tei/Post-war registration card: #3.1.1.1

חונה )חיים( וקסבאום נולד ב-11.6.1931 ברודניק פולין. שם אביו היה משה וקסבאום ושם אמו פסל וולד. הוא דבר פולנית, רוסית,גרמנית ואידיש. היו לו שני אחים ליאון )אבנר( ושי וכן אחות אחת אידה )יהודית(. וקסמן בא לברלין ב-1945. בתחילת 1946 הוא היה במחנה העקורים ציגנהיין והגיע לביה”ס בדרמשטדט ב-19.9.1947. הוא נתמך ע”י הג’וינט.כבר במרץ 1948 עזב את ביה”ס ועבר לקסל.אח”כ נשלח למחנה העקורים מואלהיים. כרטיס הרישום שלו מראה שהוא עלה לישראל ב-10.1.1949

יחד עם אמו אחיו ואחותו.לחיים יש בת אחת בשם שירה )שרי( ושני בנים ,משה ודוד שנפטרו. כיום חיים חי

בניו יורק ליד בתו שרי.

התלמידים - דוד שטרומפלד Die Schüler The Students

David Strumfeld

דוד שטרומפלד נולד ב-31.5.1920 בפלוצק, שהיתה עיירה עם פעילות יהודית תוססת, עם ארגון נוער ציוני ומוסדות תרבות רבים ליד ורשה. כבר בנעוריו הוא הצטרף לתנועת בית”ר וחלם על היום בו הוא יעלה. אביו יצחק היה חייט ואמו אסתר ניהלה את משק הבית. לשכניו היו שתי בנות שניגנו בפסנתר, והן לימדו גם אותו לנגן. הן הסיבה לכך שפתח אהבה למוזיקה. דוד גם למד את מקצוע

הספרות.אחרי שהועבר מהגטו למחנה של עבודות כפייה אחד מקציני האנ.אס. לקח אותו כספר וכמשרת האישי שלו. הוא היה חייב לצחצח את המגפיים של הקצין ולבצע משימות אחרות. הקצין היה מאוד מרוצה מהאופן בו דוד עבד בשבילו ולא רצה לאפשר לו לעזוב. נראה כי הקצין ידע שדוד יהודי, למרות שלא דובר על כך, בגלל שלא נתן לו לעבור בדיקות רפואיות. באחד המעברים ממקום למקום עם הקצין מולדתו לעיר חזר הוא המלחמה בסוף בחיים. נשאר וכך לברוח הצליח הוא

וחיפש, ללא הצלחה, את קרובי משפחתו.בעזרת קבוצת ה”בריחה”1 הצליח דוד להגיע לשטח בשליטה האמריקאית שם היה במחנות העקורים השונים, ביניהם בפוקינג ובד-רייכנהל. באחד ממחנות העקורים היה תיאטרון שבו הקים דוד תזמורת. כשספר על אירועים אלה נזכר

שהוא שילב נגנים גרמניים בתזמורת. הם הגיעו למחנה לנגן בתמורה לאוכל.מטייבה, דניאל ליטמנוביץ, מקס עם יחד לדרמשטדט דוד הגיע הנראה ככל יוסף מולרסקי ולאופולד זונדרלינג ונרשם לבית הספר המקצועי של בית”ר ב- 31.4.1948. תקופה קצרה לאחר מכן הוא עזב את בית הספר כדי לעלות לארץ ישראל ולהילחם למען המדינה במלחמת השחרור. הוא הגיע בספינה “אלטלנה” המפורסמת, שיצאה ממרסיי ב-11.5.1948 וב-20.5 הגיעה לחוף של תל אביב.

הוא השתתף בקרבות בנגב באוגוסט 1948.ב-1949 התחתן דוד עם שרה פלטיצקי. הם עברו לחיפה בה הוא עבד כפקיד מכס. בתו אסתר נולדה ב-1950. דוד נפטר בחיפה בשנת 1984 בגיל 64. כתלמידים

רבים אחרים הוא היה פטריוט.

David Strumfeld wurde am 13.5.1920 in Plock, einer Stadt mit einem aktiven jüdischen Leben, einer zionistischen Jugendorganisation und vielen kulturellen Institutionen, in der Nähe von Warschau geboren. Bereits in seiner Jugend hatte er sich der Betar Bewegung angeschlossen und träumte von dem Tag, an dem er Alijah machen würde. Sein Vater, Izchak, war Schneider und seine Mutter Ester war Haushälterin. Die Nachbarn hatten zwei Mädchen, die Klavier spielten und ihm das Spielen beibrachten. Dadurch wurde sein großes Interesse für Musik geweckt. David hatte den Beruf des Friseurs erlernt.Als er vom Ghetto in ein Zwangsarbeitslager deportiert wurde, machte ihn ein NS-Offizier zu seinem persönlichen Friseur und Diener. Er musste seine Stiefel putzen und auch andere Aufgaben erledigen. Der Offizier war sehr zufrieden mit ihm und wollte ihn nicht gehen lassen. Es scheint auch, dass er gewusst hat, dass David Jude war, ohne dass je darüber gesprochen wurde. Er ließ David zum Beispiel nie medizinisch untersuchen. David musste den Offizier von Ort zu Ort begleiten und so gelang es ihm zu entkommen und zu überleben. Am Ende des Krieges kehrte er in seine Heimatstadt zurück und suchte vergeblich nach Familienangehörigen. Mit Hilfe der Bricha-Gruppe1 konnte er die amerikanische Zone erreichen. Er war in verschiedenen DP-Lagern, wie beispielsweise Pocking und Bad Reichenhall. In einem DP-Lager gab es eine Theatergruppe und er organisierte dort ein Orchester. In seinen Erzählungen erwähnte er manchmal die deutschen Musiker im Orchester. Sie kamen ins Lager um zu spielen und bekamen dafür Essen.Er erreichte Darmstadt wahrscheinlich zusammen mit Max Litmanowitz, Daniel Mateiwa, Josef Mularski und Leopold Sonderling und meldete sich am 13.4.1948 an der Betar Berufsschule an, verließ aber kurz darauf die Schule, um nach Eretz Israel auszuwandern und für die Unabhängigkeit des Landes zu kämpfen. Nach Eretz Israel kam er mit dem berühmten Schiff Altalena, das am 11.5.1948 Marseille verlassen hatte und am 20.5.1948 an der Küste von Tel Aviv landete. Er nahm im August 1948 an den Kämpfen im Negev teil. 1949 kam er nach Haifa und heiratete Sarah Falatizk. Er arbeitete als Zollbeamter in Haifa. Seine Tochter Ester wurde 1950 geboren. Er starb 1984 in Haifa im Alter von 64 Jahren. Wie die meisten Schüler war er ein Patriot.

David was born 13.5.1920 in Plock, a city with an active Jewish life, a Zionist youth organization and many cultural institutions, near Warsaw. He joined Betar already as a teenager and dreamed of the day he would make Aliyah. His father, Izchak, was a tailor and his mother Ester was a housekeeper. The neighbors had two girls that played piano and taught him to play. They are the reason, he developed his love for music. He had learned the trade of a barber. After his deportation from the Ghetto to a forced labor camp, an NS officer took him to be his personal barber and servant. He had to clean his boots, and to perform various other tasks. The officer was very satisfied and did not want to allow him to leave. It seems that the officer also knew that David was a Jew, without ever talking about it, he never let him undertake a medical examination. While moving from place to place with the officer, he managed to escape and so he survived. At the end of the war, he returned to his home town looking in vain for family members.With the help of the Bricha group1 he was able to reach the American Occupation Zone, where he was in different DP camps like Pocking and Bad Reichenhall. One of the DP camps had a theater group and he organized an orchestra. When recollecting past times, he mentioned the German musicians in the orchestra. They came to the camp to play in exchange for food. It seems likely that he reached Darmstadt together with Max Litmanowitz, Daniel Mateiwa, Josef Mularski and Leopold Sonderling. He registered as a student at the school on 13.4.1948, but left shortly afterwards in order to reach Eretz Israel to fight for the country’s independence. He was on board the famous ship ‘Altalena’ that left Marseille harbor on 11.5.1948 and arrived at the Israeli coast near Tel Aviv on 20.5.1948. In August 1948, he took part in the battles of the Negev. In 1949, he married Sarah Falatizky. They moved to Haifa where he worked as a customs officer. His daughter Ester was born in 1950. He died in Haifa in 1984 aged 64. Like many other students, he was a patriot.

34

דוד במחנה עקורים ב-1947תמונה מבתו אסתר מאסטרסי

David in einem DP Lager 1947David in a DP Camp in 1947

Foto von/ Photo from: Tochter/ daughter Ester Maestracci

דוד בבית הספר מימין: חיים רות, ?, דוד מטייבה )שטינברג(, דוד

שטרומפלד, ? תמונה מסוניה שטינברג

David in der Schule/ David in the school Von rechts/From the right:

Haim Roth, ?, David Mateiwa (Steinberg), David Strumfeld, ?

Foto von/ Photo from: Sonja Steinberg

דוד שטרופלדתמונה מבתו אסתר מאסטרסי

David StrumfeldFoto von/ Photo from: Tochter/ daughter

Ester Maestracci

1 Bricha (hebr.: החירב, dt.: Flucht eng.: flight or escape) : - eine zionistische Organisation, die von 1944 bis 1948 Holocaustüberlebenden die Flucht aus Osteuropa nach Eretz Israel ermöglichten. - a zionist organisation that helped Jewish Holocaust survivors in Eastern Europe to immigrate to Eretz Israel

1 “בריחה” היה ארגון ציוני שעזר לניצולי השואה היהודים במזרח אירופה לעלות לארץ ישראל


Haim Pribut Heinrich Halberstadt David Steinberg

Haim Pribut wurde am 3.5.1928 in Pranszik in Polen geboren. Seine Eltern hießen Ahron und Sara Rubin. Er sprach fließend Polnisch, Russisch und Deutsch. Er hatte sieben Brüder und eine Schwester Hana. Sie wurden alle in einem Ghetto eingesperrt. Er schlich sich jeden Tag aus dem Ghetto, um seine Familie mit Lebensmitteln zu versorgen. Später floh er aus dem Ghetto und hat sich den Partisanen angeschlossen. Er versteckte sich in den Wäldern bei Pranszik. Von 1944 bis 1946 soll er in Bialystock in Polen gewesen sein und danach im DP-Lager Hessen-Lichtenau. Aber in der Kriegszeitkartei ist angeben, dass er zwischen 1939 und 1945 in Bergen-Belsen inteniert war. Am 27.10.1947 kam Haim Pribut zu der Masada Schule. Er verließ die Schule jedoch bereits am 1.2.1948 und ging in das DP-Lager in Kassel. Er wurde von der JOINT unterstützt. Der kurze Aufenthalt in der Masada Schule war die einzige Ausbildung, die er jemals genoß.1949 emmigrierte er nach Israel, heiratete dort und hatte zwei Töchter, Sara und Hana. In Israel arbeitet er als Stuckateur. Haim starb am 1.12.1977 in Haifa an Lungenkrebs.

David Steinberg was born in Ostrolenko, Poland, on 18.2.1928. His father was Lütmann Steinberg and his mother was Sheina Matowa. The registration card lists him as Mateiwa who was born on 18.12.1928. It is not known why he choose a name close to that of his mother’s family.Nothing is known about his whereabouts during the war. After the war he was in Bad Reichenhall and came to the school on 13.4.1948. He arrived in Israel on 2.8.1948 on the ship Nurit. He served in the Palmach until 1949 and faught in the Negev. He then joined the Israeli merchant fleet. His family had survived the holocaust and came to Israel in 1952. He married Sonia Samson in 1952 and had a son Haim and daughter Aviva. David died on 26.2.1984.

35

דוד שטיינברגתמונה מ: שרה שטיינברג

חיים פריבוט דוד שטיינברג הינריך הלברשטדט

דוד שטיינברג נולד באוסטרולנקו שבפולין ב-18.2.1928. שם אביו היה לוטמן שטיינברג ואמו שיינה מטובה. בכרטיס הרישום הוא רשום כמטייבה שנולד ב-18.12.1928. לא ידוע מדוע

הוא בחר שם משפחה דומה לזה של אמו.אין מידע אודות מקום שהותו בזמן המלחמה. אחרי המלחמה הוא שהה בבאד-רייכנהל, והגיע

לבית הספר ב-13.4.1948.הוא עלה לישראל ב-2.8.1948, על הספינה ‘’נורית’’. הוא שירת בפלמ”ח עד שנת 1949 ונלחם

בנגב, ולאחר מכן הצטרף לצי הסוחר.משפחתו ניצלה מהשואה, ועלתה לישראל בשנת 1952. באותה שנה הוא נשא לאשה את

סוניה סמסון, ויש לו שני ילדים :חיים ואביבה. דוד נפטר ב-26.2.1984.

Haim Pribut was born in Pranszik, Poland, on 3.5.1928. His parents were Ahron Pribut and Sara Rubin. He spoke Polish, Russian and German. He had seven brothers and one sister, Hana. All of them were send to the Ghetto. He ran away every day to find food for the family. Later he fled the ghetto and joined the partisans. He hid in the woods near Pranszik and lived in Bialystock, Poland from 1944 until 1946. Strangely, a registration card reports, however, that he was imprisoned in Bergen-Belsen between 1939 and 1945. He was in the DP Camp Hesse-Lichtenau from 1946 and arrived at the school on 27.10.1947. He never had any formal education except during the short stay at the school. He was supported by JOINT. He already left the school on 1.2.1948 for the DP camp in Kassel.Later on he went to Israel, got married in 1949 and had two daughters, Sarah and Hana. He was a plasterer and worked on building sites. He died in Haifa on 1.12.1977 from lung cancer.

David Steinberg wurde am 18.2.1928 in Ostrolenko in Polen geboren. Sein Vater war Lütmann Steinberg und seine Mutter Sheina Matowa. Die Registrierkarte führt ihn als Mateiwa, der am 18.12.1928 geboren sei. Weshalb er einen Namen gewählt hat, dem den Nachnamen seiner Mutter ähnelt, ist unbekannt.Es gibt keine Informationen über sein Schicksal während des Krieges. Nach dem Krieg war er in Bad Reichenhall untergebracht und kam am 13.4.1948 zur Schule.Er erreichte Israel am 2.8.1948 mit dem Schiff Nurit. Er diente in der Palmach bis 1949 und kämpfte im Negev. Danach wurde er Mitglied der israelischen Handelsflotte. Seine Familie hatte den Holocaust und kam 1952 nach Israel. 1952 heiratete er Sonia Samson und bekam einen Sohn Haim und eine Tochter Aviva. David starb am 26.2.1984.

Heinrich (Hanania) Halberstadt was born in Siedlce, Poland, on 10.12.1926. His father was Josef Halberstadt and his mother was Marscha Averbuch. He spoke Polish, German and Yiddish. He had four brothers and fife sisters. His family was in the textile business. Only he and his sister Sarah survived the holocaust.In June 1940, when all houses of his hometown were destroyed, he and his family followed the red army and they reached Bozki in Turkestan. In 1944, hoping to reach the West, he decided to join the red army. He arrived in Germany in 1945, where he found his little sister Sara. He studied at the Masada School from 22.12.1947. He was to become an electrical engineering technician. He immigrated 1949 to Israel. He died on 11.11.2002.

Heinrich (Hanania) Halberstadt wurde am 10.12.1926 in Siedlce in Polen geboren. Sein Vater war Josef Halberstadt und seine Mutter war Mascha Averbuch. Er sprach fließend Polnisch, Deutsch und Jiddisch. Er hatte vier Brüder und fünf Schwestern. Seine Familie war im Textilgeschäft tätig. Lediglich eine seiner Schwestern überlebte den Holocaust. Im Juni 1940 wurde seine Heimatstadt zerstört. Während des Krieges folgten er und seine Familie der Roten Armee und er lebte in Bozki in Turkestan. In der Hoffnung den Westen zu erreichen, schloß er sich im Sommer 1944 der Roten Armee an. 1945 kam er nach Deutschland, wo er seine Schwester Sara wieder traf. Ab dem 22.12.1947 besuchte er die Masada Schule. Er sollte Elektrotechniker werden. 1949 emigrierte er nach Israel. Heinrich starb am 11.11.2002

יוסף היה אביו שם ב-10.12.1926. בפולין בשעדליץ נולד הלברשטדט )חנניה( היינריך הלברשטדט ושם אמו היה מרשה אברבוך. הוא דבר פולנית, גרמנית ואידיש. היו לו 4 אחים

ו-5 אחיות. משפחתו עסקה בטקסטיל. רק הוא ואחותו שרה שרדו את השואה.ביוני 1940 לאחר שכל בתי עירו נהרסו הוא ומשפחתו הלכו בעקבות הצבא האדום והגיעו הגיע הוא האדום. לצבא הצטרף הוא למערב להגיע בתקוה ב-1944 לבוזקי שבטורקסטן. לגרמניה ב-1945 ובה מצא את אחותו הקטנה שרה. הוא למד בביה”ס מ-22.12.1947 במגמת

חשמלאות. הוא עלה לישראל ב-1949. הוא נפטר ב-11.11.2002.

מקור: מארכיון ה-ITS כרטסת 3.1.1.1#

Quelle/Source: ITS Archive Nachkriegskartei/Post-war Identity Card #3.1.1.1

חיים פריבוט עם חנה ושרה תמונה מ: בתו שרה

Haim Pribut mit/with Hana und/and Sarah Foto von daughter/ Photo from Tochter: Sara

חיים פריבוט נולד בפרנזיק בפולין, ב-3.5.1928 הוריו היו אהרון פריבוט ושרה רובין. הוא דיבר פולנית, רוסית וגרמנית. היו לו שבעה אחים ואחות אחת, חנה. כולם נשלחו לגטו. הוא חמק מידי יום מהגטו בכדי למצוא אוכל למשפחתו. לאחר מכן, הוא ברח מן הגטו והצטרף לפרטיזנים. הוא התחבא ביערות הסמוכים לפרנציק, ואח”כ בביאליסטוק שבפולין בין השנים 1946-1944. באופן מוזר, בכרטיס הרישום שלו כתוב כי הוא היה אסיר בברגן-בלזן בין השנים

.1945-1939הוא היה במחנה עקורים הסה-ליכטנאו ב-1946, והגיע לביה”ס ב-27.10.1947. מעולם לא הייתה לו השכלה רשמית כלשהי חוץ מהשהות הקצרה בבית הספר. הוא נתמך ע”י הג’וינט. הוא עזב את בית הספר ב-1.2.1948, ועבר למחנה העקורים בקסל. הוא עלה לישראל, נישא בשנת 1949 והוליד שתי בנות, שרה וחנה. הוא היה טייח ועבד באתרי בניה. הוא נפטר בחיפה

מסרטן הריאות ב-1.12.1977.

David SteinbergFoto von/ Photo from: Sara Steinberg

דוד שטיינברג, חיים פריבוט ואחריםתמונה מ: שרה שטיינברג

David Steinberg, Haim Pribut und andere/ and others

Foto von/ Photo from: Sara Steinberg

חנניה הלברשטדטתמונה מ: בתו מרים

Heinrich (Hanania) HalberstadtFoto von daughter/ Photo from

Tochter: Miriam

משפחת הלברשטדטתמונה מ: בתו מרים

Halberstadt Famlilie/FamilyFoto von daughter/ Photo from

Tochter: Miriam

התלמידים-יצחק אלטקורן Die Schüler The Students

Isak Altkorn

Quelle/ Source: ITS Archive - Kartei #66116250

יצחק אלטקורן נולד ב-12.8.1929 בגרודק יגלונסקי בקרבת למברג ,פולין. הוריו היו עובדיה אלטקורן ורוזה קירנפלון. המשפחה בורכה בשבעה ילדים. האב ניהל אוקראינית,רוסית,פולנית דבר אלטקורן .יצחק גדולה אחוזה של דגים בריכות

וגרמנית. ע”י לפולין שיכת שהיתה אוקראינה מערב כבוש ,אחרי 1941 ליולי יוני בין הוורמאכט, נאספו 6,000 יהודים מהסביבה והוכנסו לגטו. בקושי היו מים ואוכל, רבים מתו ממחלת הטיפוס. הדחף להישרדות הוביל את האחים אלטקורן למצא יציאה מהגטו דרך הגדר ולגנוב אוכל מהחוות שבסביבה. שהותם בגטו נמשכה כחודשיים-שלושה, כשבזמן זה רוב קרובי משפחתם כבר מתו. כשנתנה הפקודה לשורדים לעמוד כדי להירות האחים יצחק ומונדק אלטקורן הצליחו להימלט תוך פחד מות. הם היו היחידים מהגטו הזה שנשארו בחיים. אחרי שנים של בריחה הם התגייסו לצבא הפולני. בתום המלחמה שניהם היו בקרבת ברלין. הם חזרו

לפולין ומצאו שאף אחד ממשפחתם לא נשאר בחיים.אחרי שנים של רדיפות יצחק הגיע ללה רושל אשנשטרות ליד קסל ואח”כ למחנה העקורים בבנהאוזן. יצחק למד בבית הספר היהודי בדרמשטדט ורכש מקצוע של

מסגר. שני האחים אלטקורן סבלו, כרב הניצולים ,מטראומה קשה בעקבות המלחמה,

במלחמה להשתתף מעונינים היו לא שכנראה מכיון המשפחה. ואבדן רדיפות נוספת הם בחרו להישאר בדרמשטדט. יצחק התחתן עם מרים פיליפי. שני ילדיו

נולדו בדרמשטדט. הבת לי גרה היום באנגליה ובנם בנימין מתגורר במינכן.

Isak Altkorn wurde am 12.8.1926 in Grodek Jagellonski in der Nähe von Lemberg geboren. Seine Eltern waren Owadije und Rosa Altkorn, geborene Kirenplon. Die Familie hatte sieben Kinder, der Vater war Verwalter der Fischteiche eines großen Gutes. Isak sprach Ukrainisch, Russisch, Polnisch und Deutsch. Als die Wehrmacht im Juni/ Juli 1941 die ehemals polnische Westukraine besetzte, wurden 6000 Juden aus der Umgebung in ein Ghetto gebracht.Es gab kaum Wasser und Essen, viele starben an Typhus. Um nicht zu verhungern, schlüpften die Brüder Altkorn regelmäßig durch ein Loch im Zaun und stahlen Lebensmittel von den Bauern. Sie blieben etwa 2 bis 3 Monate im Ghetto, während die meisten Verwandten schon nicht mehr am Leben waren. Als der Befehl kam, dass sich die noch Lebenden zur Erschießung aufstellen sollten, gelang den Brüdern Isak und Mundek Altkorn in Todesangst die Flucht. Sie waren die einzigen, die das Ghetto überlebt hatten. Nach Jahren der Flucht schlossen sie sich der polnischen Armee an. Bei Kriegsende waren sie in der Nähe von Berlin. Sie gingen nach Polen, um nach ihrer Familie zu suchen; es war jedoch niemand mehr am Leben. Nach Jahren der Verfolgung kam Isak ins DP-Lager in La Rochelle Eschenstruth bei Kassel und später nach Babenhausen. Danach besuchte er die jüdische Schule in Darmstadt. Als Beruf gab er Schlosser an. Isak Altkorn wohnte in der Grafenstraße 9, im Krankenhausgebäude wie die anderen Schüler. Die Brüder waren wie fast alle traumatisiert durch Krieg, Verfolgung und Verlust der Familie. Das ist sicherlich auch der Grund, warum die Brüder Altkorn nicht mit den meisten anderen Schülern nach Palästina ausreisten, sondern in Darmstadt blieben: Sie wollten nicht in den nächsten Krieg geraten. Isak heiratete Miriam Philippi. Die Tochter Li Hunter, die in England lebt und der Sohn Benjamin, der heute in München wohnt, wurden beide in Darmstadt geboren.

Isak Altkorn was born on 12.8.1926 in Grodek Jagellonski, close to Lemberg, Poland. His parents were Owadije Altkorn and Rosa Kirenplon. The family was blessed with seven children; father Owadije managed the fish ponds of a large estate. Isak Altkorn spoke Ukrainian, Russian, Polish and German. Between June and July 1941,after the Wehrmacht’s occupation of West Ukraine (previously Poland), 6,000 Jews were rounded up and forced into a ghetto. Deprived of food and water, many died of typhoid. An instinct to survive led the Altkorn brothers to find a way through the fence and steal food from the surrounding farms. They remained in the Ghetto for around 2 to 3 months, at which time most of their relatives had already died. When an order was issued for the survivors to stand and be shot, Isak and Mundek Altkorn succeeded to escape in mortal fear. They are the sole survivors of this particular Ghetto. After many years of flight, they joined the Polish army. At the end of the war they were near to Berlin. They returned to Poland, to find out that none of their family members had survived. After years of persecution, Isak finally reached La Rochelle Eschenstruth near Kassel and later the Babenhausen DP camp. He was a student at the school and declared metal-worker as his trade. As were so many, both brothers were traumatized following their war experiences, their persecution and the personal loss of families and relatives. Since they probably did not want to participate in another war, the brothers decided to remain in Darmstadt. Isak married Miriam Philippi. Their children were born in Darmstadt. Today, Li Hunter lives in England, and Benjamin in Munich.

36

משמאל לימין: בנימין אלטקורן, לי הונטר )אלטקורן(, יצחק אלטקורן, סימון ופאול הונטר. מרים אלטקורן, מריון אלטקורן

עם התינוקת קים אלטקורןתמונה מסוזנה אלטקורן

Isak Altkorn UN Personal Ausweis for DPs

UN Displaced Person Identity CardQuelle/ Source: ITS Archives - Kartei #68253553

Von links nach rechts: Left to right:Benjamin Altkorn, Li Hunter (Altkorn), Isak Altkorn, Simon

and Paul Hunter, Miriam Altkorn,Marion Altkorn mit/with Baby Kim Altkorn

Foto von/ Photo from: Suzanne Altkorn

כרטסת ITS-ה מארכיון מקור: 66416250 #

תעודת זהות של איזק אלטקורן כעקור ב-1950מקור: ארכיון ה-ITS כרטסת 66416251#

איזק אלטקורןתמונה מסוזנה אלטקורן

Isak AltkornFoto von/ Photo from: Suzanne Altkorn

מימין: איזק אלטקורן ולאון רייכמן בדרמשטדטתמונה מסוזנה אלטקורן

From the right: Isak Altkorn and Leon Reichman in Darmstadt


התלמידים - מונדק אלטקורן Die Schüler The Students

Mundek Altkorn

Mundek Altkorn bei seinem 60. Geburtstag in 1987 mit seiner Frau Suzanne,

Tochter Rosina ,Sohn DidierMundek Altkorn at his 60th birthday

in 1987 with his wife Suzanne, daughter Rosina and son Didier


מונדק אלטקורן נולד ב-18.9.1927 בעיר גרודק-יגלונסקי במחוז למברג, שבפולין דאז. הוא היה האח הצעיר של יצחק אלטקורן. רוב הזמן היו האחים יחד, דרכיהם לא נפרדו אחרי ששניהם איבדו את בני משפחתם וסבלו טראומה בלתי נתפסת בעקבות המלחמה והרדיפות. לאורך חייו, בדיוק כמו אחיו, סבל מונדק אלטקורן מחלומות בלהה ונדודי שינה. שני האחים רצו להגר לפלשטינה ואף הגיעו עד

מרסיי עם התאומים ארליך, אך בסופו של דבר חזרו לדרמשטדט.החיים לסוזנה סוזנה. הצרפתייה ארוסתו עם אלטקורן מונדק ב-1957 התחתן בדרמשטדט לצד בעלה לא תמיד היו קלים. לעתים קרובות היא הייתה לבד והייתה צריכה גם להסתגל לסביבה החדשה וגם ללמוד שפה חדשה. לזוג היו שני ילדים: רוזינה שנולדה ב-1956 ודידיאר שנולד ב-1960. למרבה הצער את השלישייה של

רוזינה כבר לא יצא לו להכיר.כסוכני עבדו ,הם משפחותיהם את גדלו ובה בדרמשטדט נשארו האחים שני מכירות ובעלי מסעדה .במשך שנים רבות היו הבעלים של ה”הוואי-בר”, מועדון

לילה אהוב בדרמדטדט יחד עם ליאון רייכמן וגריגור אושרוביץ.מונדק נפטר בגיל 67 ב-7.1.1994.

Mundek Altkorn wurde am 18.9.1927 in Grudek-Jagellonski im Kreis Lemberg in Polen geboren. Er war der jüngere Bruder von Isak Altkorn. Die meiste Zeit ihres Lebens waren die Brüder zusammen, sie teilten ein gemeinsames Schicksal, hatten alle engen Familienmitglieder verloren und waren traumatisiert durch Krieg und Verfolgung. Zeit seines Lebens litt Mundek Altkorn, ebenso wie sein Bruder, unter Alpträumen, die ihm oft den Schlaf raubten. Beide wollten nach Palästina ausreisen, und waren mit den Zwillingen Erlich schon bis nach Marseille gekommen, kehrten aber von dort doch wieder zurück nach Darmstadt. 1957 heiratete Mundek Altkorn die Französin Suzanne. Für Suzanne war das Leben an der Seite ihres Mannes in Darmstadt nicht immer leicht. Sie war häufig allein, musste sich erst an die neue Umgebung gewöhnen und die Sprache lernen. Das Ehepaar hatte zwei Kinder, Rosina, die selbst Mutter von Drillingen ist, und Didier. Allerdings hat Mundek die Drillinge nicht mehr kennen gelernt. Beide Brüder blieben in Darmstadt und waren als Kaufleute und Restaurantinhaber tätig. Sie waren lange Jahre zusammen mit Leon Reichmann und Gregor Uscherowitz Inhaber der Hawaiibar, einem beliebten Nachtclub in Darmstadt.Mundek starb im Alter von 67 Jahren am 7.1.1994.

Mundek Altkorn was born on 18.9.1927 in Grudek-Jagellonski in the Lemberg district of Poland. He was Isak Altkorn’s younger brother. The two brothers spent most of their lives together, their fates inseparable, having lost all their relatives and endured the unimaginable traumas of war and persecution. Throughout his life, Mundek Altkorn, as did his brother, suffered from nightmares and a profound loss of sleep.Both brothers intended to emigrate to Palestine, and had reached Marseille together with the Erlich twins, before finally deciding to return to Darmstadt.In 1957 Mundek Altkorn married his French fiancée Suzanne. By this time he already owned the Hawaii bar together with his brother and their two friends. Life in Darmstadt, at her husband’s side, was not always easy for Suzanne. She felt lonesome and had to get used to new surroundings and learn a new language. The couple had two children, Rosina, born in 1959 and Didier, born in 1960. He was so proud of them. Sadly, Mundek would not live to see daughter Rosina’s triplets.Both brothers remained in Darmstadt and started families here. They worked as traders and restaurant owners. For many years they ran the popular Hawaii Bar nightclub in Darmstadt, together with Leon Reichmann and Gregor Uscherowitz.He passed away, aged 67, on 7.1.1994.

37

גלויה של מועדון הוואי-בר בדרמשטדט

IRO-בקשת סיוע מה :ITS-מארכיון הITS Archives:

Antrag auf IRO Unterstützung Application for IRO Assitance

Postkarte/ Postcard Hawaii Bar, Darmstadt

מונדק אלקורן ביום הולדת ה-60 ב-1987 עם אשתו סוזן, הבת רוזינה והבן דידיאר

תמונה מסוזנה אלטקורן

מונדק אלטקורןתמונה מסוזנה אלטקורן

Mundek AltkornFoto von/ Photo from: Suzanne

Altkorn

מונדק אלטקורןתמונה מסוזנה אלטקורן

Mundek AltkornFoto von/ Photo from: Suzanne Altkorn

תודות Danke Thanks

39

התערוכה בארץ מתקיימת תודות לתרומה של משפחת חנה ויהושע כץ, הבת והחתן של משה מורדכלביץ. משה נפטר באוגוסט 2011. הוא היה איש צנוע ומסור לתנועת בית”ר. הוא היה מקור חשוב ותומך נלהב של

המחקר והתערוכה. תודתי לו ללא גבולות.תרומות נוספות התקבלו מעליגל ריכטר הבת של סנדר מנטרל, מוטי רות הבן של חיים רות ומשפחת שקדי,

הבנים של חיים מנדל.

Besonderen Dank an: Dr. Susanne Urban vom ITS und ihren Mitarbeitern Herrn Ullrich, Frau Melchior und Herrn Paul. Dr. Friedrich Wilhelm Knieß vom Stadtarchiv Darmstadt, Henning Sietz und vielen anderen, die uns unterstützt haben. Ed Zager und Dani Inbar, die uns geholfen haben, die Angehörigen und Überlebenden zu finden, vor allem aber auch den Angehörigen der ehemaligen Schüler, die uns berichtet und Fotos überlassen haben.Herzlichen Dank auch an Regina Schulz, Jana Michaelis, Cosima von Hohenthal und Franziska Tsufim, die mir bei der Planung und Übersetzungen der israelischen Ausstellung geholfen haben. Noch einen besonderen Dank an Naava Othnay für die hebräische Übersetzung.

Besonderen Dank an Familie Hanna und Jehoshua Katz, die Tochter und den Schwiegersohn von Moshe Mordchelewitz. Moshe ist im August 2011 verstorben. Er war ein bescheidener Mensch und treuer Anhänger der Betar Bewegung. Er hat viel zur Nachforschung über die Schule und zur Realisierung der Ausstellung beigetragen.

Meine Dankbarkeit kennt keine Grenzen.Zusätzliche Spenden kamen von Sender Mentrals Tochter Aligal Richter, von Motti Roth, dem Sohn von Haim

Roth, und von Familie Skedy, den Söhnen von Haim Mendel.

Special thanks to family Hanna and Jehoshua Katz, the daughter and the son-in-law of Moshe Mordchelewitz. Moshe passed away in August 2011. He was a modest person and a devoted member of Betar. His contribution to the research about the school and the realization of the exhibition was immense.

There is no limit to my gratitude.Contributions were also received from Sender Mentral’s daughter Aligal Richter; Motti Roth, the son of Haim Roth;

the Skedy family, sons of Haim Mendel.

Special thanks to: Dr. Susanne Urban from the ITS and her colleagues: Mr. Ullrich, Ms. Melchior, Mr. Paul. Dr. Friedrich Wilhelm Knieß of the Stadtarchiv Darmstadt, Henning Sietz, and to many others who have supported us. Ed Zager and Dani Inbar, who helped us find the families and survivors, and especially to the relatives of former students, who told us their stories and supplied us with pictures.Many thanks also to Regina Schulz, Jana Michaelis, Cosima von Hohenthal and Franziska Tsufim, who assisted me with the planning and the translations for the Israeli exhibition. Another special thanks to Naava Othnay for the translation into Hebrew.

תודה מיוחדת: לדר’ סוזנה אורבן מה-ITS ולעוזריה מר אולריך, גב’ מלכיור,מר פול. לדר’פרידריך וילהלם קניס מהארכיון העירוני

בדרמשטדט. להניג זיץ ולרבים אחרים שעזרו לנו. לאד זאגר ולדני עינבר שעזרו לנו למצוא את המשפחות והניצולים,ובמיוחד לקרובי המשפחה של התלמידים לשעבר, אשר ספרו לנו את סיפוריהם וספקו לנו תמונות.

לרגינה שולץ, יאנה מיכאליס, קוזימה פון הוהנטל ופרנציסקה טסופים אשר עזרו לי עם התכנון והתרגום עבור התערוכה בישראל.

תודה מיוחדת לנאוה עתני עבור התרגום לעברית.

The Jewish Vocational School Masada in Darmstadt 1947-48

Documents

Transcript of The Jewish Vocational School Masada in Darmstadt 1947-48