מנחת ספיר (תשע"ג)

יאיר פורסטנברג

נטילת ידיים בספרות התנאית: מהיטהרות להתקדשות

את נחום בריללמציב "יסוד והשתלשלות דיני טהרת ידים"מאמרו פתח ב

אך גם זה אנו רואים שמאז שהיתה זאת לחק בישראל שיהיו " הבעיה הבאה:

א ועל ידי זה שורש ומוצ ,חוששין לטומאת הידים רוב דבריהם היו בפרטי דיניה

הדבר כמעט נשכח זכרו ואין אתנו יודע ממי יצאה הגזרה על כך ומה היתה

1."הסבה המניעה אליה ובאיזה ענין ואופן הוקבעה מתחילה

בלשון זו מציג ברילל את הבעיה העקרונית הרובצת לפתחנו בעת שאנו באים

להסביר את תולדות ההלכה התנאית בעניין טהרת ידיים. העיסוק בפרטי

סתיר מעינינו את שורשה של התופעה ההלכתית, ומאליה מתעוררת ההלכות מ

השאלה, מהו הרקע להיווצרותה של נטילת ידיים לסעודה? מנהג נטילת הידיים

שממשיך להתקיים מאז ראשית התקופה התנאית הוסבר בדרכים שונות

בתלמודים ובין הפרשנים, ואף חוקרים אחרונים נבוכו בעניין זה.

בוא לסקור את כל מהלך ההשתלשלות של הלכות נטילת במאמר זה לא נ

2;הם עוגנה פרקטיקה זו ובתוכם עוצבה מחדשבידיים ואת ההקשרים השונים ש

מטרתנו כאן צנועה יותר, להאיר פרק אחד בהתפתחותה של הלכה זו באמצעות

. הספרות התנאית מספרת על רבדיה השוניםעיון ביקורתי בספרות התנאית

ות, משורשיה של תופעת טהרת הידיים בדורות האחרונים של סיפור של התהו

תקופת הבית השני ועד לעיצובה המחודש בשלהי תקופת התנאים. כדי לעקוב

אחר מהלכו של סיפור זה הלומד נדרש להפריד ולהבחין בין מוקדם ומאוחר ובין

יחידות טקסטואליות שונות. משעה שהוא קשוב למורכבותה של הספרות

משלבת מסורות קדומות אל תוך פרשנויות מחודשות, מתגלה לפני התנאית, ש

320–315ב (תרמ"ב), עמ' ,ודבית תלמ, "יםייסוד והשתלשלות דיני טהרת היד"נ' ברילל, 1

–325ב (תרמ"ב), ,בית תלמודהחלקים הבאים של המאמר מופיעים בהמשך: .)315עמ' (

. 52–49, 26–23ג (תרמ"ג), עמ' ,בית תלמוד. 374–368, 333

Ch. Milikowsky ;250–192תשנ"ו, עמ' תל אביב, פסח דורותי' תבורי, עיינו למשל 2

,"Reflections on Hand-Washing, Hand Purity and Holy Scripture in Rabbinic Literature",

M.J.H. Poorthuis & J. Schwartz (eds.), Purity and Holiness: The Heritage of Leviticus,

Leiden 2000, pp. 149–162 דיון מפורט בכל ההיבטים של עניין זה מופיע בעבודת הגמר .

, פרק בתולדות ההלכה התנאית –ידיים ואכילת חולין בטהרה טהרת י' פורסטנברג, שלי:

.תשס"ו ,, האוניברסיטה העבריתמוסמךעבודה לשם קבלת תואר

יאיר פורסטנברג

108

הלומד התרחשות חיה שהטעינה את ההלכה בתכנים נוספים והסיטה את

מהלכה.

מן הספרות התנאית אנו נלמד כי העיסוק בטהרה פינה את מקומו

להתקדשות. ונדמה כי נאה להגיש עיון זה לכבודו של יצחק ספיר, שמחקריו

ן השאר, בחשיפת תהליכי השינוי מטהרה לקדושה בבית הכנסת ממוקדים, בי

3הארץ ישראלי וגילומם בממצא הארכאולוגי.

נטילת ידיים וקידוש ידיים ורגליים במדרשי ההלכה

אנו קוראים:בסדר אליהו רבה

אמרתי לו בני רחיצת ידים מן התורה. אמר לי רבי לא נאמרה לנו בהר

מן התורה ממשה ואהרן ובניו, שנאמר ולמדנו רחיצת ידים ]…[ סיני

וידבר ה' וגו' ועשית כיור נחשת [וגו'] ורחצו ממנו משה וגו', בבואם אל

אהל מועד וגו', אבל בישראל מהו אומר, והתקדשתם והייתם קדושים,

מיכן היה רבן גמליאל אוכל חולין בטהרה, אמרו, לא לכהנים בלבד

ל כולן, שנאמר וידבר ה' וגו' ניתנה קדושה, אלא לכהנים וללוים ולישרא

דבר אל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים וגו', מיכן אמרו, כל

המזלזל ברחיצת ידים סימן רע לו, עליו הוא אומר, והיה כשמעו את דברי

האלה וגו' לא יאבה ה' סלוח לו וגו', הא למדת, שכל המבעט בנטילת

4ידים סימן רע לו.

נטילת הידיים ולפיכך ,נדרשים להתקדש ראליםכהנים וישלפי האמור כאן

הנים הבאים ו, למרות שבמקורה היא מכוונת כלפי הכנדרשת מכולםהמקדשת

. פרשנות זו של נטילת הידיים מוצגת בגוונים שונים אצל מספר למקדש

השאיפה להידמות לכהונה ולהתחרות בה למשל של ניוזנר לפי דרכו 5.חוקרים

הטהרה בכלל ושל טהרת הקודש בפרט בבית הכנסת של התקופה על צמצום מקומה של 3

בתי הכנסת ראו י' ספיר, ,התנאית לאחר החורבן לצד התעצמות קדושתו של בית הכנסת

, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, הקדומים בארץ ישראל לאור המקורות התלמודיים

, מיעוט המקוואות . לדעת ספיר272–269האוניברסיטה העברית, ירושלים תשס"ז, עמ'

בתקופה התנאית בהשוואה לתקופת הבית מעיד על צמצום האכילה במקום. בד בבד,

מתחזק מעמדו של בית הכנסת כמקום קדוש. מעבר דומה, אם כי מסיבות אחרות, מוצע

במאמר כאן.

. 72מ' איש שלום, וינה תרס"א, עמ' ורתסדר אליהו רבה פרק טו, מהד 4

שימשה טהרת ידייםו ,, הן חסידים הן עם הארץ נטלו חלק ברצון להתקדשאלבק לדעת 5

תורה ך], [עור , י' רפאל,"טומאת הגוף והידים וטומאת אוכלין"ח' אלבק, כאמצעי לכך (

נטילת ידיים בספרות התנאית: מהיטהרות להתקדשות

109

רה בעיקר סביב שולחן האוכל. כמו כן קובע ניוזנר הובילה לאימוץ הלכות טה

שנטילת ידיים לפני הסעודה משקפת בדיוק את רצון הפרושים להידמות

הסבר זה של 6.הנים המקדשים ידיהם ורגליהם לפני הכניסה לעבודת הקודשולכ

מנהג נטילת הידיים, כמו מה שאמור באליהו רבה, מניח שלמעשה נטילת ידיים

חת חולין, אך ששורשה של התופעה מצוי דווקא בתחום הקודש, נוהגת גם בארו

הנים. הנחה זו מופיעה לכאורה כבר ובמעשה קידוש הידיים והרגליים של הכ

במקורות שונים בספרות התנאית, שהחוקרים נסמכו עליהם ובראשם הספרי

לבמדבר:

[א] עבודת מתנה אתן את כהנתכם לעשות אכילת קדשים בגבולין

ש במקדשכעבודת מקד

מה עבדת מקדש במקדש מקדש ידיו ואחר כך עובד

אף אכילת קדשים בגבולין מקדש ידיו ואחר כך אוכל

א' לו רבן גמליאל מה . [ב] וכבר נשתהא ר' טרפון מלבוא לבית המדרש

וכי ,אמר לו והלא כל דבריך תימה. א' לו שהייתי עובד ?ראית להשתהות

?יש עבודה עכשיו

לעשות אכילת קדשים בגבולין 'ה אתן את כהנתכםעבדת מתנ'אמר לו

כעבדת מקדש במקדש

[ג] ור' או' לעשות אכילת קדשים בגבולין כעיניין מקדש במקדש

,מה עבודת מקדש במקדש מקדש ידיו ואחר כך עובד

.אף אכילת קדשים בגבולין מקדש ידיו ואחר כך אוכל

? או מה להלן ידיו ורגליו אף כאן ידיו ורגליו

אמרת מקום שצריך ידיו ורגליו מקדש ידיו ורגליו מקום שאין צריך אלא

ידיו אין מקדש אלא ידיו

7.נמצינו למדין לנטילת ידים מן התורה

, כלומר "נמצאנו למדין לנטילת ידים מן התורה"דרשה זו חותמת במסקנה

ה שקידוש ידיים ורגליים הוא מקורה של הלכה זו. עם זאת ראוי לשים לב למבנ

. )לב–, ירושלים תשכ"ד, עמ' כדשבעל פה: הרצאות בכינוס הארצי הששי לתורה שבעל פה

על רקע חולין הטהרת המסביר אתיב) –ח, רמב"ם סוף הלכות טומאת אוכלים (טוראו

.השאיפה לקדושה יתירה

6 J. Neusner, History of the Mishnaic Law of Purities, 22 vol., Leiden 1974–1977 (vol. 19,

p.103) ; :וכןJ. Neusner, The Idea of Purity in Ancient Judaism, Leiden 1973, p. 3.

). 32(מובא על פי כתב יד רומי 133ספרי במדבר, פי' קטז, עמ' 7

יאיר פורסטנברג

110

. הדרשה כאן, וממנו נלמד על ההיסק המדרשי המופיע בראש הדרשה ובסופה

האם היא משקפת שרבוב או ?כפילות במבנה הדרשהכיצד ניתן להבין את ה

8?טעות

ניתן היה ,קריאת המדרש לפי סדרו, כאילו הצטבר נדבך על גבי נדבךמ

והוא שב וניצל יתה מוכרת עוד לפני ר' טרפון ישנטילת הידיים לתרומה הלהסיק

בדרכו את ההשוואה בין תרומה ובין עבודת המקדש. אלא שניתוח שלבי הדרשה

מוביל למסקנה אחרת. מתוכן הדרשות נראה שרבי הוא בעל הדרשה המזהה את

המקדש ואת התרומה לעניין קידוש ידיים. בדרשה הקדומה הציע ר' טרפון

יבותה של אכילת חש הדגשתהשוואה כללית בין תרומה ובין המקדש לשם

תרומה. כפי שעבודת המקדש גדולה מתלמוד תורה כך הוא דינה של אכילת

לעשות עבודת קדשים בגבולים כעבודת "תרומה. רבי התבסס על אותה הלשון

כדי להמשיך ולפתח את האנלוגיה לתחום חדש, והוא מפרט את "מקדש במקדש

מן המקבילה בספרי תמונה דומה עולה גם 9.ההשלכות לעניין נטילת הידיים

זוטא.

עבודת מתנה, [א]

מקיש עבודת מתנה לכהנתכם מה זו בנטילת ידים אף זו בנטילת ידים.

או מה זו אינה אלא בקדוש ידים ורגלים אף זו לא תהא אלא בקדוש

?ידים ורגלים

.אמרת לא זו לפי צורך עבודה וזו לפי צורך העבודה

אוכלה כמצותה מעלה עליו כאלו אמרו כל מי שנותן תרומה למי ש[ב]

עובד עבודה

וכהן שאוכל תרומה כמצותה מעלין עליו כאלו עובד עבודה.

אמרו עליו על רבי טרפון שהיה אוכל תרומה בשחר ואומר הקרבתי תמיד

של שחר

במדרש חכמים, שהוא עד נוסח עקיף לספרי הושמטו דברי רבי וכך נוצר הרושם שהכל הוא 8

רפון. הגר"א לעומת זאת, מוחק את החלק הראשון. אך המבנה המשולש המשך דברי ר' ט

, לנוסח המשנה מבואאפשטיין, י"נ של הדרשה מופיע כצורתו בכל עדי הנוסח הישירים.

מ' כהנא, ראו טוען כי לפחות חלק מן היחידה לקוח מ'דבי רבי'. 750עמ' ירושלים תש"ס,

, מחקרים במקרא ובתלמוד, (עורכת) ה יפת, שר"גופים זרים מ"דבי רבי" במדרשי ההלכה"

. 85–69ירושלים תשמ"ז, עמ'

לעשות אכילת קדשים "ניסח את האנלוגיה בהסתייגות, כאשר גרס 66סופר ואטיקן 9

. "בגבולין כעיניין מקדש במקדש

נטילת ידיים בספרות התנאית: מהיטהרות להתקדשות

111

10ואוכל תרומה בין הערבים ואומר הקרבתי תמיד של בין הערבים.

תלוי ישירות בדרשת ים,יילת יד, העוסק בנטחלק א בדרשת הספרי זוטא

. עם זאת, גם מעשהו של ר' טרפון ובחלק ב הדרשה רק מהדהדת ברקע ,הפסוק

. בחלק ב ההתפתחותאת ו דרשהאמצעי לזהות את עיבוד הבידינו זה יש מקרהב

אם כן, חלק ב 11., שהוא טרמין המצטט מקור קדום לו"אמרו"מוזכר פעמיים

הדרשה הקושרת , לפי זה. טט הספרי זוטאשאוב מתוך מקור קדום שאותו מצ

המחזקת את מעמד אכילת הבאה את הפסוק לנטילת ידיים מאוחרת לדרשה

הספרי זוטא 12.תרומה על ידי השוואתה לעבודת המקדש ולסיפורו של ר' טרפון

ים יאמנם אינו מפרש מיהו הדרשן הקושר את נטילת ידיים לתרומה לקידוש יד

המוזכר בספרי, רבי, ו שלקור את הדרשה מחזקתורגליים במקדש, אך אין לע

13.הצניע בעל הספרי זוטאשייתכן שאת שמו

לתלות את נטילת הידיים על המקראות כבר מוכר ממקורות אכן, הניסיון

קדומים יותר, אך ההבדל בין מדרשי ההלכה, המוקדם והמאוחר, מלמד על

ב וידיו לא שטף וכל אשר יגע בו הז"חדש. על הפסוק מוקדהסטת ההלכה ל

אנו שונים ,(ויקרא טו, יא) "במים וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב

ר' 14."אמר ר' אלעזר בן ערך מיכן סמכו על טהרת ידיים מן התורה"בספרא:

לומד את דין טהרת הידיים מן ינואלעזר בן ערך, מתלמידי רבן יוחנן בן זכאי, א

, "פקפק בטהרת ידיים"נגד מי שתקנת חכמים. אך כהיא הפסוק, שהרי זו

תשנד, מהדורת מן(מובא על פי נוסח ילקוט שמעוני, סי 293ז, עמ' , במדבר יח ,ספרי זוטא 10

)336ן, עמ' היימ

שלנו אינה מופיעה). ה(הדוגמ 35–24עמ' ניו יורק תשכ"ח, ,ספרי זוטאליברמן, ש' ראו 11

אמרו היו "טרמין זה משמש פעמים רבות להבאת מעשי תנאים מדורות קודמים, וביניהם

אמרו פעם שאלו את הלל באיזו לבוש "; "תלמידים אדומים לבית שמאי באותה שעה

."הפרה נשרפת

כאורה הספרי זוטא מפותח יותר מאשר המקבילה בספרי. בספרי הוא רק מצדיק את ל 12

איחורו בכך שהוא אכל תרומה, ובספרי זוטא מתואר כל סדר יומו סביב אכילת התרומה.

הנים אוכלים ויש להסתפק האם אמנם ר' טרפון אכל תרומה בשחר ובערב, הרי הכאך

שר' טרפון התעכב נאמרחים עב ע"ב פס ,בליהערב שמש. אכן בבתרומתם רק לאחר

מלבוא לבית המדרש בערב.

ראו שם דוגמאות ודיון. . 87–86עמ' (שם), ליברמן 13

). 66(על פי כתב יד רומי ו, עז ע"א זבים פרק ד ,ספרא 14

יאיר פורסטנברג

112

הוא נדרש לסמוך הלכה זו למקרא. הבחירה 15אלעזר בן הנד וישו הנוצרי,

בפסוק זה דווקא, המציג את תפקיד הידיים בהפצת טומאת הזב, משקפת את

ההקשר ההלכתי המקורי שבו נידונה טהרת הידיים בין התנאים הראשונים.

. ןדשות של טומאה ולפיכך יש לטהרבתורתם של אלה הידיים הפכו למוליכות ח

גם ו 16,םיבבלי אלעזר בן חנך מוצג כמי שפקפק בנטילת ידינוסח הבאמנם

אמר ר' אלעזר בן ערך "מטבע ודרשתו של ר' אלעזר בן ערך הובאה בבבלי באות

מסורת אך יש לדחות את 17."מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה

רות התנאיים, הממוקדים בטהרת ידיים.על יסוד לשון המקו הפירוש הבבלית

טשטש את מדברי התנאים, אליעזר בן הנד ור' אלעזר בן ערך, הבבלי של ניסוח ה

הדיון אל חשיבות המצווה והוא מסיט את על טהרה אופיו המקורי של הפולמוס

בהתאם למציאות שבה חיו חכמי בבל שלא כללה ,ליטול ידיים לפני הסעודה

הקפדה על הטהרה.

דומה לכך, גם המעבר ממדרש ההלכה הקדום של ר' אלעזר בן ערך שהגן על ב

הדרישה לטהר את הידיים, אל מדרשו של רבי יהודה הנשיא שתלה את נטילת

הנים, משקף תהליך מקביל. מסתבר והידיים בקידוש הידיים והרגליים של הכ

לת כי הפער בין המדרשים אינו נובע ממחלוקת חזיתית על אופייה של נטי

במהלך התקופה הידיים אלא הוא משקף את השינוי היסודי שעבר על הלכה זו

אמר ר' יהודה חס ושלום שעקביה ניתנדה שאין העזרה "אנו שונים ו, עדיות ה ה,משנב 15

מישראל בחכמה וביראות חטא כעקביה בן מהללאל ואת מי נידו את נינעלת על כל אדן

אליעזר בן {הנד}<הנך> שפיקפק בטהרת ידיים וכשמת שלחו בית דין והיניחו אבן על

". לא ידוע לנו על זמנו של אותו אליעזר, ארונו ללמד שכל המנודה ומת סוקלין את ארונו

של ר' יהודה משמע שהם חיו בתקופת כפי שגם זמנו של עקביה אינו ידוע. אך מלשונו

הבית. פקפוקו של ישו הנוצרי מופיע באוונגליונים, במרקוס ז, ובמתי טו.

Y. Furstenberg, "Defilement Penetrating the Body: A new Understanding ofראו:

Contamination in Mark 7.15", NTS 54 (2008), pp. 176–200.

(כך "זלזול בנטילת ידים"מציין שמנדין על ההבבלי בראש הסוגי. בבלי, ברכות יט ע"א 16

שפקפק "בכל עדי הנוסח) ולאחר מכן הוא מצטט את המשנה בעדיות ושם גם מופיע

ב . בכת366, אוקספורד II 7–9, פירנצה 95מינכן תב יד. כך מופיע בדפוס, בכ"בנטילת ידים

"נטילת אך התלמוד דן בעניין במסגרת, "טהרת ידים"מופיע בציטוט המשנה 671פריז יד

לעומת זאת, בכל עדי הנוסח של ענף א"י במשנת עדוית מופיע 'טהרת ידים', וכך גם ידיים".

פא ע"ד. א"הג פ"מועד קטן ,בירושלמי

, 123, וטיקן 122, וטיקן 121, וטיקן 169(המבורג קו ע"א חולין ,בכל עדי הנוסח של בבלי 17

'נטילת ידים' במקום 'טהרת ידיים'. המגמה של הבבלי מתחזקת , דפוס) מובא 95מינכן

מן לחוליןעוד יותר על פי חלק מעדי הנוסח שבהם נוסף 'מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים

). 123, וטיקן 122התורה.' (המבורג, וטיקן

נטילת ידיים בספרות התנאית: מהיטהרות להתקדשות

113

. בעקבות ניתוח מדרשי ההלכה אני מבקש להראות בסעיפים הבאים כי התנאית

הזיקה בין נטילת ידיים ובין קידוש ידיים ורגליים משקפת את עמדתם של

רק על יסוד אחרוני התנאים ומצויה תמיד ברובד אחרון של הספרות התנאית.

ניתן לעמוד על דרך השתלשלות ההלכה במהלך תקופה זו. זה

מסכת ידיים: מן המשנה לתוספתא

ם עוסקים במעשה נטילת הידיים. שני ישני הפרקים הראשונים במשנת ידי

הפרקים הללו מבוססים על תורת חכמי אושא המוזכרים כמעט בכל המשניות

ל משנה היא אינה טורחת לפרט את אמנם כדרכה ש 18ובברייתות המקבילות.

מבנה המחשבה העומד ברקע הלכותיה, אך במשניות שלפנינו מצוי יותר מרמז

נראה כי ההלכות שיידונו כאן ממשנת חכמי אושא משקפות ניסיון לעניין זה.

שיטתי לעצב את הלכות נטילת ידיים כמעשה היטהרות. מנגד, התוספתא

חום אחר, קידוש הידיים והרגליים. מסיטה בשיטתיות את אותן הלכות לת

כרקע לדיון במשניות מסכת ידיים ובתפיסה העומדת בבסיסן ראוי להציג

את דברי הראב"ד העוסק בשאלה זו עצמה. הראב"ד נשאל על הדרישה, שנראה

להלן, לתת פעמיים מים לידיים. אם המים הראשונים נטמאים מן הידיים, כיצד

ם נטמאים מן הראשונים? על שאלה זו עונה המים השניים מטהרים, והרי ה

הראב"ד:

ואומר אני כי עיקר טומאת הידים שאמרו לא טומאה ממש היא אלא

מפני מגע זיעה או צואה או שהרגו מאכולת וגזרו עליהן טומאת לכלוך

טומאה מאותו הלכלוך כאלו נגעו בטומאה, ועשו אותן שניות לפסול את

חולין אלא על ידי הדחה, וזה שאמר התרומה במגען ושלא לאכול בהן

ראשונים מטהרין את הידים כלומר מורידין מהן הזיעה והלכלוך שעליהן

שממנו הן טמאות, באין השניים ומדיחין אותן המים שהן מטושטשות

19.עם הזיעה והלכלוך ונשארו הידים נקיות

אין הלכות נקיות והסרת הזוהמה ולפיכך ןלפי דרכו, הלכות נטילת ידיים ה

אך האם גם התנאים במשנת ידיים היו .לצפות להתאמה להלכות טהרה

. 195–188עמ' ), 6(לעיל הערה ניוזנר ;153 ), עמ'2(לעיל הערה מיליקובסקי 18

על משנה ם טובע בכל בו סימן כב, ומובא על ידי פרשני המשנה וביניהם בתוספות יומופי 19

ג ובמלאכת שלמה על אתר. , ב

יאיר פורסטנברג

114

בדרכי עיצובה של ההלכה בשני אפוא מקבלים את הגדרתו של הראב"ד? נעיין

20הפרקים הראשונים של מסכת ידיים.

על הלכות מי חטאת ואף ותם בפרק א מבוססירוב הלכות נטילת ידי

מוכיחה זאת: ה, ב ובין משנת פרה ה, מנוסחות על פיהן. השוואה בין משנה א

ב, ידים א

נותנין לידים בכל הכלים

אפילו בכלי גללים בכלי אבנים בכלי

אדמה

אין נותנין לידים לא בדפנות הכלים

ולא בשולי המחץ ולא במגופת החבית

ולא יתן לחבירו בחפניו

מפני שאין ממלאין ואין מקדשין ואין

מזין

אלא לידים ואין נותניםמי חטאת

בכלי

ואין מצילין בצמיד פתיל אלא כלים

.שאין מצילין מיד כלי חרש אלא כלים

ה, פרה ה

בכל הכלים מקדשין

אפילו בכלי גללים בכלי אבנים בכלי

אדמה ובספינה מקדשין בה

אין מקדשין לא בדפנות הכלים

ולא בשולי המחץ ולא במגופת החבית

ולא בחופניו

ואין מקדשין ואין מפני שאין ממלין

מזין

מי חטאת אלא בכלי

אין מצילין בצמיד פתיל אלא כלים

שאין מציל מיד כלי חרש אלא כלים.

י של שנִ ההשוואה בין המקבילות מלמדת שהמשנה בידיים היא עיבוד ִמ

משנת פרה הגדירה בראשה את הכלים המותרים בשימוש לשם המשנה בפרה.

, המסביר את הרישא, ועל פיובא הכללל המשנה מובסופה שקידוש מי חטאת.

כלי הוא המציל מפני רק פי שלכל תהליך הכנת מי החטאת צריך להיעשות בכלי,

אך בכך נוצרה בנטילת ידיים, הוחלפו במשנת ידיים חטאת הטומאת מת. מי

ם יצרימה בסופה, כאשר אל תוך דיני טומאת מת שורבב גם דין נטילת ידי

ידיים הוסיפה את נטילת ידיים אל תוך הכלל שנאמר במקורו המשנה ב 21.בכלי

ובכך חשפה את מגמתה והנחותיה. פעולת נטילת הידיים ,טומאת מתעל ענייני

הגדרתו של הראב"ד את נטילת ידיים כעניין של נקיות, עשויה להתאים להקשר שבו דנים 20

ת הלכות נטיל ותבהלכה זו בית הלל ובית שמאי במשנת ברכות פרק ז. במסגרת זו מעוצב

ידיים בהתאם למנהגי סעודה. עוד על עניין זה ראו בחלק השלישי של עבודת הגמר שלי,

ואילך. 56), עמ' 2(לעיל הערה

וכל הני תנן נמי במסכת פרה וכו' וקצת קשה דלא "הר"ש על המשנה שואל לעומת זאת, 21

. "תני התם ידים

נטילת ידיים בספרות התנאית: מהיטהרות להתקדשות

115

. , אך לא ניתן לבסס אותה על פעולת הטבילה במקווההיא פעולה מטהרת

מאחר שבניגוד לטבילה במקווה לוקחים את המים ולא נכנסים אל לפיכך,

22שת האנלוגיה למי חטאת.תוכם, מתבק

בתוך הלכות טהרה בכלל והן מקבילות ותים נטועיהלכות מי נטילת יד

להלכות מי חטאת בפרט. גם ההצהרה במשנה א ההופכת את כמות המים

וכולם נוטלים בשיירי טהרה, רומזת "מלוג לחמשה ולעשרה ולמאה"לסמלית

ב). , (פרה יב "ן מאהמזים על האדם ועל הכלים אפילו ה"להלכה דומה בפרה

הוא כמובן טבעי מי חטאתעיצוב הלכות הכלי והמים בהקשר של הלכות

לקראת האכילהבזמן שמעשה נטילת הידיים נתפס כפעולת היטהרות ,ביותר

בטהרה. לפי עדות המשנה, עד דור תלמידי ר' עקיבא התפרשו דיני נטילת ידיים

עת שפיכת המים על הידיים מעוצבת גם הדרך שבה מבוצ .היטהרותכפעולה של

כתהליך מדורג של הסרת טומאה. זהו אמנם תהליך ייחודי שלא מצאנו כמותו

לבסס את תהליך ההיטהרות על בשאר אמצעי ההיטהרות, אך המשנה טורחת

שני מרכיבים: נתינת מים כפולה ורביעית המים.

נתינה כפולה של המים

לפיו המים הראשונים שרון אחד קימבוסס על עב חלקו הראשון של פרק

סופחים אליהם את הטומאה המצויה על הידיים, והמים השניים שוטפים את

. הטמאים החוצה המים

נטל את הראשונים למקום אחד ואת השניים למקום אחר ונפל ככר [ב]

.על הראשונים טמא ועל השניים טהור שלתרומה

.טמא ,ככר שלתרומהנטל את הראשונים ואת השניים למקום אחד ונפל

,ידיו טמיאות ,נטל את הראשונים ונמצא על ידיו קיסם או צרור

.שאין המים האחרונים מטהרים אלא המים שעל גבי היד

.רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שהוא מברית המים טהור

החוקק "נעשה בהלכות מי חטאת. ניתן לראות את השימוש ש, 681 , עמ'ט, א בתוספתאגם 22

אמת המים ועשה בהן בית קבלה אף על פי שתלשוה מים וחיברוה אין ממלאין בה ואין

תלשה ואין נותנין ממנה לידיםמקדשין בה ואין מזין הימנה ואינה צריכה צמיד פתיל

וחיברה וחישב עליה אחר תלישתה ממלין בה ומקדשין בה ומזין הימנה וצריכה צמיד פתיל

ח, עמ' , הועברה מתוספתא פרה (המשנה א, ב גם הלכה זו, כמו ".ונותנין הימנה לידים

) עם תוספת דיני נטילת ידיים.635

יאיר פורסטנברג

116

במשנה ב מופיעים שני מקרים שבהם כיכר של תרומה נופלת בתוך מי נטילת

המים 23.כר התרומה מהווה סימן לנוכחות טומאהישל כומצבה ,ידיים

הראשונים טמאים מאחר שהם ספגו את הטומאה של היד. לעומת זאת, המים

השניים טהורים. כמובן שבמקום שיש תערובת של מים ראשונים ושניים,

אופי התהליך ותפקיד כל שלב התערובת כולה טמאה כמו המים הראשונים.

ידיו ,את הראשונים ונמצא על ידיו קיסם או צרור נטל": מוסבר במקרה הבא

. יש מי "שאין המים האחרונים מטהרים אלא המים שעל גבי היד ,טמיאות

שאין המים האחרונים מטהרים [את היד] אלא [את] "שפירש את הכלל על דרך

הרמב"ם קולע יותר ביא נדמה שפירוש אחר שמ עם זאת, 24."המים שעל גבי היד

המשפט בצורה פשוטה יותר: תפקיד המים האחרונים אינו ותואם את תחביר

המים .לטהר, זהו תפקיד המים הראשונים שבאים במגע ישיר עם היד

האחרונים נועדו רק להסיר את מה שנותר מן המים הראשונים על היד. מעתה

שאין המים האחרונים מטהרים, אלא המים שעל גבי "יבואר הכלל שבמשנה כך

. "]היד [הם המטהרים

בשפיכה של המים הראשונים מוסרת הטומאה אל המים והם אם כן,

להסיר את שארית המים הוא נותר למים השניים מה שנטמאים. לאחר מכן

הראשונים מן היד. הם אינם מטהרים אותם, אך גם אין בכמות הנותרת של

משנה ג ממשיכה ליישם את עקרונות נתינת המים כדי לטמא את המים השניים.

נטל לידו אחת ". , והלכה אחת מתוכה מדגישה את מגמת המשנההמים הכפולה

מהי מטרת ההנגדה בין ". ושיפשפה בחברתה טמיאה בראשו או בכותל טהורה

מקוואות ג) מסיק שלשם כותהרמב"ם (הל ?מדוע הזכירה המשנה דווקא כיכר תרומה 23

נם אכילת חולין אכן מספיקים מים ראשונים, ושמים אלה טמאים רק לעניין תרומה (אמ

בהקדמתו למסכת הוא קובע שהמים הראשונים הופכים להיות תחילה, מה שמטמא גם

חולין). התויו"ט מרכך כיוון זה ומצריך נטילה כפולה גם לאכילת חולין, אך הוא מקבל את

ן המים דבריהם אין דילההנחה היסודית שהמים נחשבים לטהורים לעניין חולין.

ונים לטומאה אלא טומאתם היא ברמת שני ככל משקים טמאים שהם ראש הראשונים

לטומאה כמו הידיים. לדעתי, אין לדייק מן המשנה שרק כיכר תרומה נטמאת מן המים

הראשונים. כל כיכר היתה ניטמאת במצב זה אלא שכיכר תרומה שנטמאת נשרפת ואילו

ם שם ז, שג, כיכר חולין שנטמאת תיאכל בדוחק. דוגמא מקבילה מצויה במשנה טבול יום ג

מוכרת כיכר של תרומה שנפלה, למרות שאין כל סיבה לחלק בין תרומה וחולין במקרה שם

מציין שם גם אלבק. כפי ש ,של הכשר משקין

באופן זה נתפרשה המשנה בשאלה שנשלחה אל הראב"ד (לעיל), וגם הראב"ד בתשובתו 24

שאין המים ""ש לשונו הקצרה של הראינו חולק על קריאה זו של המשנה. וכן משמע מ

. "האחרונים מטהרים אלא מים שעל גבי היד: כלומר ולא שעל גבי הקיסם והצרור

נטילת ידיים בספרות התנאית: מהיטהרות להתקדשות

117

כל עוד יש מים על היד הם יכולים להיטמא עקרונית, ידיים ובין ראש וכותל?

ביד ולטמא מחדש. כך קורה כאשר היד הרטובה (מן המים השניים) נוגעת

המשנה רואה לנכון להדגיש שהיד הרטובה אינה מצד שני, 25יה הטמאה.יהשנ

(כגון זו של הסברנדרשת כנגד הנטמאת מן הראש או מן הכותל. הדגשה זו

שהלכלוך המצוי במקומות אלה מזהם את היד הרטובה. ואמנם בעל הראב"ד)

י אבל בראשו אמא" :את דין המשנה באומרולמעשה מלאכת שלמה דוחה

כך גם דן בעל משנה ". טהורה? הא מחכך בראשו בעי נטילה לתפלה וכו'

ודאי מצויה יד הפרק מחוץ למגמת המשנה: זה גופו מלמד על קושי אך אחרונה.

, אך זו אינה מטמאת ונטילת ידיים אינה נדרשת כנגדה. המהוז

רביעית מים

הנדרש לנטילת בעניין שיעור הרביעית צמד מחלוקות בין ר' יוסי ור' מאיר

, א; ב, שתי המשניות (א ידיים מלמד עוד על נטילת הידיים כפעולת היטהרות.

זכו לפרשנויות מגוונות על ידי ראשוני פרשני המשנה, העוסקות ברביעית א)

הר"ש והרמב"ם. בעקבות דבריהם אני בא להציע את פירושי. נעיין במשניות זו

כנגד זו:

ידיים א, א

ידים לאחד אף לשנים נותנין למירביעית

מחצי לוג לשלשה ולארבעה

מלוג לחמשה ולעשרה ולמאה

אומר ובלבד שלא יפחות לאחרון רבי יוסי

מירביעיתשבהם

מוסיפין על השניים ואין מוסיפין על

הראשונים

ידיים ב, א

נטל לידו אחת משטיפה אחת ידו

טהורה

לשתי ידיו משטיפה אחת

מטמא עד שיטול ר' מאיר

ירביעית מ

נפל ככר שלתרומה טהור

מטמא רבי יוסי

צדדים שונים של בהן ומוארים 26בשתי המשניות מופיעה דרישה למי רביעית

דרישה זו.

שעל נובעת מן המיםב) ולכן הטומאה כאן , עקרונית יד אינה מטמאת את חברתה (חגיגה ג 25

היד.

הכדוגמ "מי רביעית"הצירוף את א בימ 1218עמ' ,לנוסח המשנה מבואאפשטיין, י"נ 26

המופיע בעדי "מי רביעית"של מ"ם השימוש מן המילה הסמוכה לה. הוא מניח ש לניתוקה

. הוא מוכיח זאת מהמשך המשנה שם "מרביעית"הנוסח המרכזיים של המשנה שווה

יאיר פורסטנברג

118

המשנה הראשונה עוסקת בנתינה כפולה של מים לאנשים רבים, כגון שמש

העובר בין הסועדים, והיא דנה האם יש כמות מים מינימלית הנדרשת בנטילה

אין 27ה זו. לדעת תנא קמא, בנטילה כפולה של מים ראשונים ושנייםכפול

לעומת זאת, ר' יוסי סבור שלמרות שאין 28.דרישה לכמות מינימלית כלשהי

שממנה נותנים ,על היד, יש חשיבות לכמות המצויה בכלישיעור למים הניתנים

זמן טהורים המצויים בכלי בכל המים השל הבסיסית כמות לדעתו, הלידיים.

נתינת המים היא המקור לטהרתם של כל המים הנלווים הנוספים עליה. ניתן

. מעתה ו ארבעים סאה מים טהורים שאינם שאוביםבלדמות זאת למקווה שיש

חשב אף הוא למי מקווה מטהרים. נ , גם מים שאובים,תווסףמכל מה ש

פרמה ב ב יד. חלק מעדי הנוסח, כמו כת"מי רביעית"לצד "מלוג"ו "מחצי לוג"מופיע

קאופמן ב ידלצד הנוסח המופיע בכת "תמי רביעי"שבפנינו, גורסים אף בדברי ר' יוסי

, שהרי הפועל "מים בכמות של רביעית". מדברי ר' יוסי מוכח שאין מדובר ב"מרביעית"

פ'ח'ת זוקק באופן קבוע בלשון התנאים מ+כמות. וכך גם יש לפרש בפרק ב משנה א בדברי

משנה כפי . אפשטיין גם סוקר את הנוסח של ה"מרביעית\עד שיטול מי רביעית"ר' יוסי

סיבה גיטין טו ע"ב ונזיר לח ע"א, וגם שם הגרסאות נחלקות. ,שהיא מצוטטת בבבלי

הוא שלא מצאנו בלשון "מים בכמות רביעית"כצורת סמיכות "מי רביעית" לפרש נוספת

היא הצורה "רביעית מים"חז"ל מבנה סמיכות שבו הכמות סומכת אליה את החומר.

חצי קב חטים, קב שעורים, מנה דבלה, ,ה, במשנת פאה חהצפויה לכך, כפי שמצוי למשל

יש "ר' מאיר מטמא עד שיטול מרביעית"חצי לוג יין, רביעית שמן. מעתה, את המשפט

לפרש כציון של כלי בשיעור זה שבו משתמשים (כפי שמפרש רש"י גיטין טו ע"ב ד"ה

לידיהם של אדם אחד ) ולא של כמות מים. מן הכלי המכיל רביעית ניתן לתת "מרביעית"

שבע " :ב, הוא אכן שם של כלי, כפי שאנו מוצאים במשנת מנחות ט "רביעית"או שניים.

מידות של לח היו במקדש. הין וחצי הין ושלישית ההין ורביעית ההין לוג וחצי לוג

משנה אחרונה. שניהם נמנעים בעל . גישה דומה מצאנו אצל בעל מלאכת שלמה ו"ורביעית

מי רביעית, ולפיכך הם לומדים מכל גירסא דין \תי הגירסאות מרביעיתמלהכריע בין ש

."ותרויהו איתנהו דבעינן לאחד רביעית מים וגם שהכלי יחזיק לכל הפחות רביעית"נפרד

פשטות המשנה היא שהנתינה לידיים כוללת גם את המים הראשונים וגם את השניים. אך 27

ותו במשנה השנייה הוא הניח שמים ראשונים גם כאן הרמב"ם פירש אחרת. על יסוד פרשנ

חייבים להיות בשיעור של רביעית, ואין שום אפשרות להפחית מכמות זו. לפיכך המשנה

כאן המתארת נתינתם של מים מועטים מכוונת לשיטתו רק למים השניים.

פרשני המשנה עמלו לחשב את כמות המים הנדרשת בהתאם ללשון המשנה, אלא שנראה 28

ין סגנוני בלבד מנחה את המשנה הפורטת את מספר הנוטלים ידיהם מאחד עד חמש. שעני

המעבר לעשרה ולמאה מוכיח שאין דרישה מדוייקת של כמות. לאור זאת, הדעה המובאת

מי רביעית נוטלין לידים "בתוספתא (לפי חלק מעדי הנוסח), בשמו של ר' מאיר, לפיה

לא לארבעה מלג לחמשה אבל לא לעשרה ולא לאחד אבל לא לשנים מחצי לג לשלשה אבל

אינה יכולה להתפרש אלא כתגובה לדעה השניה, שהיא דעת ת"ק שבמשנה. היא ",למאה

מנוסחת בסגנון המשנה אך מסתייגת מקיצוניותה.

נטילת ידיים בספרות התנאית: מהיטהרות להתקדשות

119

ה עוסקת באפשרות לטהר את הידיים על ידי שטיפה אחת יהמשנה השני

ניתן לטהר את הידיים ,לדעת ר' מאיר 29.לבד ללא נתינה נוספת של מים שנייםב

– שפך כמות ראויה של מיםיגם בשטיפה אחת כל עוד מקפידים שבשטיפה זו ת

, מרביעית ומעלה המים מתפקדים כיחידה מטהרת שאינה לשיטתורביעית.

למים זוקקת מים שניים מאחר שהיא כלל לא נטמאה. לפיכך, כיכר שנופלת

נותרת טהורה מאחר שהמים לא נטמאו מן הידיים שאותם הם טיהרו.

מן 30., הוא ר' מאירדעת תנא קמא למנגד, ר' יוסי חולק בשתי המשניות ע

אחרת את מעשה ההיטהרות סתופמתגלה שר' יוסי מחלוקת הכפולה ה

שבנטילה.

שונה אינהר' יוסי סבור ששפיכת רביעית מים על פי המשנה בראש פרק ב

כר שנופלת למי רביעית שנשפכו בבת אחת יכוגם ,מנתינה כפולה של מים

נטמאת. אין הבדל בין שפיכה כפולה של מים למקום אחד, שהם טמאים, כפי

ב, ובין שפיכת מים מרובים בבת אחת, שגם הם נטמאו ב, שמלמדת משנה

בתהליך טיהור הידיים. מנגד, במשנה הראשונה במסכת מתגלה התפקיד

העקרוני שיש לכמות של רביעית לשיטת ר' יוסי. כפי שראינו, הוא דורש שבכלי

שממנו נשפכים המים תימצא רביעית מים לאורך כל התהליך. ללא כמות קבועה

המים המועטים הנשפכים על הידיים אינם יכולים לטהר. ,זו בכלי

ביעית. רשיעור של , גם ר' מאיר וגם ר' יוסי מייחסים מעמד מיוחד לאם כן

היטהרות כמקווה: שפיכת רביעית מים תמאפשר מים לדעת ר' מאיר, רביעית

את המים טהורים. ר' יוסי לעומת זאת רואה גם מטהרת את הידיים ומותירה

של המים הנשפכים על הידיים מתאפשרת םבמי רביעית מעין "אוצר". פעולת

הספציפית מות רק בתנאי שהם יוצאים ממקור זה, למרות שאין כל חשיבות לכ

לנתינה להוסיף הניתנת על הידיים. להבנתי, בשתי השיטות מתגלה ניסיון

, שהראב"ד ראה בה פעולת ניקוי ותו לא, ממד מובהק מתחום כפולה של מיםה

כל החכמים יש צורך ברביעית , מאחר שהוא מניח שלדעת הרמב"ם קורא משנה זו אחרת 29

די לבטל את הצורך במים שניים. את המשנה הוא מפרש במים ראשונים, ואין בכך בכ

שיד אחת עמדה מתחת לחברתה בזמן השפיכה, ואז המים נטמאו בדרכם מן היד מקרה ב

העליונה. במקרה זה דורש ר' מאיר לתת שוב מי רביעית, כדי לקיים את דין מים ראשונים

טז ע"ב הגורס שם בשתי הידיים. פירוש שלישי למשנה רמוז בשיטתו של רש"י בגיטין

, והוא מפרש שטיפה כעין טבילה "והתנן הנוטל ידו אחת בנטילה וידו אחת בשטיפה"

במקווה. יחד עם זאת, נראה כדברי המאירי על אתר, שזו אינה משנתינו ולא ניתן לפרש

את פעולת השטיפה כאן במשנה באותו אופן.

. 141–140עמ' , ח"ד תשנ"ט, ירושלים, אשוניםרפת תוסליברמן, ש' עיינו באריכות 30

יאיר פורסטנברג

120

בני דור ,התנאים כאן 31,טהוריםיהיו המים דרישה הבסיסית של נוסף. הטהרה

יש תפקיד ,ת מים טהוריםבו כמות של רביעישמוסיפים ומלמדים שלכלי ,אושא

כך מוצבת . , תנא תנא ושיטתומעבר לעצם שטיפת היד בתהליך טיהור הידיים,

נטילת הידיים, למרות ייחודיותה, במסגרת של הלכות היטהרות.

פני הדברים בתוספתא. הםשונים

שבתוכה מעוצבות הלכות נטילת בניגוד למסגרת הבלעדית של הלכות טהרה

ידיים אנו מתוודעים תוספתא ב ,תם של תלמידי ר' עקיבאידיים במשנה ובתור

מוקד חדש שאינו מצוי במשנה. מספר פעמים מופיעים בתוספתא דיני נטילת ל

ים. אמנם התוספתא אינה לומדת יידיים בצמוד להלכות קידוש ידיים ורגל

בהלכה ביניהם. במספר נקודות מפתח היא מקבילהמפורשות מזה על זה, אך

אין הכהנים מקדשין במקדש אלא בכלי ואין משקין "שהתוספתא ז קובעת, א

. הפריטים שמביאה "את הסוטות ואין מטהרין את המצורעים אלא בכלי

הם חורגים בניגוד לה במשנה, אך ראינו רשימה שמשלימים את ההתוספתא

ואילו ,מתחום הטהרה. המשנה התבססה על פעולת ההיטהרות מטומאת מת

הניים: ונה מתאפיינת בטהרה דווקא, אלא במעשים כהרשימה בתוספתא אי

32.ים ורגליים, השקיית סוטה וטהרת המצורע המקבילים זה לזהיקידוש יד

ם מופיעה עוד בהלכות יים ורגליידוש ידיים ובין קיבין נטילת ידשהזיקה

צריך ליטול מי 33הנוטל ידיו במקדש"הסמוכות בתוספתא. בהלכה ה נאמר

לנכון השמצאסתם התוספתא . "ם ורגלים אין לו שיעוררביעית וקידוש ידי

שביסודן הן מקבילות, ויש מניחה ככל הנראה לקבוע ניגוד בין שתי הפעולות

.681ידיים א, יב, עמ' ,ראו תוספתא 31

א, התמה על הפיצול בין הרשימות במשנה ובתוספתא, , דרק בעקבות דברי הר"ש בכלים פ 32

ניתן להציע שבעל התוספתא ביצע כאן מהלך פרשני מתוחכם ושינה את משמעות הפועל

. כפשוטו מדובר בקידוש מי "בכלי אין מקדשין וכו' אלא". המשנה קבעה ש"לקדש"

החטאת באמצעות האפר, אך בתוספתא התפרשה פעולה זו כקידוש ידים ורגלים, ולכן

. ללמדך שאין מדובר בקידוש מי חטאת "במקדשאין הכהנים מקדשים "הדגישה הברייתא

שנעשה בכל מקום אלא בקידוש ידים ורגלים שנעשה דווקא במקדש. הצעות אחרות

מוך.מופיעות בס

בעל חסדי דוד סבור שזהו טעות דווקא? מדוע מזכיר התנא דווקא נטילת ידים במקדש 33

,הירושלמי מפנה לנוסח 144עמ' ,ח"ד ,יםפת ראשונתוססופרים. לעומת זאת, ליברמן,

"למקדש". הירושלמי מניח ש"'הנוטל ידיו למקדש צריך רביעית": ה (עח ע"ב) ,חגיגה ב

לכן הוא מציב ברייתא זו כנגד המשנה בחגיגה הקובעת 'ולקודש ו "לאכילת קודש"מובנו

מטבילין'. דא עקא, גם הקריאה של הירושלמי את הברייתא היא קשה, ולא ניתן לזהות

כנטילת ידים לקראת אכילת קודש. "במקדש\למקדש"נטילת ידים

נטילת ידיים בספרות התנאית: מהיטהרות להתקדשות

121

כל " :מקום להשוואה. אותה השוואה מוצגת גם בשתי ברייתות נוספות

34ד)., (א "החוצצים בגוף חוצצים בידים ובקדוש ידים ורגלים בבית המקדש

צאת מתוך הלכות חציצה בטבילה, אך הלכות אלה מיושמות יוהזו הברייתא

גם , לכך במקבילים. יים ורגליים וגם על קידוש ידיבמקביל גם על נטילת יד

ים מיטמאות ומיטהרות עד יבתחילת פרק ב, בסמוך למשנה המלמדת שהיד

הכהנים מקדשים במקדש ביד עד הפרק ": הפרק, מובאת בתוספתא הכותרת

ים היא גם יים ורגליההזדמנות לפרט את דיני קידוש יד ."וברגל עד הסובך

הני. וים בהקשר הכיההזדמנות למקם מחדש את נטילת היד

,מלמד שלא מדובר בהערות ספוראדיות אמבט כולל על התוספות שבתוספת

ארבע ים בנקודות מפתח. כל ישל הלכות קידוש ידיים ורגל ןאלא בשילוב

ים, המשוות בין נטילת ידיים ובין קידוש הברייתות המרוכזות בתוספתא ידי

ים, עוסקות בעניינים שכבר נידונו במשנה בהקשר לטהרה: הדרישה יידיים ורגל

כמות מהווה רביעית מים .הלכות מי חטאתמבוססת על ב , לכלי במשנה א

החובה לשטוף את היד עד הפרק מוזכרת במשנה .א, ביות א, א; מטהרת במשנ

גם איסור חציצה מבוסס ."מיטמאות ומטהרות עד הפרקהידים " :ג הקובעת, ב

נטל את הראשונים ונמצא על " :ב, קרון, כפי שאנו שונים במשנה ביעל אותו ע

ידיו קיסם או צרור ידו טמיאות, שאין המים האחרונים מטהרין אלא המים

המרכיבות את יסודות פרקים הללוכל ההלכות באופן שיטתי, . "שעל גבי היד

על . , בצל קידוש הידיים והרגלייםבתוספתאמוצגות באור חדש ה, ב במשנ–א

מעניינים אלה חושפת דידי הערות קצרות הנספחות לעיקרי ההלכות בכל אח

35התוספתא את ההקשר שאליו היא מעבירה את הלכות נטילת הידיים.

הוא צורה של , ש"אבית הבירה"אנו גורסים וינה ב ידכתב .מובא על פי רוב עדי הנוסח 34

רומי ב יד(על פי כת 9–8 רהשו 43נוספת ראו ספרי במדבר עמ' הלדוגמ ."אבית הבחירה"

32 .(

,קידוש ידיים ורגלים ךכר , קודם נטילת ידיים ואחד–ידיים א, א ,סדר ההלכות בתוספתא 35

. במקביל, לאחר מלמד על הסמכתו של דין קידוש ידיים ורגלים לרביעית שבנטילת ידיים

תייחסות למשנה ב הפורטת את הכלים שמהם נוטלים במקביל לדין מי חטאת מוסיפה ה

במקרים אחרים התוספת ."אין הכהנים מקדשים במקדש אלא בכלי" :ו) ,התוספתא (א

חציצה בקידוש ידיים ההערה עלעל 'קידוש ידיים ורגלים' משורבבת במקום לא ברור.

ית בקידוש ידיים ורגלים, אך היא אינה שייכת ד) צמודה אמנם להערה על רביע, ורגלים (א

ג. ההערה על קידוש ידיים ורגלים עד הפרק מצוי בראש , בפרק ב , אלאבמקומה הנוכחי

פרק ב, ואין מקומו שם אלא בהלכה הבאה. באמצע חוצצת ההלכה על המים הראשונים

שנטמאים מן הידיים.

יאיר פורסטנברג

122

רוב ההלכות באת התמונה. םמשלי תוספתא ידייםשל הטרמינולוגידיוק ב

ם מעשה טהרה. לפיכך ימשוקעת התפיסה הרואה בנטילת ידי יןדיבתוספתא ע

נשווה בין סגנון להלן ברבות מן ההלכות הידיים נידונות כטהורות או כטמאות.

ג המביאות שתיהן את מחלוקת ר' מאיר ור' יוסי , א ובין התוספתא א, המשנה ב

.םיבעניין רביעית לשתי ידי

א, משנה ב

דו טהורהנטל לידו אחת משטיפה אחת י

לשתי ידיו משטיפה אחת

ר' מאיר מטמא עד שיטול מירביעית

ג ,תוספתא א

הנוטל ידיו משטיפה אחת וכו'

ר' יוסי אומר לשתי ידיו צריך

ליטול מי רביעית

ידו אחת אפילו נטל משירי טהרה

כשר.

החילוף שהעסיק את פרשני התוספתא הוא חילוף שמות החכמים, ר' מאיר

במשפט "כשרל"במשנה "טהורה"לענייננו חשוב ההבדל בין ור' יוסי, אך

"טהור"ו "כשר"המקביל בתוספתא. מסקירת האופן שבו מופיעים התארים

ונגזרותיהם בסדר טהרות, ניכר שהחכמים הקפידו להבחין בין השניים. למעט

מקורות נוספים שבהם מופיעה אין 36מספר מקרים שבהם החילוף הוא הכרחי

התוצאה ההלכתית היא היטהרות. מדוע שינה התנא כאשר "כשר"הפסיקה

אפילו נטל משירי טהרה "בתוספתא כאן את הסגנון וניסח את דברי ר' יוסי

בעקבות ? "ידו טהורה", למרות שמדויק יותר היה לנקוט בלשון המשנה "כשר

ניתן לשער שבעל התוספתא אמנם מה שראינו בדוגמאות הקודמות בתוספתא

ותר ממושגי הטהרה, לפחות בכל הנוגע למעשה נטילת הידיים. היה מרוחק י

חדה יותר לחידוש טרמינולוגי מצויה בהלכה נוספת בתוספתא ידיים הדוגמ

ם. ראשו של יהנוקטת בביטוי יחידאי שאינו מוכר לנו משאר הלכות טהרת ידי

פרק ג במשנת ידיים עוסק בהגדרת הדברים המטמאים את הידיים. שלושה

אילו , וב)–(ג, א מקדישים חכמי יבנה לשאלה מה עשוי לטמא את הידים דיונים

"טהור"ם את הטהרה, התואר כשלעצמה אינה מספקת להשלי ת מי חטאתהזאמאחר ש 36

אין קורין את המגילה ולא מלין ולא טובלין ולא " :ד, אינו רלוונטי. כך גם במשנת מגילה ב

מזין וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתנץ החמה וכולן שעשו משעלה עמוד השחר

לשנות . צירוף הדוגמאות השונות יחדיו, שחלקן אינן מעולם הטהרה לא אפשר לתנא "כשר

."טהור"בסוף המשנה

נטילת ידיים בספרות התנאית: מהיטהרות להתקדשות

123

אלו פוסלין לידים: אוכל " :התוספתא מייחדת לעניין זה רק משפט אחד מסכם

רק מה שנמצא בדרגת ראשון לפי הלכה זו, 37."ראשון והמדפות והמשקין

אוכל ראשון, מדפות (כלים הטמאים כגון ים, ילטומאה יכול לטמא את היד

בטומאה קלה) ומשקין שתמיד נחשבים לתחילה.

, ההקבלה בין לשון המשנה ולשון הקודמת הבדוגמגם במקרה זה, כמו

שבה הידיים הנטמאות ה נוספתהתוספתא מעוררת תמיהה. אין בנמצא דוגמ

. לפיכך, מה ראה בעל התוספתא לנסח את דבריו בביטוי "פסולות"מכונות

וד למשנה הקובעת שמקורות הטומאה המנויים , בניג"פוסלין לידים"היחידאי

נראה שהסיבה נעוצה במהלך שהוצע למעלה בתוספתא 38מטמאים את הידיים?

ים ודיני הטהרה. אותו תנא המנסח את יבין נטילת ידשערעור הזיקה ומגמתו

ים כשרה מבלי להזדקק לטרמינולוגיה מתחום הטהרה, יהלכתו כך שנטילת היד

תנא דתוספתא 39.שהידיים הזקוקות לנטילה פסולותמן העבר השני גם ינסח

בחר לנסח את ההלכה במנותק מן המושגים של מערכת הטהרה.

צמצומה של טהרת ידיים לתרומה

"םיקידוש ידי"כי אכילת התרומה זוקקת לימדהבספרי דרשתו של רבי

הרי הן כעבודה. ההנחה "מתנות הכהונה" כןבדומה לכניסה למקדש, ש

אינו מבצע ,שאינו אוכל תרומה ,חורי דרשה זו היא שכלל הציבורהמסתתרת מא

ים יכולה להתפרש רק מתוך ההקשר ילפיכך נטילת הידו ,את אותה הפעולה

"'אלא" 3 רהשומובא על פי הדפוס, ובניגוד לנוסח ו, ר"ש שגרסו ב. ט, ידים ב פתאתוס 37

ח"ד פות ראשונים, תוסליברמןש' ומשכו את תחילת המשפט אל המשפט הקודם. עיינו

זהו ביטוי , ו"פסולות". לגוף העניין, ולפי כל הגירסאות, ידים שלא נטהרו קרויות 154עמ'

יחידאי.

ומאי דקתני פוסלין היינו לגבי החולין, לפי שידים "לפתרון השאלה כותב בעל חסדי דוד 38

המוכר לנו "פסול". פירוש זה יוצא מתוך לשון "שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין

י פסול. לפיכך, שנז שם נקבע שכל מאכל שאינו מעביר טומאה נחשב –ד, ממשנת טהרות ב

בחולין הוא פסול, ובתרומה, שלישי הוא פסול. יחד עם זאת קשה לקבל פירוש זה המקביל

בין פירות חולין שניים ובין ידים שניות. הרי כאשר נקבע שפרי שני הוא פסול, יש לכך

השלכה על הפרי עצמו, שאין לאכלו. אך בתוך מערכת זו מהן ההשלכות שישנן לפסולן של

ינן משפיעות אך הן עשויות להעביר טומאה לתרומה. בניגוד לפירות, הידים? על חולין הן א

ם כפסולות. יאין שום משמעות לעצם הגדרת הידי

מופיעה במקביל גם בקידוש ידים ורגלים, כלפי מי שנזקק לקדש שוב "'פסול"לשון 39

). 227יט, עמ' , כיפורים א ,(תוספתא

יאיר פורסטנברג

124

הני. הדרשה אינה נזקקת לדרישה מתחום ההקפדה על הטהרה, אלא היא והכ

40.םייים ורגליקידוש יד – הניםומבוססת על מעשה ייחודי אך ורק לכ

לפני אכילת תרומה מקבלת את הנים נדרשים ליטול ידייםוהכשרק ההנחה

המגדירות את ייחודן א), , ביכורים ב ;ט, ניסוחה ההלכתי בשתי משניות (חלה א

חייבין ". במשניות אלה נקבע שמעשרבהשוואה ל ביכוריםהחלה וה, של התרומה

נים וטעועליהן מיתה וחומש ואסורין לזרים והן נכסי כהן ועולין באחד ומאה

. רחיצת הידיים נסמכת כאן להערב שמש ושניהם "והערב שמש 41רחיצת ידים

אוכל את מאכליו רק בערב ונוטל ההן ומעצבים את אורח חייו המיוחד של הכ

בעקבות משניות אלה גם התלמודים מניחים שאין מקום את ידיו לפני האכילה.

משנת חגיגה ב, לנטילת ידיים לחולין. לפיכך, התלמודים מפקיעים מפשוטה את

נוטלין לידיים לחולין ולמעשר ולתרומה ולקודש מטבילים ולחטאת "לפיה שה

פשוטה מלמדת משנת חגיגה כי יש ליטול לפי 42."אם ניטמו ידיו ניטמא גופו

בניגוד לדרכם של ובטהרה. לפיכך, יםנאכלם ידיים גם לפני אכילת חולין, שגם ה

משניות נעוץ ביסודו בהבדל שבין יש מקום להציע שהפער בין ה ,התלמודים

ים גם לחולין,י, שבה נדרשה טהרת ידעולמה של המשנה הקדומה שבחגיגה

. ת את נטילת הידיים לתרומהמ, המצמצוהמשנה המאוחרת שבחלה וביכורים

טענה זו ניתנת לביסוס על יסוד מספר שיקולים.

ם המשניות בחלה ובביכורים מתייחדות לא רק בצמצום נטילת הידיי

שאר המשמש בכל ל "ץ ולא בפועל נט"שימוש בפועל רחלמתנות הכהונה, אלא ב

המקורות התנאיים. ההתייחסות לרחיצת הידיים לקראת הסעודה מנוסחת

ל, והסטייה מנוהג זה אומרת "הפועל נט באמצעותברוב המוחלט של המקרים

ל טהרה, אך בעיני הדרשן נטילת הידיים לפני מובן שכדי לאכול תרומה יש צורך להקפיד ע 40

הארוחה אינה משובצת באותו הקשר.

חגיגה יח ע"ב מצוטטת המשנה ,כך הוא הנוסח בכל עדי הנוסח של המשנה. אמנם בבבלי 41

, אך זה באשגרה מן "וטעונים נטילת ידים") 134, ותיקן 95בחלק מעדי הנוסח (מינכן

בעדי הנוסח של הבבלי במקומות אחרים שבה מצוטטת המשנה בחגיגה הנידונה על אתר.

".רחיצת ידים"נב ע"ב) מקובלת הגרסא בא מציעאמשנה זו (יבמות עג ע"א; ב

, "נטילת סרך"ד עח ע"ב, מסביר שיש ליטול ידיים לחולין משום ה"ב פ"הירושלמי, חגיגה 42

כאן בחולין כלומר לשם שמירה עקיפה על טהרת התרומה. לחילופין מוצע שהמדובר

שנעשו על גב הקודש שזוקקים נטילת ידיים. בבבלי, חגיגה יח ע"ב, מוצעים כמה פתרונות

נטילת ידיים תזוקק הלסתירה: או שיש הבדל בין אכילה בחולין ובין נגיעה בחולין, שאינ

(כלומר שאין כל חשש לטמא את החולין) או שיש להבדיל בין לחם ובין פירות, שבהם אין

בספרות התנאית. תמבוסס היים. אף אחת מהבחנות אלה אינליטול יד

נטילת ידיים בספרות התנאית: מהיטהרות להתקדשות

125

פק יש לפקהיה מטבע הלשון המוקדמת יותר, אך ההציע שז 44קראוס 43.דרשני

מתורתם של בית הלל ביותר הניתנות לזיהוי במשניות הקדומותשהרי ,בדבריו

עמדת . לאור זאת מסתברת "ליטול לידיים"מופיע דווקא הצירוף ובית שמאי

(ההדגשות במקור): אפשטיין

רחוץ '. רק בחלה פ"א מ"ט (ביכורים פ"ב מ"א) וכו' אבל 'מרחיצת ידים'

רומה עבודה היא), כלשון הכתוב, אבל רק בכהן ועבודה (ואכילת ת 'ידים

כשעוסקים גם בחולין אומרת אפילו משנת חגיגה הישנה (פ"ב מ"ה):

וזה ,לידיים לחולין למעשר ולתרומה' וכן תמיד במסכת ידים 'נוטלין

45 עתיקות!סימן של

צה היא מאוחרת וממוקדת ילשון רחשאפשטיין אפוא מציע בלשונו הקצרה

הן, והלשון הקדומה המשמשת גם וההקבלה לעבודת הכבאכילת תרומה, בגלל

מאריך את קדמותה של משנת חגיגה 46.בהקשר של חולין היא לשון נטילה

באופן סביר את הטענה ניתן לבסס כי נראה אך 47אפשטיין להוכיח בהקשר אחר,

שייך לרובד 48,, על היקרויותיו במשנה"רחיצת ידיים"לפיה הצירוף שהמשלימה

פרות התנאית.של הס האחרון

בסופה של יחידה העוסקת בהלכות שיירה מופיעה במשנת עירובין א, י

ארבעה דברים פטרו במחנה מביאים עצים מכל מקום ופטורים " :ההלכה

. הלכה זו נוספה בסוף המשנה לאחר פרשנותם "מרחיצת ידיים ומידמיי ומלערב

היא הצורה היחידה בה מובא שם הפעולה במשנה, ואין במשנה שם "רחיצת ידים"אמנם 43

פעולה המבוסס על הפועל נטל המשמש בפעלים הנוטים (זאת בניגוד לתוספתא והספרי שם

). עם 29 רההע 199עמ' ], 2ערה [לעיל ה . ראו תבורי"נטילת ידים" ה הצורה המאוחרתמצוי

זאת, אין בממצא המועט שלפנינו מה שיצדיק את האפשרות ששני השורשים ר'ח'ץ ונ'ט'ל

מצויים בתפוצה משלימה במעמדים שונים.

44 S. Krauss, Talmudische Archaeologie², 3 vol, Hildesheim 1966, p. 668 n. 20 לדבריו .

וחר יותר כדי להבחין בין שתי הדרכים לרחוץ את הידיים, נוצר מא "נטילת ידים"הצירוף

.ןעל ידי טבילתן ועל ידי לקיחת מים ושפיכתם עליה

. 306עמ' ,לספרות התנאים מבואותאפשטיין, י"נ 45

מובן שעתיקות היא תואר יחסי. אפשטיין ודאי ידע שמשניות ידיים שאליהן הוא מתייחס 46

מתקופת הבית במשנת בית הלל ובית שמאי ועד דור אושא נוסחו בידי חכמי אושא. אם כן,

נקטו החכמים בלשון נטילה לידיים. טווח זה מצמצם את התקופה המאוחרת, שאינה

עתיקה, לסוף תקופת התנאים בלבד.

49, עמ' מבואות לספרות התנאיםאפשטיין, י"נ 47

יסה למקדש, מופיע רקודוק, הצירוף רחיצת ידיים בהקשר של מאכלים ולא בהקשר של כנ 48

במשנה ולא במקורות התנאיים האחרים.

יאיר פורסטנברג

126

של ר' יוסי ב"ר יהודה וחבריו, בני דורו של עורך המשנה, על הלכות שיירה. אגב

דין השיירה הובאו במשנה הקלות נוספות במחנה היוצאים למלחמה. מצד

אין בידינו לקבוע את זמן ניסוחה של ,ובחסרונן של מקבילות משלימות ,עניינה

ם זאת, לפחות מצד אופן שילובה במשנה שלפנינו ניכר שהיא אינה הלכה זו. ע

שייכת לשלד העיקרי של המשנה ואינה משתלשלת ממנו.

מצב עניינים דומה אם כי מורכב יותר מצוי גם במשנת חלה הקובעת

ט , שרחיצת ידיים נדרשת רק לתרומה. ניתוח הפרטים המופיעים במשנת חלה א

חושף את מקומה של ,תוך המרקם של המסכתוהאופן שבו היא שולבה אל

הנים בלבד, בתהליך ולכ תהמיועד "רחיצת ידים"משנה זו, ובתוכה הצירוף

גיבוש המשנה (וממנה למשנה המקבילה בביכורים). אני מבקש לטעון כי כמו

במדרש ההלכה משמו של רבי, גם משנת רבי הערוכה היא המוסיפה את התוכן

ם על גבי ההלכות הקדומות שלפניה. הניוהספציפי של רחיצת הכ

,המופיעה בסוף פרק א בחלה ,הרשימה המסכמת את הלכות תרומה וחלה

אינה משתלבת לא במה שבא לפניה ולא במה שבא לאחריה. במהלך פרק א וגם

לו עיסות חייבים בחלה, ומשנה א, ירות ואילו פיבראש פרק ב נידונה השאלה א

לה ובתרומה אינה תואמת מסגרת זו. אכן, ט המפרטת את החובות הכרוכות בח

מבט כולל על שני הפרקים הראשונים של חלה עשוי לספק הסבר לאופן שילובה

ט, כתוספת עריכתית., של משנה א

לאחר היחידה העוסקת בדברים החייבים בחלה עוברת המשנה לדון

:במשנה ב, ב הבשמירה על טהרת החלה. נקודת המעבר בין שתי היחידות מצוי

"עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה ונאכלת בידים מוסאבות". במקרה כזה

הידיים מאחר שהעיסה לא הוכשרה כלל לקבל תאין צורך לשמור על טהר

טומאה. מכאן ממשיכה המשנה לדון באפשרות להפריש חלה גם במצב של

טומאה, ומוצעים לכך פתרונות שונים. הפרק כולו מבוסס על תורתם של חכמי

רבייבנה, ר' יהושע ר' אליעזר ור' עקיבא, ובסופה מופיעה המחלוקת הבאה: "

טמאה ועיסה טהורה עיסה כיצד? הטמא. על הטהור מן נוטלת אומר אליעזר

כדי באמצע מכביצה פחות ונותן חלתה הורמה שלא מעיסה חלה כדי נוטל

פרק ב אוסרין". והנה, מחלוקת זו המופיעה בסוף וחכמים המוקף, מן שיטול

העוסקת בשאלה אם ניתן לתרום מן הטהור על הטמא וכיצד יש לתרום מן ו

"ואינן ניטלים מן :המוקף, מקבילה למשנה א, ט, המציינת שתי הלכות אלה

שאינה ,הטהור על הטמא אלא מן המוקף". אם כן, המשנה האחרונה בפרק א

נטילת ידיים בספרות התנאית: מהיטהרות להתקדשות

127

ב. מקבילה למשנה האחרונה בפרק ,משתלבת בתוך רצף ההלכות במקומה

ההקבלה בין סופי פרקים היא תופעה עריכתית שעמד עליה אבי וולפיש בעבודתו

שיבוץ משניות לשם חזרה עניינית בסופי 49על העיבוד הספרותי של המשנה.

הפרקים היא פעולה עריכתית מובהקת ושייכת לרובד אחרון של התגבשות

50המשנה.

טעון שהרשימה יש מקום ל ,אלא גם מצד פרטיה ,לא רק מצד מקומהאך

ושהרשימה הארוכה שבפנינו נוצרה בהקשר ,במשנה היא תוצר של הרכבה

הנוכחי, במסגרת העיבוד הספרותי של משנת חלה. את רשימת הפריטים במשנה

וחומש מיתה עליהן ) חייבין1( והתרומה: ניתן לחלק באופן הבא: "החלה

ידיים רחיצת ) וטעונין3( ;ומאה באחד ) ועולין2( ;כהן ניכסי והן לזרים ואסורין

הדבר ומן המוקף מן אלא הטמא על הטהור מן ניטלים ) ואינן4( ;שמש והערב

.מקצת" שישייר עד כלום אמר לא חלה עיסתי וכל תרומה גרני כל האומר הגמור

) 1חשו בסרבול ברשימה זו. למשל, הפריטים בחלק (כבר פרשני המשנה

הן ממש חוזרים על האמור לפניהם, וחוזרים על עצמם. האיסור לזרים ונכסי כ

שחייבים עליהם מיתה וחומש אם זר אכלם. יש בכך כדי ללמד על הרכבתה של

הרשימה מרשימות קודמות, ולשם כך ראוי להשוות אותה לרשימות המקבילות

בראש פרק ב בביכורים מופיעה רשימה תוספתא ביכורים. בהמופיעות במשנה ו

תמגובש . בעקבותיה מופיעה יחידה3–1דות המקבילה למשנת חלה א, ט, יחי

מעשר וביכורים, וכל משנה מונה את המשותף ,המשווה בין דיניהם של תרומה

השוואה בין חלקי היחידה מלמדת על המקורות השונים בין הזוגות השונים.

שחוברו יחד כדי להשוות בין ההלכות, וההבדל ביניהם ניכר בסגנונם. בהקשר

ד בהשוואת רשימת ההבדלים בין תרומה ובין מעשר (שני) הנוכחי ראוי להתמק

במשנה ובתוספתא.

ט, משנה, חלה א

והתרומה החלה

א, משנה, ביכורים ב

והבכורים התרומה

ו, , תוספתא, ביכורים א

287עמ'

שאין בתרומה חומר

שני ובמעשר שני במעשר

, עבודת דוקטור, שיטת העריכה הספרותית במשנה על פי מסכת ראש השנהא' וולפיש, 49

.ירושלים תשס"א

ראוי לציין שאין כל דיון בתוספתא על משנה זו. 50

יאיר פורסטנברג

128

מיתה עליהן ) חייבין1(

וחומש

והן לזרים ואסורין

כהן ניכסי

ומאה באחד ) ועולין2(

ידיים רחיצת ) וטעונין3(

שמש והערב

ניטלים ) ואינן4(

הטמא על הטהור מן

ומן וקףהמ מן אלא

הגמור. הדבר

תרומה גרני כל האומר

אמר לא חלה עיסתי וכל

מקצת. שישייר עד כלום

מיתה עליהן חייבים

וחומש

והם לזרים ואסורים

כהן נכסי

ומאה באחד ועולין

ידים רחיצת וטעונין

שמש והערב

בתרומה אלו הרי

םובכורי

במעשר כן שאין מה

בתרומה שאין

ניטלת אין שהתרומה

ואין המוקף מן אלא

הגמור מן אלא ניטלת

על הטהור מן ניטלת ואין

הטמא

עליה וחייבין ומדמעת

בכל ונוהגת חומש

כן שאין מה הפירות

בבכורין

שנים בשאר ונוהגת

שני במעשר כן שאין מה

אין שההבדל בין משנת חלה ומשנת ביכורים נעוץ באופיים של הביכורים,

) אינה רלוונטית בה. לכאורה, 4ולפיכך קבוצת ההלכות ( ,דין הפרשהבהם

תוספתא ביכורים משלימה את רשימת ההבדלים בין התרומה ובין המעשר

עם זאת, מבט 51תם הבדלים שאינם מופיעים במשנה.ומוסיפה את או ,במשנה

ויש עדי נוסח שעל למרות שבסוף ההלכה בתוספתא יש השוואה בין תרומה ובין ביכורים, 51

ניכר כי "חומר בתרומה שאין במעשר ובביכורים"פיהם כבר בכותרת הרשימה נאמר

ליברמן, ש' ההתייחסות לביכורים היא משנית ואינה מעיקר הרשימה. הרי כפי שכבר ציין

חיוב חומש מייחד את התרומה רק מן המעשר ולא מן 830, ח"ב, עמ' תוספתא כפשוטה

לראות את הרשימה עד לנקודה זו כהשוואה בין תרומה ומעשר בלבד. התרומה. ולכן יש

נטילת ידיים בספרות התנאית: מהיטהרות להתקדשות

129

על גם נוסף מגלה שהתוספתא אינה רשימה נספחת למשנה, שהרי היא חוזרת

. בפנינו אפוא "ומדמעת וחייבין עליה חומש"מספר הלכות שכבר הוזכרו במשנה

של הבדלים בין התרומה ובין המעשר. והנה, בתוספתא רשימה עצמאית

אותנו על קבוצת ההלכות תמקבילתה בחלה מלמדהשוואת רשימה זו עם

שנוספו במשנת חלה על פני הרשימה המצומצמת בתוספתא ביכורים. במקום

] וחייבין 1[" :נוסף בחלה ,"ומדמעת וחייבין עליה חומש" :הרשימה המצומצמת

] ואסורים לזרים והם נכסי כהן (ועולים באחד ומאה) 2עליה מיתה (וחומש) [

52."יצת ידיים והערב שמש] וטעונים רח3[

ניתן להסביר את לטענתימה הסיבה להבדל בהיקפן של שתי הרשימות?

הוספתן של הלכות אלה דווקא לאור ההקשר של המשנה במסכת חלה. לשון

אחר, בעקבות ההוספה של המשנה בסוף פרק א, במסגרת עריכת המשנה נוספו

ת הסמוכות בפרק הבא. בה עוד הלכות המחזקות את זיקתה של המשנה להלכו

חובת רחיצת ידיים ,האיסור לזרים מוזכר במחלוקת ר' יהושע וחכמים (ב, ה)

עולה מן האזכור של הידיים המוסאבות (ב, ב), וחיוב המיתה מופיע בראש פרק

ג. יתרה מזו, נשים לב לסגנונה של המשנה ששילבה פרטים אלה לתוך משקל

והם נכסי תה וחומש; ואסורים לזריםקבוע וצירוף זוגות: חייבים עליהם מי

והערב שמש. הן; וטעונים רחיצת ידייםוכ

ט נוספה על גבי היחידות המרכזיות , מסתבר אפוא כי משנת חלה א

במסגרת עריכתם הספרותית. כך ןב והיא שולבה לתוכ–המרכיבות את פרקים א

יש להסביר את זרותה של המשנה שאינה תואמת את היחידות הענייניות

, על כך בפרקים אלה, לצד ההקבלה בינה ובין המשנה שבסוף פרק ב. נוסף

ולא נוצקו יחדיו ,הפרטים המופיעים במשנה אינם עשויים מעור אחד

מלכתחילה. ההשוואה לתוספתא ביכורים חושפת את הפרטים שנוספו במשנה

רטות במהלך פרק ב בחלה. ווהם תואמים את ההלכות ההולכות ומפ ,כאן

יתוח זה של המשנה אנו יכולים לחזור ולדון במעמדה של רחיצת בעקבות נ

הידיים במשנתנו, המתייחדת רק לחלה ולתרומה. עורך המשנה ביקש לסכם את

על טהרת הההלכות העולות מן הדיונים שעמדו בפניו, וביניהן הדרישה לשמיר

החלה והרחקתה מטומאת הידיים (חלה ב, ב). בלשונו של בעל המשנה הוגבלה

דרישה זו למתנות הכהונה בלבד.

כלל במעשר. כתשיי השאינ "האומר כל גורני תרומה"כולל את ההלכה ניאי 52

יאיר פורסטנברג

130

אך משנה ,ת שנטילת ידיים נדרשת לחוליןובמשנת חגיגה ב, ה נקבע מפורש

ז) המתארת את –זו היא חלק אינטגרלי מיחידה תנאית קדומה (חגיגה ב, ה

כגון יוסי בן יועזר ויוחנן בן גודגדא. לעומת זאת, העיבוד ,עולמם של בני בית שני

יה משנת ביכורים) תואם את עולמו של רבי עורך של משנת חלה (ובעקבות

המשנה.

סיכום

לפי דרכנו למדנו, שבכל מקום שבו הספרות התנאית מייחדת את נטילת

רחיצת הידיים לתרומה בלבד, יש לראות זאת לאור מגמות את הידיים או

מאוחרות בתולדות ההלכה התנאית. נטילת הידיים מראשיתה, כפי שמעידות הן

הקדומות הן הברית החדשה, ייצגה את דרך ההיטהרות המקובלת המשניות

במסגרת אכילת החולין. הידיים הטמאות שבאו במגע עם הנוזלים עשויות היו

לטמא את המאכלים, והפרושים שאכלו חוליהם בטהרה נמנעו מכך על ידי

נטילת הידיים. במהלך התקופה התנאית אנו עדים לצמצומה של ההקפדה על

ילת חולין בטהרה הפכה להיות נחלתם של מעטים ואף חכמים לא טהרה, אכ

רק בתחום התרומה, שבה המשיך להתקיים איסור 53בהכרח הקפידו על כך.

חמור לאכול בטומאה, התקיימה במלואה ההקפדה על טהרה. וכך, כאשר

. המקורות המעמדה של הטהרה יורד גם אופייה של נטילת הידיים משנה את פני

הצביעו על מוקד משמעות חדש שניתן לנטילת הידיים במסגרת שנידונו כאן

הנים לעבודתם, הרחק משורשה של הלכה זו בתחומה של והתקדשותם של הכ

ביטוייו על טהרת החולין. ניתוח המקורות שהוצע כאן העמיד אותנו על שלביו ו

של תהליך זה.

ההקפדה על טהרת הגוף בקרב החברה היהודית בארץ ח' בירנבוים, עוד על עניין זה ראו 53

, האוניברסיטה העברית, תשס"ו , חיבור לשם קבלת תואר דוקטור,ישראל בימי בית שני

ואילך. בירנבוים מציע כי הלכות החבורה האופייניות לחכמי אושא נוצרו על רקע 54עמ'

צמצומה של ההקפדה על טהרה. בהמשך הדברים בירנבוים תומך את דעתו גם בממצא

הארכאולוגי. בכך הוא דוחה את דעתם של חוקרים קודמים שסברו שהחבורה התקיימה

עם הארץ: פרק בתולדות החברה א' אופנהיימר, מימי הבית ואילך. ראו למשל ברציפות

, עבודת היהודית מימי התעצמותה של ממלכת החשמונאים ועד סוף תקופת התנאים

החלק השלישי. לשאלה זו מוקדשים 153–145 , עמ'דוקטור, האוניברסיטה העברית תשל"ג

ית: מסכת טהרות והקשריה אכילה בטהרה בתקופה התנאבעבודת הדוקטור שלי,

, ירושלים תשע"א. ההיסטוריים והחברתיים