האוניברסיטה העברית בירושלים

הפקולטה למשפטים

ריבוי חייבים במשפט העברי

עיון בתורתם של ראשוני אשכנז וספרד

קבלת תואר מוסמך במשפטיםשם עבודה ל

התמחות במשפט עברי

מגיש אליעזר הללה

פורת מיןבהנחיית ד"ר בני

טבת תשע"ה

4102דצמבר

בסיועה של קרן המחקר ע"ש משה דוכן ז"להמחקר נעשה

ראשון הסופרים והמורים בדיני המקרקעין בישראל

ענייניםהתוכן

3 ................................................................................................ דבר פתח: 1 פרק

11 ......................................................... משווה משפט": אחד בחיוב חייבים: "2 פרק

11 ........................................................................................................................... פתיחה .1

12 ...................................... משווה ומשפט ישראלי משפט - הנוהג המשפט תיאור": אחד חיוב" .2

11 .................................................................... מדיניות שיקולי": אחד חיוב: "3 פרק

11 ............................................................................................................................. מבוא .1

21 ...................................................................................................... דוקטרינריים שיקולים .2

22 ............................................................................................................... מדיניות ולישיק .3

31 ............................................................................................................................ סיכום .4

32 .................................................................... העברי במשפט חייבים ריבוי: 4 פרק

32 ................................................................................................................ רצוניים חיובים .1

23 ............................................................................................ "ערבין שני: "התוספתא .א

22 ....................................................................... "שלוו שניים: "הירושלמי התלמוד סוגית .ב

23 ........................................ החיוב מלוא את חייב מכל לתבוע רשאי הנושה: ש"הרא שיטת .ג

23 ..................................................... חלקו את חייב מכל לתבוע הנושה על: ן"הרמב שיטת .ד

01 ................................................................................................................... יחד מעוולים .2

35 ....................................................................... היחסי החלק לפי גבייה: התנאי ההסדר .א

33 ...................................................... "גובה מזה רצה, גובה מזה רצה: "התלמודי ההסדר .ב

15 ......................................................................................... משני ומעוול עיקרי מעוול .ג

12 .......................................................... מעוולים ריבוי הסדרי בין להבחנה המשפטי הכלל .ד

71 .......................................................................................... ומלקוחות מיורשים חוב גביית .3

11 ............................................................................................................................ סיכום .4

12 ................................... ספרד וראשוני אשכנז ראשוני מחלוקת": אחד חיוב: "0 פרק

12 ........................................................................................................................... פתיחה .1

13 .................................................... "עבד היזקא פלגא" או" עבד היזקא כוליה: "יחד מעוולים .2

17 ............................................................ מחלקו יותר משלם אינו חייב: אשכנז ראשוני שיטת .3

11 ............................................................. מחלקו יותר לשלם עשוי חייב: ספרד ראשוני שיטת .4

14 ............................................................................................................................ סיכום .0

14 ................................................................................................. המאור בעל שיטת: נספח .7

11 . מדיניות שיקולי – האחרות המשפט ושיטות העברי המשפט": זה לעומת זה: "7 פרק

111 .............................................................................................. דבר סוף: 1 פרק

112 ................................................................................................... ביבליוגרפיה

0פרק

3

: פתח דבר1פרק

Of the many difficulties which surround the student of English law

those to which Joint Rights and Liabilities give rise are not the

most serious or important; but they are among the most puzzling…

Of those who are confronted of these difficulties some seek their

explanation from the practicing barrister in whose chamber they

are reading, or the lecturer whose classes they attend; a few, more

independent, have recourse to the library of their Inn, where they

search the Index of Subjects for the heading Joint Rights, or Joint

Liabilities, and find nothing. Like all our law, the law on this

subject is to be found somewhere, but where?1

Walter H. Griffith

נושא ריבוי החייבים עניינו בחיובים בהם מעורבים יותר מחייב אחד, שכולם חבים בחיוב אחד

חופף. דוגמאות רבות לכך: מעוולים רבים שגרמו נזק אחד, לווים שנטלו יחד הלוואה אחת,

הנושא בא , מעוול ומבטח ועוד כיוצא באלו. ערבים רבים שערבו לחייב אחד, חייב עיקרי וערב

חיובים, ועם זאת הוא בא לידי ביטוי בכל אחד מסוגי החיובים הבתחומם הכללי של דיני

כל שיטות המשפט מסדירות תחום משפטי זה, ובכללם 2הפרטיקולריים על פי דיניהם הייחודיים.

שיטת המשפט העברי.

ף אני שואל "אבל היכן?" היכן נמצאים דיני פתיח אהנזכר ב כתלמידיו של אותו מלומד בריטיו

בשניים שלוו או בחמישה םריבוי חייבים של המשפט העברי? מקורות המשפט העברי עוסקי

אין. זו דרכו -שישבו על ספסל ושברוהו. כל מקרה הלכתו בצדו, אך דיון תיאורטי מושגי

הקזואיסטית של המשפט העברי.

תיאור העבודה

מטרתי בעבודה זו לערוך דיון מושגי בדיני ריבוי החייבים של המשפט העברי. לצאת בעקבות עושר

לסדר ולמיין את המקורות, להבחין בין שיטות שונות ולרדת המקורות הדנים לכאורה בנושא,

לפשרם של דברים.

מקרים אלו כל החייבים חבים ב"חיוב אחד". השאלה העומדת לדיון בריבוי חייבים הוא מצב בו

היא האם על נושה המבקש לממש את זכותו לתבוע מכל חייב רק את חלקו היחסי, או שמא הוא

, החל בתלמודים וכלה בפוסקים רשאי לתבוע מכל חייב את מלוא החיוב. מרוב המקורות

1 OINT AND JHICH ARE WHOSE TNCLUDING IIABILITIES LIGHTS AND ROINT JREATISE ON T AWalter Hussey Griffith

a3 (London 1897) EVERALS.

בחקיקה הישראלית מפוזרים דיני ריבוי החייבים כמעט בכל אחד מחוקי המשפט האזרחי, אך הצעת חוק דיני ממונות, 2

.44מציעה לאחד אותם תחת קורת גג אחד, בחלק העוסק בדיני חיובים באופן כללי, ראו להלן ה"ש 4100-התשע,א

0פרק

2

עולה, שבשונה משיטות משפט אחרות, הדין העברי מגביל את כוחו של הנושה, ומטיל המאוחרים,

ות את חובו בשני שלבים. בשלב ראשון הוא מתיר לו לגבות מכל חייב רק את חלקו, ורק עליו לגב

רשאי, בשלב שני, לגבות את חלקו הוא החייבים, הנושה אינו יכול לגבות את חובו מאחד כאשר

מן החייבים האחרים. אולם, מקורות המשפט העברי אינם מגלים לנו האם הם אכן עוסקים

ב אחד" או בחייבים החבים בחיובים נפרדים. האם למשל שניים שלוו, כל בחייבים החבים ב"חיו

אחד מהם חייב במלוא החיוב או שמא כל אחד מהם חב בחלקו. מובן, שגם שיקולי מדיניות

נעדרים מן הדיון במקורות, כדרכם של מקורות המשפט העברי.

בירורו של עניין זה הוא מרכז הכובד של עבודת מחקר זו.

תקופות הגדול של מקורות מכל סוק בנושא ריבוי החייבים במשפט העברי, גיליתי עושר בבואי לע

בחרתי לעסוק לצורך עבודה זו, . בנושא. דור דור וחכמיו, דור דור ופרשניו, דור דור ומשיביודנים ש

מובן, שכל דיון בשיטת המשפט העברי תחילתו במקורות דווקא בתורתם של הראשונים.

יים, ואף בעבודה זו אני כמובן מתחיל את המחקר בדיון במקורות אלו, אולם התנאיים והתלמוד

הוא משמש כמצע לדיון בתורתם של הראשונים. כאן מצאתי מיגוון שיטות ופרשנויות, עיסוק

במקרים שונים שאינם עולים לדיון בתלמוד, השוואה בין סוגיות תלמודיות שונות, ועוד כהנה

ניסיתי ליצור סדר, ולמיין את השיטות על פי הבחנות מושגיות. וכהנה. בתוך "יער" דעות זה

חלק חשוב ומרכזי של העבודה הוא, כאמור, הדיון בשאלה האם המקורות התלמודיים עוסקים

בחייבים ב"חיוב אחד" או בחיובים נפרדים. כפי שכבר ציינתי קשה להסיק זאת מן המקורות

נים ניתן בדרך עקיפה לעמוד על דעתם בנושא. התלמודיים. אולם, על פי פרשנותם של הראשו

אטען, כי ראשוני אשכנז וספרד נחלקים בשאלה זו ולפיכך הם מפרשים את המקורות התלמודיים

שונה. ראשוני אשכנז נוטים לפרש שהמקורות ריבוי חייביםבאופן שונה, ומסקנתם בעניין

לכתחילה מכל חייב את חלקו. התלמודיים אכן דנים ב"חיוב אחד" ובכל זאת על הנושה לגבות

לעומת זאת, ראשוני ספרד מפרשים שהמקורות עוסקים בחיובים נפרדים, ואף מבכרים להטיל על

חייבים חיובים נפרדים על פני חיובם ב"חיוב אחד", ולכן מוגבל כוחו של הנושה; אך כאשר

א החיוב.החייבים חבים ב"חיוב אחד", רשאי הנושה לכתחילה לגבות מכל חייב את מלו

כאמור, מקורות המשפט העברי אינם מספקים שיקולי מדיניות העומדים מאחורי הנטייה להטיל

על חייבים חיובים נפרדים או להטיל על הנושה לגבות את חובו בשני שלבים. לכן, אציע כמה

רעיונות לפיהם אפשר לתת פשר להסדרים של המשפט העברי.

מהלך העבודה

כך: מהלך העבודה יהיה אפוא

שיטת המשפט האנגלית של ,שיטת המשפט הרומישל אסקור סקירה קצרה ולא ממצה 4בפרק

ומי והמשפט האנגלי רהמשפט הש. אקדים ואומר, בעניין ריבוי חייביםשל הדין הישראלי, ו

על הליך יםמבוסס )ובמידה מסוימת גם שיטת המשפט הישראלי שצמחה מן המשפט האנגלי(

", כאמירתו הפרוצדורה סדקיבין כויות המהותיות של הצדדים "מתחבאותפרוצדורלי נוקשה, והז

0פרק

5

המבוסס שונות מאוד מגישת המשפט העברי שיטות המשפט הללובעניין זה Maine.3של המלומד

מונחים רבים שקיימים בשיטות 4.על זכויות מהותיות, ומקומה של הפרוצדורה חלש יחסית

משפט אלו אינם רלבנטיים למשפט עברי, ולכן הסקירה תהיה קצרה ולצורך השוואה בלבד.

אם להטיל על חייבים חיוב הבשיקולי המדיניות שעומדים מאחורי הקביעה מוקדש לדיון 3פרק

טי והציבורי הפרק יעסוק בהרחבה בוויכוח המשפ. לחיובים נפרדים אחד או לפצל את חיוביהם

בעניין "חיוב אחד", בו נדונו שיקולי 41-שהתנהל בארצות הברית במחצית השנייה של המאה ה

מדיניות שונים, שיהיו רלבנטיים להמשך העבודה.

.והם רוב מניינה ורוב בניינה של העבודהמוקדשים לבירור המשפט העברי, 5-2 פרקים

ניין ריבוי חייבים, ובמסגרתו אציג את סוגיות של הדין העברי בע לבירור דוגמטימוקדש 2פרק

בחיובים רצוניים, נזיקין וגביית מקרקעין משועבדים. פרק שעוסקיםהתלמוד ושיטות הראשונים

ואינו מתיימר זה צועד יד ביד עם צורת ההצגה הקזואיסטית המקובלת במקורות המשפט העברי,

. עליה מושתת הדין תלהסביר את הגישה המשפטית המופשט

פרק זה אדון בשאלה מה התיאוריה המשפטית שעומדת ב .5פרק לדיון הקונספטואלי מוקדש

התנאיים האם המקורות . אשאל את השאלה2בבסיס גישתם של הראשונים בהם דנתי בפרק

", ובעקבות כך אבקש להסיק מהו לדעת חיוב אחד"אכן עוסקים בחייבים החבים בוהתלמודיים

ים החבים בחיוב אחד.הראשונים דינם של חייב

, הפרק המסיים של העבודה, אני מבקש לתת פשר לגישתו של המשפט העברי, השונה 6בפרק

5אמנם, בין שיטות הראשונים שנדונו בפרק .4מגישת שיטות המשפט האחרות שסקרתי בפרק

קיים הבדל, אך ההבדל בין השיטות השונות במשפט העברי לשיטות המשפט האחרות גדול יותר,

ובפרק זה אציע כמה הסברים להבדל זה.

מצב המחקר

היה מפותח בתחום המשפט הכללי, נכתבו לא מעט מחקרים בנושא ריבוי חייבים. המחקר בנושא

שחקרו את 5, בעיקר מן האסכולה הפנדנקיסטית,01-מאוד בין מלומדי גרמניה במאה ה

מלומדים אנגלים עסקו 6בן זמנם. הדוקטרינות הרומיות של ריבוי חייבים ויישומן במשפט הגרמני

בעיקר בהיבטים הפרוצדורליים של הנושא, אם כי גם 41-ובתחילת המאה ה 01-בסוף המאה ה

3 389 (London 1890): "So great is the ascendency of the USTOMCAW AND LARLY EN OHenry Summer Maine

Law of Actions in the infancy of Courts of Justice, that substantive law has at first the look of being

d in the interstices of procedure".gradually secrete ראו גם .ORMS FQUITY AND THE EFredrick William Maitland

298 (1910)AW LOMMON CCTION AT AOF 34. וראו להלן ה"ש.

.6ראו להלן, פרק 4EHREL UReorg Julius Ribbentrop ZG , שייחד לנושא ספר שלם: Ribbentropיש לציין במיוחד את ספרו של המלומד 5

(Göttingen 1831) BLIGATIONENO-ORREALC VON DENומדים אחרים לא נעדרו דיני ריבוי , אולם גם מספריהם של מל

מעוולים, ולרוב הם דנו בהם בהרחבה. לא מצאתי תרגומים לספרים אלו, ולכן איני יכול להתייחס לתוכנם. 6

0פרק

6

עשרות רבות של מאמרים העוסקים בשיקולי המדיניות נכתבו 7ניתוח מהותי לא נעדר מכתביהם.

, במהלך הוויכוח אותו הזכרתי לעיל.41-בארצות הברית של המאה ה

8זאת, בתחום המשפט העברי לא נכתב כל מחקר בנושא ריבוי חייבים, לא בזירה התורנית לעומת

Leopold ,01-המאה הגרמני בן -ולא בזירה האקדמית. חריג לכך הוא מחקרו של המלומד היהודי

Auerbach,9 שהקדיש לסוגיית ריבוי החייבים פרק ארוך בן כמאה עמודים בספרו על דיני

ודיון בדבריו יכול להוות אתגר , זה נכתב בגרמנית ולא תורגם ספר ,אולם 10.החיובים היהודיים

12בנושא.מקיף מלבד זה, לא נכתב כל מחקר אקדמי 11.למחקר עתידי

"ומקום הניחו לי בנושא ריבוי חייבים במשפט העברי, עבודה זו היא אפוא מחקר ראשון שנערך

13.להתגדר בו" אבותי

הרב בנושא ריבוי בודה מוקדש למחקר דוגמטי של החומרעהמסיבה זו, חלק לא מבוטל של

. יש לציין, שהסוגיות התלמודיות מורכבות ומסובכות, ועוד יותר מכך באשר לכתיבה חייבים

תלמודית. עושר גדול של מקורות ופירוט רב של מקרים, שבכל אחד מהם התפצלויות -הבתר

ל הדין. מסיבה זו, יש חשיבות גדולה ושיטות פרשניות שונות, מקשים על הצגת תמונה ברורה ש

לעצם סידורם וארגונם השיטתי של הדברים, על מנת לאפשר דיון ומחקר מושכלים ברמת הפשטה

זאת ועוד, בעבודתי אני מבקש להחיל מושגים מן המשפט המודרני על שיטת המשפט גבוהה.

שיטה המשפטית, העברי, מה שמחייב הבנה עמוקה של התפיסות המשפטיות העומדות בבסיס ה

וזאת לא ניתן לעשות ללא תמונה בהירה של הדין.

שיטת המחקר

.בעבודה זו השתמשתי בשיטות מחקר שונות

מחקר השוואתי. בפרקים אלו אני סוקר שיטות משפט אחרות, הדין כ מתאפיינים 3-4פרקים

הנוהג ושיקולי המדיניות, וזאת לצורך השוואה עם הדין העברי. מובן, שאין המטרה רק להשוות

שייחד כמה ספרים לנושא ריבוי חייבים: Glanville Williamsיש לציין במיוחד את ספריו של 7

Glanville L. Williams JOINT OBLIGATIONS: A TREATISE ON JOINT AND JOINT AND SEVERAL LIABILITY IN CONTRACT,

QUASI-CONTRACT AND TRUSTS IN ENGLAND, IRELAND, AND THE COMMON-LAW DOMINIONS (1949) ;Glanville L.

Williams JOINT TORTS AND CONTRIBUTORY NEGLIGENCE: A STUDY OF CONCURRENT FAULT IN GREAT BRITAIN,

IRELAND AND THE COMMON-LAW DOMINIONS (1951).

. אולם היא בדרך כלל באה לפתור עניין 2כתיבה תורנית מעטה מאוד נכתבה בעניין ריבוי חייבים, וחלקה יוזכר בפרק 8

נקודתי, ואין בנמצא כתיבה הדנה בנושא בכללו. .0421-0145ברסלאו, 9

10 ESONDERERB UELLEN UND MITQ BLIGATIONENRECHT NACH DENO ÜDISCHEJ ASDLeopold Auerbach

(Berlin 1870) ARGESTELLTD YSTEMATISCHS ECHTSR EUTSCHEND ÖMISCHEN UNDR DES ERÜCKSICHTIGUNGB

הזכרתי את דבריו על סמך המובא בספרו של גולאק. 013להלן ה"ש 11 -תולדות המשפט בישראל בתקופת התלמוד נושא ריבוי חייבים במשפט העברי הוזכר בקצרה על ידי: אשר גולאק 12

שקיבלו ביחד םיינש" (; נחום רקובר0116) 514-512 דיני הממונות בתלמוד)התרצ"ט(; שלום אלבק 14-16החיוב ושעבודיו

)התשס"ג(. 064ד ק דצ ירעשפיקדון לשמירה"

.ע"א ,, חולין זבבלי 13

0פרק

1

ולהצביע על הדומה והשונה. המטרה היא לעמת את שיטות המשפט האחרות עם שיטת המשפט

עשיר את כיווני החשיבה, וכפי שמגדירים המלומדים העברי, לנסות לתת פשר לגישות השונות, ולה

Zweigert and Kötz :14את מטרות המשפט המשווה

The primary aim of comparative law, as all sciences, is knowledge. If one accepts

that legal science includes not only the techniques of interpreting the texts,

principles, rules, and standards of a national system, but also the discovery of

models for preventing or resolving social conflicts, then it is clear that the method

of comparative law can provide a much richer range of model solutions than a

legal science devoted to a single nation, simply because the different systems of

the world can offer a greater variety of solutions than could be thought up in a

lifetime by even the most imaginative jurist wo was corralled in his own system.

Comparative law is an 'école de vérité' which extends the 'supply of solutions'

(ZITELMAN) and offers the scholar of critical capacity the opportunity of finding the

'better solution' for his time and place.

כל בפרק זה מתואר הדין ומקורותיו, עלהוא מחקר דוגמטי. 2פרק כפי שכבר ציינתי,

הסתעפויותיו והגישות השונות בראשונים. עיקרו ומטרתו של המחקר הדוגמטי הוא העמדת הדין

15על מכונו, כפי שביטא זאת פרופ' מנחם אלון:

לעמוד על הפרטים השונים שבנושא המסוים, תוך עיון –הדבר הראשון והחשוב הוא

ה. זהו במקורות ההלכתיים, בספרות היסטורית, בדברי הגות וכיוצא באל

של הנושא. )ההדגשה במקור. א"ה( הדוגמאטי החלק

המחקר אינו כולל מחקר פילולוגי. כפי שציינתי, הסוגיות סבוכות מאוד, ולצורך עבודה זו

הסתפקתי בגרסאות התלמוד והראשונים כפי שמופיעות בדפוסים שבידינו. המחקר גם אינו כולל

תיאורה פים לין לאורך ההיסטוריה. בעניין זה, ילא זיהיתי שינויים בדשמחקר היסטורי, מכיוון

ולא )עבודה זו דבריו של פרופ' שוחטמן, שמסביר מדוע בחר את שיטת המחקר הדוגמטית של

16למחקרו "מעשה הבא בעבירה": (היסטורית-הדוגמטית

דרכו של מחקר זה היא דרך המחקר הדוגמאטית... ישנם נושאים משפטיים אשר יתכן כי

היסטורית היא היפה להם, וכוונתי היא לאותם תחומים -דווקא דרך המחקר הדוגמאטית

שחלו בהם התפתחויות ושינויים שיסודם בגורמים משתנים של תנאי זמן ומקום. ואולם נושא

משפטי מובהק שלא חלו בו במשך הדורות שינויים מהסוג -יהמחקר דנן הוא בעל אופי הלכת

14 edition, Tony Weir translated

rd15 (3 AWL OMPARATIVEC NTRODUCTION TOI KötzKonrad Zweigert and Hein

A AWL NATIONALRANST AW ASL OMPARATIVERussel A. Miller and Peer C. Zumbansen C :. וראו גם: (1998

8 (2011)-7 OURNALJ AWL ERMANGTHE ECADE OFD ; "משפט חנוך דגן "דיני עשיית עושר: בין יהדות לליברליזם

(.0111)דניאל גוטוויין ומנחם מאוטנר עורכים, 044-011, 065 והיסטוריה )מהדורה שנייה, התש"ס(. כ כבוד האדם וחירותו בדרכי ההוצאה לפועל מנחם אלון 15 )התשמ"א(. 04 מעשה הבא בעבירה אליאב שוחטמן 16

0פרק

4

האמור, ואם מוצאים אנו הבדלים בדעותיהם של חכמים בבעיות אלו ואחרות, אין הם נובעים

אלא מדרכי פירוש שונים של הסוגייה התלמודית ושל מקורות ההלכה האחרים, ומניתוח

17שונה של אותם מקורות.

". בפרק זה אני בוחן את ות"פנים דוקטרינריהפשטה והמשגה בדרך של מחקר מתאפיין כ 5פרק

התפיסות הבסיסיות שמביאות את הראשונים לפסוק כפי שפסקו מתוך נקודת המבט הפנימית של

של כל אחד מן הראשונים פסיקה קוהרנטיתדיני ריבוי חייבים. אני מבקש בפרק זה להציג

זו מסתמכת על נקודת מוצא עקרונית אחת. הנדונים לאורך כל דיני ריבוי חייבים, כשפסיקה

מערכת על פי שיטות הראשונים אני מתאר ובוחן אתבפרק חשוב.ערך מוסף לפרק זה אולם

המושגים והחשיבה בנות זמננו. סביר להניח שהמונחים "חיוב אחד", "יחד ולחוד" ודומיהם לא

נחים אלו. אוכל אפוא לומר ואני מנסה לנסח את שיטות הראשונים במו 18היו מוכרים לראשונים,

19כי בפרק זה אני עושה שימוש במתודה של "הבנייה רציונלית".

יאוריה"חוץ דוקטרינרי". בפרק זה אני מבקש להסביר את התתיאורטי מתייחד במחקר 6פרק

של דיני ריבוי החייבים בתוך התפיסה הכללית של המשפט העברי, תוך שימוש בעקרונות שאינם

של המשפט העברי, כגון הוגנות, צדק ויעילות. מובן, שמונחים ברמת הפשטה נחלתו הבלעדית

גבוהה כמונחים אלו, נותנים תמונה כללית של המשפט העברי, ומשבצת את דיני ריבוי החייבים

בתוכה.

תודות

לכל לסיום ההקדמה, אני מבקש להודות בראש ובראשונה למנחה שלי, ד"ר בנימין פורת, אשר

, תמיד בסבר פנים יפות, בסבלנות עבודה היה תמיד נכון לעזור, להאיר ולהעיראורך כתיבת ה

כל דבר קטן וגדול. ל ,ובסובלנות אין קץ

תודה מיוחדת לד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום משפט עברי במשרד המשפטים, שזה כמה שנים לי

ורבות מן הם תוצאה של מחקר ארוך שנערך במסגרת זו, 5-2כעובד אצלו במחלקה. פרקים

התובנות שהגענו אליהן "יחד ולחוד", תוך דיון פורה, מיושמות בעבודתי זו.

, ראשון הסופרים והמורים בדיני המקרקעין בישראל, קרן המחקר ע"ש משה דוכן ז"לתודה ל

שזיכתה אותי ב"פרס דוכן" לשנת תשע"ד, ובעזרתה נכתב מחקר זה.

יהודית; ילדי חנה, אילה, בעז, עמית, אחינעם וגלעד; ואחרונים חביבים לבני משפחתי: אשתי

נכדותי רתם ונהרה, על התמיכה, העידוד והסובלנות.

אני אמנם מציג הבדל עקרוני בין ראשוני אשכנז לראשוני ספרד, מה שמזמין מחקר של משפט משווה לשיטות 5בפרק 17

למסגרת עבודה זו. זאת ועוד, ההבדל שאני מציג הוא בין הדברים חורגים מעבר המשפט המקומיות או מחקר היסטורי, אך

דרש של בעלי התוספות לבין בית המדרש של הרמב"ן ותלמידיו, וההבדל יכול להיות נעוץ במסורות פרשניות שונות בית המ

ולא בהכרח בהבדלים היסטוריים. ומה גם, שראשונים אשכנזים שאינם מבית מדרשם של בעלי התוספות )כדוגמת

נוטים למסקנות דומות למסקנת הרמב"ן. 061ראו להלן ה"ש הראבי"ה, , אך לא נעשה בהם כל שימוש אצל חכמי המשפט 4אם כי מונחים דומים היו קיימים כבר במשפט הרומי, ראו פרק 18

העברי לדורותיהם.

", האוניברסיטה במשפטים)עבודה לשם קבלת תואר "דוקטור 01 במשפט התלמודי פרשנות החוזהראו בנימין פורת 19

)לקראת פרסום(. דיני ישראל" הפילוסופיה של המשפט העברי: עיון מתודולוגי(. וראו גם בנימין פורת "4111העברית

0פרק

1

כולם יעמדו על הברכה.

4פרק

01

: "חייבים בחיוב אחד": משפט משווה2פרק

פתיחה .1

שנושה רשאי לתבוע , מניחות )מלבד המשפט העברי( שיטות המשפט שארהחוק הישראלי, כמו גם

כלומר מלוא החיוב אותו הוא חב. מכאן, שכאשר יותר מחייב אחד חב באותו החיוב, מחייב את

ל אחד מן החייבים את מלוא החיוב. גישה זו התובע רשאי לתבוע מכ, בחיוב אחדחייבים החבים

20 באה לידי ביטוי בחקיקה הישראלית הקובעת:

שחייבים חיוב אחד, חזקה שהם חייבים יחד ולחוד. 21שנים

שנים שחייבים יחד ולחוד, רשאי הנושה לדרוש את קיום החיוב, כולו או מקצתו, משניהם

22כאחד, או מכל אחד מהם בנפרד, ובלבד שלא ייפרע יותר מן המגיע לו.

נפרדים. על עם זאת, החוק אינו מגדיר אימתי חייבים חבים ב"חיוב אחד" ואימתי חיוביהם

מדוכה זו ישבו בתי המשפט ומלומדים, ונקבע שתנאי הכרחי לכך הוא שהחייבים חבים לספק

זכות לקיום מצטבר של אין לנושה החיוב הוא חיוב אחד כאשר כלומרלנושה את אותו אינטרס,

כאשר לנושה זכות לקיום אחד )כלומר, שאם אחד החייבים קיים את כל החיוב, כל 23החיובים.

יש לראות את כל החייבים כחבים לספק לנושה את אותו 24יבים האחרים נפטרים מן הנושה(,החי

.0111-)א( לחוק החוזים )חלק כללי(, התשל"ג55-52ס' 20י, "שניים שחייבים", אך הוא הדין ליותר משניים. בחוקים אחרים נקבע הדבר הסעיפים מנוסחים בסגנון קזואיסט 21

לפקודת הנזיקין 00"; סעיף שערבו חיוב אחד או יותרשנים , "0161-לחוק הערבות, התשכ"ז 03במפורש, ראו לדוגמה: סעיף

החוק מנוסחת באופן יותר כללי. ". גם הצעתחבים לפי הוראות פקודה זו או יותראדם -היה כל אחד משני בני]נוסח חדש[, "

חבים בחיוב אחד או או יותר: "הוראות פרק זה יחולו כאשר שניים 4100-להצעת חוק דיני ממונות, התשע"א 15כך סעיף

של בעבודתי זו אשתמש לעיתים בדוגמהלהצעת החוק: "חייבים החבים בחיוב אחד". 11נושים בחיוב אחד". וכך גם סעיף

.ם פישוט הניסוח, אך הוא הדין ליותר משנייםלש שניים שחייביםחוק נוקט לשון "חיוב", הסוגי החיובים, שכן בפרק זה של חוק החוזים חלים על כל הסדרי ריבוי החייבים והנושים 22

המחיל את הוראות החוק ,)ב( לחוק60סעיף . כך גם ניתן להסיק על סמךבאופן כללי, ואינו מזכיר כלל את המילה "חוזה"

ראו דניאל פרידמן "תורת החיובים הכללית ".פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה על"

עוסק 52(. אולם על אף שסעיף 0112)דניאל פרידמן עורך, 01, 3 חלק כללי –דיני חיובים וההיבטים הרכושיים של החיוב"

לפקודת הנזיקין ]נוסח חדש[; 00דרי "ביחד ולחוד". ראו למשל: סעיף בכל סוגי החיובים, המחוקק קבע בחוקים רבים הס

)ג( לחוק חוזה הביטוח, 51; סעיף 0161-לחוק הערבות, התשכ"ז 03וסעיף 4; סעיף 0165-לחוק השליחות, התשכ"ה 1סעיף

. 4114-תשס"חה, חוק אוויר נקי)ד( ל65; סעיף 0112-חוק השקעות משותפות בנאמנות, התשנ"דל 21סעיף ;0140-התשמ"א

. וכך בהצעת החוק, חלק שלישי, חלק משנה ראשון, פרק שלישי, אוחדו כל הסעיפים הרלבנטיים לדבר חקיקה כללי אחד

להצעת החוק: "חייבים החבים בחיוב אחד, חזקה כי הם חבים יחד ולחוד". וראו גם בדברי ההסבר לסעיף. 11קובע סעיף

(.4115) 2שער שני פרק כס האזרחיפרשנות הקודראו באריכות מיגל דויטש , שיתכן שמבחן הקיום המצטבר אינו המבחן היחיד לקביעה אם החיוב הוא "חיוב 2.4§, 44ש "אולם ראו דויטש, לעיל ה 23

אחד".על נזקו יק וחברת ביטוח, חייב וערב, שני ערבים וכיוצא באלו, בהן הנושה זכאי לקבל רק פיצוי אחדדוגמאות לכך הן: מז 24

או פירעון אחד על חובו.

4פרק

00

לעומת זאת, כאשר לנושה זכות לקיום מצטבר 25האינטרס, והחיוב הוא אפוא "חיוב אחד".

)כלומר, שאף אם חייב אחד קיים את מלוא החיוב המוטל עליו, הנושה רשאי לתבוע קיום נוסף מן

, אין הם חייבים לספק לנושה את אותו אינטרס, וחיוביהם של החייבים הם החייבים האחרים(

4100-עת חוק דיני ממונות, התשע"אלהצ 16ואכן, כך מבקש סעיף 26אפוא חיובים נפרדים.

לקבוע:

אם הם חייבים כלפי הנושה לספק את אותו אינטרס או לפצות בשל חייבים חבים בחיוב אחד

.אותו נזק

הקביעה מגדיר הגדרה ברורה אימתי חיוב הוא "חיוב אחד".בהצעת החוק אינו אולם, גם הסעיף

.לשיקולי מדיניות אלא נתונה ,מבוססת על רעיון "טבעי"אינה ,אם החייבים חבים בחיוב אחד

, 0140-לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א )ג(51סעיף מניתן להביא לשיקולי מדיניותקיצונית דוגמה

":שכותרתו "ביטוח כפל

.לגבי סכום הביטוח החופף 27בביטוח כפל אחראים המבטחים כלפי המבוטח יחד ולחוד

שהמבטח נכס בכפל ביטוח אינו זכאי ליותר מפיצוי אחד, וחברות הביטוח מן הסעיף עולה,

שהמבוטח כרת עם כל נפרדיםים חוזי יםחיובשני . מכיוון שמדובר בחייבות אפוא ב"חיוב אחד"

לבטח עצמו ביותר מערכו של זכאימבוטח הן היה להעלות על הדעת ש, ניתבנפרדחברת ביטוח

, וקובעים מונעים זאתשל המחוקק שיקולי מדיניות ,. אולםולתבוע כפל ביטוח הנכס המבוטח

הוא ששוק הביטוח לא יהפוך תשיקול המדיניו זהעניין . בשכל המבטחים חבים ב"חיוב אחד"

28לשוק הימורים.

אולם, רוב המקרים בהם נדרש המחוקק או בית המשפט לקבוע אם החייבים חבים בחיוב אחד,

עניינם אינו כפל קיום, אלא השאלה היא האם יש לפצל את זכותו של הנושה למספר חיובים

" An obligation is solidary for the(: C.C. Art. 1794-LSA) הלקוד האזרחי של מדינת לואיזיאנ 0112וראו גם סעיף 25

liable for the whole performance. A performance rendered by one of the obligors when each obligor is

"solidary obligors relieves the others of liability toward the obligee. וראו גםRestatement (Second) of

Contracts באופן בישראל ית המשפט המושג "חיוב אחד" מתפרש על ידי ב, ובדברי ההסבר. יש לציין ש444-441, סעיפים

נקבע ששני קבלנים שכרתו חוזה למכירת דירה שם , (0113) 54( 0פ"ד מז), חממי נ' אייזנקוט 2662611א ע", למשל, ראורחב.

נחשבים כ"חייבים בחיוב אחד", אף שקבלן אחד התחייב לבנות את הדירה והשני התחייב לרשום אותה על שם הלקוח.

(.0112דניאל פרידמן עורך, ) 054-060, 055 חלק כללי -דיני חיובים "ריבוי חייבים" ן ונילי כהןבאריכות דניאל פרידמ ראוו 646601(. מובא בהסכמה בע"א 0163) 451א : חלק כלליחוזיםדיני ראו לדוגמה דבריו של פרופ' צלטנר )זאב צלטנר 26

מסוג זה נוצרת אמנם חבות של עסקה ידי-((: "על0161) 206, 201( 0, פ"ד כג)הראסטל נ' עטרת הברית, חברה רשומה בע"מ

לעמוד על יותר מביצוע וכן נוצרות חבויות נפרדות של כל אחד מהחייבים, אלא שהתובע אינו יכול ל החייבים במאוחד,כ

ל הרי הביצועים ש ,קומולטיביים( הם several promisors) במיוחד אחד ויחיד, כלומר, בעוד שהביצועים של החייבים

, 45, לעיל ה"ש חממי נ' אייזנקוט " )ההדגשות הוספו. א"ה(. וראו גם פרשתאלטרנטיבייםהם החייבים במאוחד ובמיוחד

חיוב 'ובים של שני חייבים כלפי הנושה התובע כלל אינם אך טענה, לפיה החי(: "0113לפסק דינו של השופט מלץ ) 2פסקה

, הדן בחיוב אחד, צריכה להיות מוכחת על ידי בחינת 52, אלא מהווים חיובים נפרדים, ולפיכך לא חל כלל סעיף 'אחד

" )ההדגשה , ולא על ידי הסתכלות על מערכת היחסים שבין החייבים לבין עצמםמערכת היחסים שבין החייבים לנושה

וספה. א"ה(.ה שבחיוב אחד עסקינן.סעיפי החקיקה השונים הקובעים חיוב "יחד ולחוד" ודומיהם, הם אינדיקציה לכך 27

.פסק דינו של השופט אור ,(4110) 161( 3ד נה)", פמגדל, חברה לביטוח נ' מנורה 3124611רע"אראו 28

4פרק

04

שיקולי מדיניות אלה נפרדים מצטברים, או לחיוב אחד לא מצטבר שחל על כל אחד מן החייבים.

אפתח בסקירה קצרה של דיני ריבוי חייבים ,ון בפרק זה. אולם להבהרת הענייןיעמדו במוקד הדי

במשפט הרומי ובמשפט האנגלי.

משפט משפט ישראלי ו - תיאור המשפט הנוהג"חיוב אחד": .2

משווה

כאשר חייבים אכן חבים ב"חיוב אחד", נשאלת השאלה מהם ההסדרים שיחולו על מערכת

29לבין החייבים. שבין הנושהת" היחסים "החיצוני

כאשר מדובר בחיובים רצוניים, כדוגמת הלוואה או ערבות, ייקבעו ההסדרים לרוב על פי ההסכם

ככל שניתן לעמוד עליו. אולם, מקום בו לא ניתן על פי אומד דעתם -בין הצדדים, ובאין הסכם

ת ההסדרים לעמוד על אומד דעת הצדדים, וכך גם בחיובים לא רצוניים, המחוקק הוא שקובע א

חזקה שהחייבים ב"חיוב אחד" חבים כאמור, 30בהתאם לשיקולי מדיניות. בעניין זה קובע החוק,

."יחד ולחוד"

מקורם של הביטויים "יחד" ו"לחוד" במשפט האנגלי, וייתכן שהוא מבוסס על המשפט הרומי.

שפט והמשפט האנגלי, שכן במ 31לצורך עבודה זו אסתפק בסקירה קצרה של המשפט הרומי

עולם ב ביטויים אלו מקורם. להבחנה בין "יחד" לבין "לחוד"העברי, לא מצאתי מקום

עילות תביעה מבוסס עלפרוצדורלי ובהן שיח שההפרוצדורה של שיטות המשפט הרומי והאנגלי,

(actio רומאי ו-writ )המבוסס בעיקר על תפיסת זכויות שיח זה זר למשפט העברי .אנגלי

32וחובות.

בין חייבים בחיוב אחד קיימת כמובן גם מערכת חיובים "פנימית", בינם לבין עצמם. במערכת פנימית זו, חייב שקיים 29

יותר מחלקו מבקש לתבוע השתתפות מחבריו לחיוב. בעניין זה לא אעסוק בעבודה זו, אלא במידה הנצרכת לדיון. אזכיר

,John Sir Edward Deering v. Earl of Winchelsea, 1410בקצרה שזכות ההשתתפות הוכרה בפסק דין אנגלי משנת

)126 E.R.1276 (1787 ,General-s, and The AttorneyuRo מנימוקים של יושר, מה שהתפתח ברבות הימים לענף ,

המשפטי של עשיית עושר ולא במשפט. על עמדת המשפט העברי בסוגית זכות ההשתתפות ראו אליעזר הללה "עוד על ריבוי

)פרשת ויצא, התשע"ה(. 226 פרשת השבוע'זכות ההשתתפות'" –בים חיי .41לעיל ליד ה"ש 30 מקורות המשפט הרומי.חובה נעימה לי להודות לפרופ' מרדכי ראבילו על הזמן הקדיש לי ועל ההפניות שהפנה אותי ל 31על פי כללי הפרוצדורה של המשפט הרומי והמשפט האנגלי נדרש תובע לקבל )או לרכוש( "עילת תביעה" מן הרשות 32

המוסמכת, וזו ניתנה לו בהתאם לסעד המבוקש. זכויותיו המהותיות של התובע נגזרות מעילות התביעה שבידו. ראו: ראובן

OMMONC UNDATIONS OF THEF LISTORICAStroud F. C. Milsom, H )דן מרידור עורך, התשנ"ו(; 414 משפט רומיירון

)1981ed. nd

(259 -37 AWL לעומת זאת, בשיטת המשפט העברי, התובע טוען לזכות מהותית שבגינה הוא זכאי להגיש את .

לות תביעה פורמליות. להרחבה ראו: זאב צלטנר תביעתו, ולאחר שזו נקבעה הוא זכאי לסעד. גישה זו אינה מבוססת על עי

)התשי"ד(; 451י הפרקליט"רעיונות לתיקון הדיון האזרחי"

Henry Summer Maine ON EARLY LAW AND CUSTOM 389 (London, 1890) ;Yehuda Adar and Gabriella Shalev

The Law of Remedies in a Mixed Jurisdiction: The Israeli Experience 23 Tul. Eur. & Civ. L.F. 111 (2008) ;

Moshe Silberg Law and Morals in Jewish Jurisprudence 75 Harv. L. Rev. 306 (1961) .

4פרק

03

מבחינים בין שני סוגים תשע עשרה,, ובעיקר חוקרים גרמניים מן המאה ההמשפט הרומיחוקרי

עילת לנושה חיוב שבוהוא 34,(correalנתכנה חיוב קוריאלי )הסוג האחד, ש 33."חיוב אחד"של

התביעה, עילת מוצתה 35,פסידהו מהםהחייבים, ולכן אם הנושה תבע אחד כל נגד אחתתביעה

בהסכמה להיווצר רק היה חיוב קוריאלי יכול 36.לתבוע את החייבים האחריםשוב היה ניתןולא

הסוג השני של "חיוב אחד", שנתכנה stipulatio.37של דרך , בנושהבין המפורשת בין החייבים ל

, נפרדת נגד כל אחד מן החייבים עילת תביעהלנושה חיוב שבו(, הוא in solidumחיוב סולידרי )

, הנושה אינו זכאי בהם לקיום מצטבר, וקיום החיוב על 45ש "חיובים אלו נחשבים "חיוב אחד" שכן, כאמור לעיל ליד ה 33

ידי חייב אחד פוטר את שאר החייבים.אינם נמצאים במקורות המשפט הרומי, ונקבעו על ידי " שנזכיר מיד,סולידריכך גם "חיוב ו ",קוריאלי "חיוב המונח 34

, שמשמעותו, בין השאר, חייבים משותפים. ראו correus. המונח "קוריאלי" מקורו בביטוי הלטיני רים מאוחרים יותרחוק

(.0660064102 )נצפה לאחרונה ביום reusערך ,www.perseus.tufts.eduאנגלי,-מילון לטיני

שלא מחמת פטור אישי או אי כשרות משפטית. 35 Sohm Rudolf; 03ש ", ליד ה064, בעמ' 45ש "וסטיניאנוס. ראו: פרידמן וכהן, לעיל ההלכה זו שונתה ברפורמות של י 36

ed., James Crawford rd

(3 §61AW LRIVATE POMAN RYSTEM OF SISTORY AND HEXTBOOK OF THE T A :NSTITUTESIHE T

Ledlie translated, 1907).

ג, פרק טז האינסטיטוציות. וראו 0ש ", ה411, בעמ' 36ש ", לעיל הSohmהבטחה הנעשית בדרך של שאלה ותשובה. ראו 37

)שמואל אייזנשטדט, מתרגם, התרפ"ט(:

"על שנים המשתתפים בתור צד בהצעת הסטיפולציה ובהבטחתה

, באופן, שלאחר שהציעו כולם את השאלה, המבטיח יכולים גם שנים להשתתף )בתור צד( בהצעת הסטיפולציה ובהבטחתה

משיב: "אני מבטיח", או לאחר שהציע כל אחד לעצמו את שאלת הסטיפולציה משיב המבטיח: "מבטיח אני ליתן לכל אחד

מכם"; מחמת שאם הבטיח קודם ליתן לטיטוס, ואחר כך, אחרי ששאל השני, הבטיח ליתן גם לו, הרי יש בזה משום

חדת ואין אנו רואים את שניהם בתור צד בהצעת אותה סטיפולציה. יכולים גם שנים או יותר להופיע בתור התחייבות מיו

צד להצעת הסטיפולציה בזו הלשון: 'המבטיח אתה, מיביוס, ליתן חמשה זהובים?' 'המבטיח אתה, סיאוס, ליתן אותם

חמשת הזהובים עצמם?', וכל אחד משיב לעצמו: 'אני מבטיח'.

ההתחייבות והסטיפולציות מסוג זה חלה התחייבות שלמה על כל אחד מן המתחייבים לגבי כל אחד )מבעלי על יסוד

החובות(, ומכל אחד מן המבטיחים יש לגבות את סכום החיוב בשלימות. ברם, כל ההתחייבויות אינן חוזרות אלא מסביב

הפקיע את התחייבותם של האחרים ופטר אותם לאותו נושא, ובכל מקום שקבל האחד את החוב או פרע האחד את החוב,

מפרעון".

.Chap. XLV (Alan Watson translated, 1985) USTINAINJ IGEST OFD HETוראו גם

(, ואילו "חיוב אחד" נוצר אך ורק pro rataיש הטוענים כי הכלל במשפט הרומי הוא שכל חייב משלם את חלקו בלבד )

AWL OMANR BOOK OF-EXTW. Buckland A T illiamW :מחייבות זאת, ראו: בהסכמה או מכוח חוק או כשהנסיבות

AW ANDL OMANR RINCIPLES OFP HEWilliam L. Burdick T); , 1963.ed rd

33 (45-245 USTINIANJ UGUSTUS TOA ROMF

(2004) 420 AWL ODERNM ELATION TOR HEIRT 0414. וראו גם: סעיף ( לקוד האזרחי הצרפתיcivilcode סעיף ;)023

(, שחיוב יחד ולחוד חל רק מכוח Zivilgesetzbuchלקוד החיובים השוויצרי )החלק החמישי של הקוד האזרחי השוויצרי,

,Joint and Several Tort Liability in the Louisiana William L. Croweהסכם מפורש או מכוח הוראת חוק. והשוו

?, 44 Loy. L. Rev. 703 (1999)ng BirdRequiem for a Mocki –Civil Law ממנו עולה שללא הסכמה מפורשת חיוב ,

.יהיה סולידרי

4פרק

02

. לפיכך, חייב את מלוא החיוב, אך משקוים החיוב בטלו כל שאר העילות בה הוא ראי לתבוע מכל

38.רשאי לתבוע את החייבים האחריםהיה פסיד, הוא האם הנושה תבע חייב אחד ו

מבחינים בין שתי אפשרויות של ריבוי חייבים: "ביחד" 39בדומה לכך, במשפט המקובל האנגלי

(joint( "או "לחוד )several).40 ומה לחיוב הקוריאלי. מבחינה מהותית, לנושה חיוב "יחד" ד

41.תביעה משפטית אחת כלפי כל החייבים, ומשבטלה התביעה נגד אחד מהם היא בטלה נגד כולם

אין מניעה תיאורטית להגיש את התביעה נגד אחד מהם בלבד, אף על פי כן מבחינה פרוצדורלית,

, חיוב "לחוד" דומה לחיוב הסולידרי, לעומת זאת 42.נקבע שעל הנושה לתבוע את כל החייבים יחד

ולנושה תביעות משפטיות נפרדות כנגד כל חייב, ואף אם בטלה התביעה כנגד אחד החייבים, לא

בחיוב מסוג "לחוד" הנושה רשאי להחליט אם לתבוע 43.בטלו התביעות כנגד החייבים האחרים

44.את כל החייבים או רק חלק מהם

. אולם, יש הטוענים שאין כל הבדל בין חיוב 201-241, בעמ' 31ש ", לעיל הBurdick; 44, בעמ' 36ש ", לעיל הSohmראו: 38

; 140 BLIGATIONENRECHT1 Friedrich Carl von Savigny O (Berlin 1851)חיוב סולידרי, ראו לדוגמה: קוריאלי לבין

Sohm1ש ", שם, ה; IVILIANC OUNDATIONS OF THEF OMANR :BLIGATIONSO AW OFLHE Reinhard Zimmermann T

(1990) 129-128 RADITIONT התשי"ד(. לדבריו, כל "חיוב 016 המשפט הרומאי, תולדותיו ותורתו; שמואל איזנשטדט(

, 254, עמ' 31ש ", לעיל ה ,Bucklandאחד" הוא חיוב סולידרי, אלא שחיוב סולידרי שנעשה בהסכם מכונה קוריאלי. ראו

" Then there, שם(: Zimmermannשל רודולף פון יירינג על ההבחנות )מובא ומתורגם אצל . וראו גם ביקורתו 251-255

arise opinions and theories which can maintain their life only in the place where they receive the same, to

side world, at once prove that they cannot wit, in the lecturer's chair, but which, if they venture into the out

bear the raw air of reality; opinions… in the highest degree learned, but also in the highest degree perverted

oom r-house plants without sap and energy, bastards of logic and erudition with law, unsound lecture-hot –

".jurisprudence". התשנ"ו(. 430-433, 401כו משפטים הלכה למעשה", –וראו גם ברכיהו ליפשיץ, "ערבות(

IABILITY LEVERAL SOINT AND JOINT AND JREATISE ON T A :BLIGATIONSOOINT J Glanville L. Williamsראו באריכות 39

)1949( OMINIONSDAW L-OMMONCRELAND AND THE I ,NGLANDERUSTS IN TONTRACT AND C-UASIQ ,ONTRACTCIN .

.2.4§-2.3§, 44ש "וראו דויטש, לעיל ה 40

41 Williamsואילך. 51, §6, פרק 31ש ", לעיל ה

הנושה לתבוע רק חייב אחד, לפי . לעומת זאת, בדין הרומי גם בחיוב קוריאלי היה על05, §31ש ", לעיל הWilliamsראו 42

. ייתכן כי הבדל זה שבין המשפט הרומי למשפט האנגלי נובע מן 35ש "ה 066, בעמ' 44ש "בחירתו. ראו פרידמן וכהן, לעיל ה

אלו בזכות ההשתתפות. במשפט הרומי, חייב בחיוב קוריאלי שקיים יותר מחלקו בחיוב, לא ההבדל בהכרת שיטות משפט

(, ולכן 22ש ". אולם השוו למובא שם, בה241, בעמ' 31ש ", לעיל הBurdickהיה זכאי לתבוע השתתפות מחבריו לחיוב )ראו

פסק הדין נוגע לחייב שנתבע בלבד, ואין צורך אפוא לצרף חייבים אחרים להליך המשפטי. לעומת זאת, המשפט האנגלי

חד", ופסק דין נגד חייב אחד מטיל חובה על חייבים אחרים כלפי אותו הכיר בזכות ההשתתפות בין חייבים גם בחיוב "י

חייב, ומן הראוי אפוא לצרף את כל החייבים להליך המשפטי. בעניין חייבים מסוג "לחוד", שהנושה רשאי לתבוע כל אחד

. על צירוף נתבעים 12§, 31ש ", לעיל הWilliamsמהם בנפרד, קיימת אי וודאות אם הם זכאים לתבוע השתתפות, ראו

Cal. L. Rev. 413, 414Joint Torts and Several LiabilityWilliam L. Prosser 25 ,- 418במשפט האמריקאי ראו

1937)-(1936.

, ובו לכל שותף זכות ownership in commonבמשפט האנגלי קיימים שני מודלים של שיתוף. המודל האחד הוא 43

לחוק 41: סעיף ראוקניינית בחלקו היחסי בנכס, אלא שחלקו אינו מסוים. מודל זה אומץ על ידי החוק הישראלי )

,145(, 4, פ"ד לב)סלי נ' עזבון שפר 611616א ע" ;0110-חוק המיטלטלין, התשל"אל 1; סעיף 0161-המקרקעין, התשכ"ט

מיגל דויטש "ריבוי ; )התשנ"ז( 031 בעלות ושיתוף -דיני קניין ; יהושע ויסמן (0114) לפסק דינו של השופט אשר 5פסקה

4פרק

05

מרכיבים של חיוב "יחד" ושל חיוב "לחוד". וכך, בחיוב "יחד ולחוד" חיוב "יחד ולחוד" משלב

חיוב "יחד". בדומה ל 45,כאשר בטל חיובו של חייב אחד בטל גם חיובם של החייבים האחרים

לעומת זאת, בחיוב "יחד ולחוד" הנושה רשאי לתבוע את קיום החיוב מכל החייבים או מכל חייב

חיוב "לחוד".בדומה ל 46,בנפרד

ני הנזיקין במשפט האנגלי הבחינו בין הסוגים השונים של החיובים על פי צורת ההשתתפות בדי

של המעוולים. מעוולים שפעלו בצוותא או מי שהוטלה עליהם אחריות שילוחית, נחשבו כחייבים

מוצתה 47"יחד", ולכן אם התנהל הליך משפטי נגד אחד מהם, אף אם התובע הפסיד במשפט,

ניתן היה לתבוע שוב את המעוולים האחרים. לעומת זאת, מעוולים שלא פעלו עילת התביעה, ולא

בצוותא נחשבו כחייבים "לחוד", ולכן אם הניזוק הפסיד בתביעה אחת הוא היה רשאי להגיש

49כך גם בחיובים אחרים, אופי החיוב נקבע על פי נסיבותיו. 48.תביעה נגד המעוולים האחרים

, ובו לכל שותף זכות מלאה בכל joint ownership(. המודל השני הוא331-331, 330, 44 ש"ה לעיל, דיני חיובים נושים"

הנכס. כך, למשל, בשותפות מן המודל הראשון, במות אחד השותפים עובר חלקו ליורשיו, ואילו בשותפות מן המודל השני,

היורשים חלקו אינו עובר ליורשיו, ורק עם מות השותף האחרון עובר כל הנכס ליורשי האחרון )עיקרון במות אחד מן

(. המודלים הללו תואמים את המודלים של החיוב המשותף, "לחוד" ו"ביחד"survivorship, תההתרבות או ההישרדו

ראוכך , למשל, חל עיקרון ההישרדות בחיוב "יחד" ולא בחיוב "לחוד" ) .40§, 31 ש"ה לעיל, Williams ראו, בהתאמה

Williamsשהמחוקק הישראלי מאמץ את האפשרות ליצור חיוב מסוג "יחד", אך אין 351דויטש שם, בעמ' ראו, שם(. ו ,

.(joint ownershipהוא מאמץ את האפשרות לשותפות מסוג

ואילך, 4, פרק 31ש ", לעיל הWilliamsמלבד ההבדלים בין חיובים "יחד" לחיובים "לחוד" שראינו בטקסט, מציין 44

"לחוד"; בחיוב "יחד" חל על חיובים "יחד" ולא על חייבים (23ש "הבדלים נוספים ביניהם: עיקרון הישרדות )ראו לעיל ה

של שותפים על הנושה לגבות מן הרכוש המשותף, מה שאין כן בחיוב "לחוד" הוא רשאי לגבות גם מן הרכוש הפרטי של כל

(.31§מבקר בחריפות הסדר זה, שם, Williamsשותף )

40. אולם השוו סעיף 061, בעמ' 44ש "; פרידמן וכהן, לעיל ה41, §31ש ", לעיל הWilliams)ב( לחוק. וראו 55ראו סעיף 45

הסדר שונה על חייבים "יחד" ועל חייבים "יחד ולחוד" בחיוב על פי חוזה.להצעת החוק, ובדברי ההסבר, המבקש להחיל : "הנושה רשאי לדרוש את קיום להצעת החוק 41סעיף . כך עולה לכאורה גם מ41ליד ה"ש לעיל)א( לחוק, 55ראו סעיף 46

החיוב, כולו או חלקו, מכל החייבים באותו חיוב כאחד או מכל חייב בנפרד, ובלבד שלא יקויים יותר ממלוא החיוב".

עוסק גם הוא 41עולה לכאורה שסעיף ,יחד ולחוד, הקובע שחבים בחיוב אחד חזקה שהם חייבים 11כהמשך לסעיף

בדברי ההסבר, אין הוא משנה את המצב המשפטי הקיים על פי חוק החוזים. אולם ראובחייבים "יחד ולחוד", ובכך

, שכן לאפשר לנושה לתבוע מכל חייב בנפרד אף בחייבים "יחד"לשנות את המצב המשפטי הקיים ושהצעת החוק מבקשת

הסעיף המוצע נוקט לשון כללית, בניגוד לסעיף בחוק הקיים העוסק בחייבים "יחד ולחוד". .35ראו לעיל ה"ש 47, 0135. הבחנה זו בוטלה בחקיקה בשנת Brinsmead v. Harrison L.R. 7 C.P. 547 (1872)ראו בפסק הדין האנגלי 48

eform RLawינה מציבה מחסום דיוני בפני תביעה נגד מעוול אחר. ראו וכיום בשני סוגי המעוולים יחד תביעה נגד אחד א

feasor -(Married Women and Tortfeasors) Act, 1935, Sec 6(1)(a): "judgement recovered against any tort

o would, if sued, liable in respect of that damage shall not be a bar to an action against any other person wh

feasor in respect of the same damage".-have been liable as a joint tort.

.41, לעיל ה"ש .Deeringלמשל שלושה ערבים שערבו כל אחד בנפרד לחוב אחד נחשבו כחייבים "לחוד", ראו פרשת 49

4פרק

06

50את הסדרי "יחד ולחוד". בחיוב אחד ביםיאופן גורף על כל החיהמחוקק הישראלי בחר להטיל ב

51עם זאת, קביעה זו הינה רק "בררת המחדל", ובחיובים רצוניים יכולים הצדדים להתנות עליה.

הוא אינו חייב לתבוע את כל החייבים, כך , שהנושה מעדיף לרוב שהחיוב יהיה "לחוד", שכן מובן

עה נוחות יותר. בנוסף לכך, בחיוב "לחוד" הנושה אינו צריך וכך פתוחות לפניו אפשרויות תבי

לחשוש שביטול החיוב לגבי חייב אחד יגרום לביטול החיוב כולו, שכן בחיוב "לחוד" חיובם של

החייבים האחרים אינו בטל. החייבים, מנגד, מעדיפים דווקא חיוב "יחד". כך קשה יותר לנושה

גיש תביעה כנגד כולם, ומה גם שדי בכך שחיובו של אחד לנהל נגדם הליך משפטי, שכן עליו לה

בין במידת מהמכך. חיוב "יחד ולחוד" מאזן וייהנהחייבים יתבטל כדי ששאר החייבים

של החייבים, בכך שהוא מאפשר הגשת תביעה נגד אחד םהאינטרסיהאינטרסים של הנושה לבין

פרטם, ביטול התביעה נגד חייב אחד , ועם זאת במצבים מסוימים, שלא כאן המקום למהם בלבד

.יגרור את ביטול התביעה כולה.

,. באנגליהאנגליה לארצות הבריתבין several-מושג "לחוד"שימוש בלהדגיש כי קיים הבדל ב יש

שכל חייב חב במלוא החיוב והנושה רשאי לתבוע מכל חייב משמעותו של המושג היא, כאמור,

לעומת זאת, כוונת לקיים את כולו, אלא שאין צורך )ולפעמים אין רשות( לצרף את כל הנתבעים.

בדרך כלל לחלוקת החיוב בין החייבים, כך שכל חייב חב בחלקו המושג בארצות הברית היא

proportionateאו pure severalלעיתים בביטוי כותבים דייקנים יותר משתמשים 52היחסי בלבד.

several. ארצות הברית: "יחד הנהוגה בבפרק זה, לשם הנוחות והקיצור, אשתמש בטרמינולוגיה

ולחוד" משמעותו תהיה שעל כל אחד מן החייבים מוטלת אחריות למלוא החיוב; "לחוד"

חלקו היחסי( לבאחריות לחלקו )או נושא חייבחיוב מפוצל בין החייבים, וכל המשמעותו תהיה ש

בלבד.

.01-04, ובה"ש 2.6§, 44ש "; דויטש, לעיל ה011, בעמ' 44ש "לביקורת על קביעה גורפת זו ראו: פרידמן וכהן, לעיל ה 50

שטר חוב יכול שייעשה בידי שנים או יותר, ויכול שיהיו חבים על לפקודת השטרות ]נוסח חדש[: " )א(46ראו למשל סעיף 51

ס"ק )ב( קובע שבהעדר הוכחה אחרת החייבים חבים "יחד ולחוד". ."הכל ככתבופיו ביחד, או ביחד ולחוד, 52 (hereinafter: Wright) 23 Mem. The Logic and Fairness of Joint and Several LiabilityRichard W. Wright

St. U. L. Rev. 45, 70 (1992) . תופעה זו, ולדעתו היא סטייה ממסורת המשפט המקובל.המחבר מבקר

3פרק

01

"חיוב אחד": שיקולי מדיניות: 3פרק

שהשאלה האם להטיל על חייבים החבים כאחד "חיוב אחד" או לפצל את 53ציינתי, בפרק הקודם

ות שונים ישיקולי מדינהיא שאלה של מדיניות. בדברים שלהלן אסקור חיוביהם לחיובים נפרדים

בספרות ופסיקה אמריקאים. יהיו שעולים מן הספרות והפסיקה. אקדים לציין, שמקורות הדיון

שיטת המשפט המקובל האמריקאי מאפשרת לבתי המשפט לשנות תפיסות ישנות שנראות להם

לא רלבנטיות או לא צודקות בנסיבות המתחדשות, ופעמים רבות המחוקק האמריקאי נענה

שראל אין כמעט דיון בנושא , בימשום מה. ת החקיקה לפסיקת בתי המשפטומתאים אלאתגר

ריבוי חייבים, ועוד פחות מכך במדיניות המשפטית הראויה. אולי הדבר נובע מכך שבתי המשפט

רואים עצמם כפופים לחקיקה, ואפשרויות התמרון שלהם לפיכך קטנות יותר, ואולי נובע הדבר

ממיעוט מקרים.

מבוא .1

קיים מתח אינהרנטי בין האינטרסים המוצדקים של הנושה לאינטרסים המוצדקים של בכל חיוב

החייבים. בעניין של ריבוי חייבים, האינטרס של הנושה לגבות את מלוא חובו בדרך קלה ויעילה

על מנת לאזן בין 54ואילו האינטרס של כל אחד מן החייבים לקיים רק את חלקו בחיוב.

נושה והחייבים, מאמצות שיטות המשפט השונות גישות שונות האינטרסים המנוגדים של ה

.בהתאם למדיניות המשפטית הנראית להם ראויה

דרך אחת היא להטיל על כל החייבים "חיוב אחד", כך שהנושה רשאי לתבוע את כל החיוב מחייב

חלקו ההגנה על האינטרס של החייבים נעשית על ידי הכרה בזכותו של חייב ששילם יותר מאחד, ו

לתבוע מחבריו לחיוב להשתתף עמו. דרך זו מוטה לטובת הנושה, שכן הסיכון לכך שאחד החייבים

חדל פירעון, נעדר, אלים או חסין מתביעה מוטל על החייבים האחרים.

הדרך השנייה היא פיצול החיוב לחיובים נפרדים, כאשר כל חייב נושא באחריות לחלקו בלבד.

ליכים משפטים והליכי הוצאה לפועל נגד כל אחד מן החייבים, אך הנושה חייב אפוא לנהל ה

החייבים מובטחים שלא ישלמו יותר מחיובם. דרך זו מוטה לטובת החייבים, שכן הסיכון לחייב

שאינו משלם מוטל על הנושה.

בין שתי אפשרויות אלו מתלבטות שיטות המשפט.

שנדונה בבית המשפט Walt Disney World Co. v. Woodאת הדילמה אדגים בעזרת פרשת

ארוסתו ו Woodבאותו מקרה, ומאמרים רבים נכתבו אודותיה. 55,העליון של מדינת פלורידה

נגח את מכוניתה של ארוסתו Disney .Woodבילו במתקן מכוניות מתנגשות בפארק של חברת

כי לאישה עובדתיכממצא קבע חבר המושבעיםהזוג נישאו. בני . לאחר האירוע גוף וגרם לה נזק

.44ה"ש ליד 53 Modification of the Doctrine Stephanie Arma Kraftעל האינטרסים המנוגדים של הנושה והחייבים ראו באריכות, 54

1987)-, 11 Nova L. Rev. 165 (1986(hereinafter: Kraft) k?of Joint and Several Liability: Who Bears the Ris.

55 Walt Disney World Co. v. Wood, 515 So. 2d 198 (1987).

3פרק

04

בן על פי הדין בפלורידה . מכיוון ש0%-ל תיאאחר Disney-ו 45%-, הבעל אחראי ל02%אשם של

לפצות Disney על פי דוקטרינת יחד ולחוד תיאלץזוג נהנה מחסינות מפני תביעות של בן זוגו,

מנזקה.אם תוטל אחריות לחוד, תקבל האישה אחוז אחד בלבד 56האחוזים. 46את האישה בכל

בספרות בעניין זה הדיון נקבעים תנאי החיוב בהסכמה בין הצדדים, ו בשאלות חוזיות, בדרך כלל

ם המורים יביטוי כותבים מבקשים למצוא ולאפיין .מתמצה בניסיון לאמוד את דעתם של הצדדים

עם זאת, לעיתים מתערב המחוקק גם בדיני החוזים, כשנגד 57.של הצדדים על כוונה זו או אחרת

עיניו ערכים חברתיים העומדים מעל לחופש החוזים )כדוגמת תקנת הציבור(. אולם, קשה להעלות

על הדעת ערך חברתי או צורך חברתי כה לוחץ שמחייב התערבות של המחוקק בענייני ריבוי

חייבים רצוניים. הוראות החוק אינן אלא תניות דיספוזיטיביות, שעניינן התחקות אחרי אומד

ם, ניסיון להעריך את כוח המיקוח של הצדדים, או הוראות המשקפות את החוזה דעת הצדדי

הראוי בעיני המחוקק.

חיובים שאינם –לא ייפלא אפוא שחלק ניכר מן הדיון המשפטי מקומו בזירה של דיני הנזיקין

, אמריקאי-אפתח בסקירה קצרה של דיני מעוולים יחד במשפט האנגלודיון, לצורך רצוניים.

.של המאה הקודמת 41-וה 11-שעמדו במוקד דיון ציבורי ואקדמי בשנות ה

*

58:במשפט המקובל האנגלי הבחינו בעבר בין שני סוגים של מעוולים יחד

או (in concert) (, שהם מעוולים הפועלים בצוותאjoint tortfeasorsא( מעוולים במשותף )

59.עובד ומעביד מעוולים שהדין רואה אותם כפועלים במשותף, כגון:

several concurrentב( מעוולים שאינם פועלים במשותף אך גורמים לנזק אחד )

tortfeasors)60 "61.נזק שאינו ניתן לחלוקה הוא, כש"נזק אחד

כך אכן נפסק ברוב דעות. 56IGEST OFD HE4 T בשם פאפיאנוס, ראו Dig. 45.2.11בשם אולפיאנוס; Dig. 45.2.8ראו לדוגמה, במשפט הרומי: 57

(Alan Watson translated, 1984) USTINIANJ :במשפט האנגלי .Williams במשפט האמריקאי: 0, פרק 31, לעיל ה"ש .

tion, Richard A. Lord editor, 1999)edi th

§36:1 (4 ONTRACTSCAW OF L REATISE ON THESamuel Williston A T 12

, שער שביעי )התשל"ז(.211 דיני הנזיקין: תורת הנזיקין הכלליתגד טדסקי 58 לפקודת הנזיקין ]נוסח חדש[. 04-05ראו סעיפים 59 הבחנה זו אינה נקיה מספקות, שכן לא תמיד קל לקבוע אם ניתן לייחס למעוולים פעולה משותפת מן הבחינה המשפטית. 60

, שני כלבים, כל אחד מהם בבעלותו של אדם אחר, תקפו עדר Arniel v. Paterson [1931], A.C. 560כך, למשל, בפרשת

צאן וגרמו נזק לשבעה עשר כבשים, ולא ניתן היה לדעת איזה כלב הזיק לאיזה כבש. שופטי בית הלורדים התלבטו האם

הרשלנים, והכריע בחיוב. בית המשפט -שותפת של הבעלים, כפעולה ממשפטיתהפעולה המשותפת של הכלבים נחשבת,

, פסק דינו של 41( 4מד), פ"ד מלך נ' קורנהויזר 05644אינה מקובלת בישראל. ראו ד"נ Arnielהעליון בישראל קבע שהלכת

)להלן: ד"נ מלך(. (0111) השופט דב לויןחלוקה יחסית: כאשר ניתן ק הניתן לחלוקה": א( בספרות המשפטית ובפסיקה הועלו כמה אפשרויות לפירוש המושג "נז 61

בדרך הגיונית כלשהי לקבוע מה חלקו היחסי של כל מעוול. למשל, אם שני כלבים שווים תקפו אדם, ניתן להניח שכל אחד

ע"א ראואחראי על מחצית. אולם כאשר כל מעוול יכול לגרום את כל הנזק לבדו, לא ניתן לחלק את הנזק באופן יחסי.

(, )להלן: ע"א מלך(; ב( חלוקה לפי אשמה: כאשר ניתן להבחין מה 0144) 541, 513( 4, פ"ד מב)קורנהויזר נ' מלך 224643

3פרק

01

שיש להתייחס אליהם כמעוולים מעוולים מן הקטגוריה הראשונה היה ברור ומובן שביחס לבעוד

62רק לאחר זמן., והם סווגו כמעוולים יחד הקטגוריה השנייהמעוולים מן ביחס ל לא כך היה, יחד

אמריקאי על ידי -דיני ריבוי מעוולים במשפט האנגלולמחצית המאה העשרים נשלטו קרוב עד

שלוש דוקטרינות:

ועשוי לכל הנזק יהמעוולים אחרא, כלומר כל אחד מן joint and several –יחד ולחוד א(

63 .לפיכך להיתבע על כולו

יזוק שהתרשל ולו במעט . לפי דוקטרינה זו, נcontributive negligence -ב( "אשם תורם"

64נחסם מלתבוע פיצוי.

, כלומר מעוול שנתבע ושילם יותר מחלקו, אינו no contribution – ג( אין זכות השתתפות

במצב משפטי זה, מעוול שנמצא אשם בחלק 65זכאי לתבוע את שותפיו לעוולה להשתתף עמו.

: כאשר ניתן להבחין מהו הנזק שגרם כל אחד מן המעוולים. בע"א מלך מידת אשמתו של כל מעוול לנזק; ג( חלוקה פיזית

, מגדיר בית המשפט 61ש "זק ייחשב כניתן לחלוקה, ואילו בד"נ מלך, לעיל הנקבע שדי באחת מאפשרויות החלוקה כדי שהנ

.40. לשיקולי המדיניות להחלטה זו ראו להלן ה"ש לחלוקה פיזיתשנזק ש"אינו ניתן לחלוקה" הוא נזק שאינו Cal. L. Rev. 413 Joint Torts and Several LiabilityWilliam L. Prosser 25 1936)-ראו סקירות על השינוי: 62

1937);

and Larry Pressler and Kevin V. Schieffer Joint39); (19Arnst v. Erstes et al. 136 Me. 272, 8 A.2d 201

(hereinafter: Pressler and Schieffer), 64 Denv. U. L. Rev. 651, Liability: a Case for ReformSeveral

1988)-661 (1987-660 .Pressler and Schieffer שאינם טוענים כי הרחבת דוקטרינת יחד ולחוד והחלתה גם על מעוולים

פועלים במשותף, אירעה עקב טעות משפטית: כללי הפרוצדורה האנגליים אפשרו צירוף נתבעים רק כאשר העוולה הייתה

( לבין joint and severalעוולה אחת )כלומר, מעוולים פעלו בצוותא(, וכך נוצרה בטעות זהות בין דוקטרינת יחד ולחוד )

(. משהורחבה בארצות הברית זכותו של הניזוק לצרף גם נתבעים שלא פעלו joinder of partiesהאפשרות לצרף נתבעים )

בצוותא, הוחלה בטעות גם עליהם דוקטרינת יחד ולחוד.

שני מ ה כל אחדהילפקודת הנזיקין ]נוסח חדש[, שכותרתו "מעוולים יחד": " 00ריבוי מעוולים בסעיף עניין בישראל, מוסדר

פקודה זו, על מעשה פלוני, והמעשה הוא עוולה, יהיו חבים יחד על אותו מעשה אדם או יותר חבים לפי הוראות -בני

כמעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד". אף שהחוק מתייחס לכאורה רק למעוולים במשותף, שהרי הוא מדבר על

לנזק אחד ם שוניםבמעשי", הפסיקה בישראל קבעה שהוראות הסעיף חלות גם על מעוולים שגרמו יחד מעשה פלוני"

(. בהצעת חוק דיני (0165) 0065( 4פ"ד יא), שמואלי וסולל בונה בע"מ 'שמידט נ 461665 שאינו ניתן לחלוקה )ראו ע"א

, והיא מעגנת בחקיקה את מה שנקבע 311, הגדרת מעוולים כמי שחבים בחיוב אחד קבועה בסעיף 4100-ממונות, התשע"א

ראלית בו נקבע במפורש אימתי על החייבים לספק לנושה את אותו האינטרס.בפסיקה. זה מקרה חריג בחקיקה היש .13ראו להלן ליד ה"ש 63ישה מן התובע לבוא אל בית הסיבה לאימוצה של דוקטרינה זו אינה ברורה, אך אחת הסיבות לכך היא כנראה הדר 64

Mich. L. Rev ,Comparative NegligenceWilliam A. Prosser 51 486 ,465 .המשפט בידיים נקיות. ראו בהרחבה

1953)-(1952.

Collins v. Blantern, 2 Wils. 341 ;(1799) , 101 E.R. 1337Merryweather v. Nixan ;John 3 (1767)ו: רא 65

(2005) AWL RANCHES OF THEB ARIOUSV ASES ONC EADINDL ELECTION OFWilliam Smith A S. הנימוק המקובל הוא

"(. אולם יש הסבורים שהסיבה זכות תביעה)"מעילה בת עוולה לא תצמח Ex turpi causa non oritur actioעל פי הכלל

Theodore W. Reath ;64, לעיל ה"ש serPros: על כך ולמניעת זכות ההשתתפות בין מעוולים נובעת מטעמים אחרים. רא

, 12 Harv. L. Rev. Merryweather v. Nixan -Contribution Between Persons Jointly Charged for Negligence

והוגבל בפסיקה )למשל, במדינת מינסוטה הוגבל הכלל רק למעוולים שפעלו בתיאום וביחד. רא כלל זה. 1898) 176-(1899

3פרק

41

תוצאה קשה זו כולו, ללא אפשרות תביעת השתתפות. קטן מן הנזק יכול היה להיתבע על

, מה אוזנה על ידי דוקטרינת האשם התורם, שכן על הניזוק היה להיות נקי מכל אשמה

, מצא עצמו הניזוק ים אלה. במקרשהקטין באופן ניכר את מספר הניזוקים הזכאים לפיצוי

מול תוצאה משפטית קשה.

ית בוטלה על ידי בתי אשמשפטי בארצות הברית. רבמחצית המאה העשרים השתנה המצב ה בערך

נראתה שהדוקטרינה השלישית, שלילת זכות ההשתתפות, המשפט והמחוקקים המדינתיים

ואת מקומה ,תורם"האשם הבעקבותיה, בוטלה גם דוקטרינת " 66.באופן בולטכאינה צודקת

זכאי שמשמעותה שהניזוק comparative negligence,67 - "יחסיהאשם התפסה דוקטרינת "

לדוקטרינת האשם היחסי ווריאציות 68.לקבל פיצוי מן המעוולים תוך הפחתת חלקו היחסי לנזק

בעקבות כך, עמדה במרכזו של וויכוח משפטי וציבורי 69.שונות, שאינן מעניינה של עבודה זו

. עלתה הדרישה לבטלה אותה, או ולחודשאלת המשך קיומה של דוקטרינת יחד בארצות הברית

למצער למתן אותה. במדינות רבות נקבע ששוב אין מקום להטיל על מעוולים יחד אחריות יחד

(, שמשמעותה שכל מעוול אחראי pure several liabilityולחוד, ונקבעה אחריות "לחוד טהורה" )

71.במדינות אחרות גברה ידם של המתנגדים לשינוי 70על חלקו בלבד.

ן מתעל כן הדיון אם לבטל או ליש לציין, ששלושת הדוקטרינות מקיימות יחסי גומלין זו עם זו, ו

את דוקטרינת יחד ולחוד מושפע מן השאלה איזה מודל של זכות השתתפות או אשם יחסי

לא אכנס לשאלות מעין אלו.ולצורך הקיצור הדברים כדי לפשט אתאך 72מאמצת כל מדינה,

Mayberry v. Northern Pac. Ry. Co., 100 Minn. 79, 110 N.W. 356 (1907)גם ו, וראProsser שם( ובדברי חקיקה ,

עד tion) Act 1908 [8 Edw. 7 Ch. 69Companies (Consolida,]-ל 42(2סעיף ). לדוגמה באנגליה מיתנו את הכלל בשונים

. Civil Liability (Contribution) Act 1978 c. 47-שבוטל כליל ב

66 Pressler and Schieffer (1975)ראו לדוגמה: .646-663, בעמ' 62, לעיל ה"ש Lincenberg v. Issen, 318 So. 2d 386 ,

, בבית המשפט Arctic Structures, Inc. v. Wedmore, 605 P. 2d 426 (1979)בבית המשפט העליון של מדינת פלורידה;

Right to Alaska Uniform Contribution Among Tortfeasors Act, Sec. 09.16.010(a)")העליון של מדינת אלסקה;

contribution. (a) Except as otherwise provided in this chapter, where two or more persons become jointly or

severally liable in tort for the same injury to person or property or for the same wrongful death, there is a

g them even though judgment has not been recovered against all or any of them")right of contribution amon.

לפקודת הנזיקין ]נוסח חדש[. 64בישראל תורגם שמה של דוקטרינה זו בטעות ל"אשם תורם", ראו סעיף 67 .(0111) 0.41סעיף הגנת אשם תורם בדיני חוזים אריאל פורתראו גם 68 .52, לעיל ה"ש Kraftראו בהרחבה 69

, בבית המשפט העליון של Laubach v. Morgan, 588 P.2d 1071 (Okla. 1978)ראו לדוגמה את פסק הדין המנחה 70

ה.מדינת אוקלהומה, שם בוטלה דוקטרינת יחד ולחוד בפסיקשאין מקום לשנות את המצב המשפטי הקיים, ראו בדעת רובלדוגמה, בית המשפט העליון של מדינת פלורידה קבע 71

.55, לעיל ה"ש Disneyפרשת

( 11, והצורך לבטל את האחריות יחד ולחוד )לעיל ה"ש no contributionוקטרינת למשל, במדינת אוקלהומה לא בוטלה ד 72

היה יותר דוחק, כדי להגיע לתוצאות צודקות יותר.

3פרק

40

דוקטרינריים םשיקולי .2

מקורה רק על מעוולים שפעלו בצוותא, ו דוקטרינת יחד ולחוד בדיני הנזיקין הוחלהראשיתה ב

, כפי שקבע בתפיסה שבשל הפעולה המשותפת יש לראות כל מעוול כאילו הוא פועל בשם כולם

, משפט שמאז שנכתב צוטט רבות:0604בשנת בפסק דין Sir Edward Cokeהאנגלי השופט

[T]he act of one is the act of all of the same party being present.73

William Prosser:74וביתר הרחבה מסביר

The rule grew out of the common law concept of the unity of the cause of action;

the jury could not be permitted to apportion the damages, since there was but one

wrong. Innumerable cases have repeated the statement that the liability of "joint

tort-feasors" is entire, and cannot be divided. 75 )ההדגשות הוספו. א"ה(

, הוא טיעון עקרוני השולל אפשרות לחלוקת הנזק. Prosserהטיעון ההיסטורי, כפי שעולה מדברי

לחלק יודעיםאינם טיעון טכני, ולפיו בית המשפט או המושבעים הפך עם הזמן לאולם, הטיעון

, .Winslow C.Jכפי שהתבטא . 76, והנזק הוא אפוא "נזק שאינו ניתן לחלוקה"את הנזק האחד

נשיא בית המשפט העליון של מדינת ויסקונסין:

There is no yardstick with which to measure the two acts of negligence, nor scales

with which to weigh them.77

73 (1612) 77 E.R. 1150Sir John Heydon's Case, של מעוולים יחד ת. בשל כך, יש שרצו לדמות את אחריותם הנזיקי

ISK ANDRLOCATION OF L: AIABILITYL EVERALSOINT AND Warren Freedman, J לאחריות שילוחית, ראו

4 (1987). AMAGESD PPORTIONMENT OFA אולם ראו דברי השופט .Tobrinerה, , בבית המשפט העליון של מדינת קליפורני

שאין להתייחס למעוולים יחד כאל אחריות שילוחית אלא במעוולים שחברו יחד להזיק, אך לא במעוולים שלא פעלו

In the concurrent tortfeasor context, however, the “joint and several liability” label does not express"בצוותא:

iability, but instead simply embodies the general common law the imposition of any form of vicarious l

proximate cause" a principle, noted above, that a tortfeasor is liable for any injury of which his negligence is

merican Motorcycle Association v. The Superior CourtA( , 587 Cal.3d 57820 of Los Angeles County,

(1978)).

לגבי חיובים רצוניים, התפיסה של המשפט המקובל הייתה שלכל חוזה יש רק שני צדדים, ולפיכך אם יש צד אחד הוא יותר

שייתכבן שיהיוקיבלו את ההנחה quityE-. בבתי המשפט של ה, ולכן נקבעה חבות "יחד"מאדם אחד, יש לראותם כאחד

2d ONTRACTS, CECONDS AWL ESTATEMENT OF THE1 R חיובים. ראו הלהפריד בין ניתן היהכן יותר משני צדדים לחוזה, ל

§10 comment a (1981) 28.

74 William Lloyd Prosser ידוע בכינויו 0414-0114, ארצות הברית ,Dean Prosser מגדולי המומחים לדיני נזיקין ,

ברם של ספרי יסוד ומאמרים רבים בדיני נזיקין.בארצות הברית, דיקן הפקולטה למשפטים בברקלי, ומח75 Prosser 204, בעמ' 24, לעיל ה"ש.

60ראו לעיל ליד ה"ש 76

77 (1911) Dohr v. Wisconsin Cent. Ry. Co., 144 Wis. 545, 129 N.W. 252. וראו גם: פרשתArnst 64, לעיל ה"ש ;

.55, לעיל ה"ש Disneyפרשת

3פרק

44

האשם היחסי. בשעה שבית תאולם, טיעון טכני זה אינו ניתן להיאמר לאחר אימוצה של דוקטרינ

מסוגל לטעון שאין הוא קשהמחליט על חלוקת האשם בין הניזוק והמעוולים, יהיה טהמשפ

לחלק את הנזק בין המעוולים:

We are unwilling… to say that although fault may be apportioned, causation

cannot. If the jury can do one, it can do the other.78

במילים אחרות, משאומצה דוקטרינת האשם היחסי, נזק שנגרם על ידי מעוולים רבים הוא נזק

הניתן לחלוקה, והמעוולים שוב אינם מעוולים יחד.

גוררת בעקבותיה את המסקנהאינה על פי מבחן האשם האפשרות לחלק את האחריות עם זאת,

ייתכן ייתכן שיש מקום לקבוע מבחנים אחרים שתוצאתם מחמירה יותר, ושראוי לעשות זאת.

על מנת שהניזוק לא יפוצה יתר מן חלוקת אחריות בין הניזוק והמעווליםיש מקום לאף אם ש

.לחלק את האחריות בין המעוולים זאת אין מקום בכלהראוי לו,

חוסר הוארבים משופטי בתי המשפט בארצות הברית ומן המלומדים טיעון אחר שהועלה על ידי

הרשלן. לטענתם, אם הניזוק בין דוקטרינת האשם היחסי לבין דוקטרינת יחד ולחוד עקביות

ך שחלקו של מעוול אחד מחלקו של המעוול, אין היגיון בכנושא באחריות לחלקו, וחלק זה מופחת

היא שכל דוקטרינת האשם היחסי הגיונה של במילים אחרות, 79לא יופחת מחלקו של מעוול אחר.

מסקנתם היא אפוא, שמשנתקבלה רשלן נושא באחריות למעשיו, בין הוא ניזוק בין הוא מעוול.

רואים לא הכל אולם יש לבטל בעקבותיה את דוקטרינת יחד ולחוד. ,האשם היחסי תדוקטרינ

80.המקום להאריך בטיעוניהם ן, אך לא כאחוסר עקביותבכך

שיקולי מדיניות .3

האם ראוי לבטל אולם, עיקרו של הוויכוח הטיעונים שהובאו עד כה הם טיעונים דוקטרינריים.

נסב סביב שיקולי מדיניות. בדברים שלהלן אסקור בקצרה "משפחות" את דוקטרינת יחד ולחוד

יניות שנזכרו בספרות המשפטית ובפסיקה האמריקאית.של שיקולי מד

שיקולי הוגנות

אחד לא מעוול כך ששיקולי ההוגנות בעניין ריבוי מעוולים עוסקים במתח שבין הטלת הסיכון ל

על המעוולים האחרים או על הניזוק. מובן, שלא ייתכן שמעוול ישלם על נזק שהוא לא גרם ישלם

ואז מוצדק קולי ההוגנות: האם לייחס לכל מעוול את מלוא הנזק בזה גופא עוסקים שילו, אולם

או רק את חלקו.להטיל עליו גם את מלוא נטל הפיצוי,

78 (1982) Bartlett v. New Mexico Welding Supply, Inc., 646 P. 2d 579, 98 N.M. 152 וראו גם .William J.

A -ion of Joint and Several Liability Because of Comparative Negligence Judicail EliminatMcNichols

, 32 Okla. L. Rev. 1 (1979)Puzzling Choise

79 Lincenberg v. Issen, 318 So.2d 386 (Fla. 1975) מצוטט גם על ידי השופט .McDonald בדעת המיעוט בפרשת ,

Disney 55, לעיל ה"ש.

.10, בעמ' 54, לעיל ה"ש rightWראו 80

3פרק

43

בתי המשפט חוזרים ומדגישים לא אחת כי מטרת דיני הנזיקין היא פיצוי הניזוק. משום כך לא

גישה זו עמדה ביסודה של הסיכון שמעוול לא יפצה אותו.להטיל על הניזוק את ואין זה הוגן ראוי

באותו עניין, הניזוק הותקף ונפגע קשות על ידי שלושה כלבים, שאחד מהם 81ההכרעה בד"נ מלך.

לפצותו גם בגין הנזק שגרם כלב בעלי שני הכלביםעל כלב הפקר, והשאלה המשפטית הייתה האם

82ההפקר. כך כותב השופט דב לוין בדעת הרוב:

החפים -תחזור השאלה הזו למקומה: מי משני הצדדים ...בריםנראה לי, כי גם בסיכום הד

-במקרי הגבול .. צריך לשאת בנזק שגרם אותו כלב. -בכל הנוגע לנזקו של הכלב השלישי

שהיא, יש שנדרשת הכרעה, -והמקרה שלפנינו הוא בלי ספק גבולי מאוד, כפי שיתברר להלן

נגזרת ממטרות היסוד -, ובענייננו משפטית ידי שיקולי מדיניות-ביסודו של דבר, נשלטת על

דיני הפיצויים בנזיקין. -של דיני הנזיקין, וביתר פירוט

לפקודה(, 11אכן, פקודת הנזיקין ]נוסח חדש[ קובעת, כי הניזוק זכאי ל"פיצויים" )סעיף

אלא שמטרתם של דיני הנזיקין, ..כי הוא זכאי להסרת הנזק ולהטבתו.ומשמעות הדבר היא,

..מתברר, אינה ברורה כלל ועיקר.ך כ

אך למרות חוסר הבהירות בנקודה מרכזית זו, מניח השופט ברק את היסוד למאמרו בהנחה

"מתן תרופה לניזוק על הראשונה, כי מטרת דיני הנזיקין )לצד מטרות אפשריות אחרות( היא:

הנזיקין, בדרך של הנזק שסבל, ומטרת דיני הפיצויים היא, על כן, שלילת התוצאה של מעשה

העמדת הניזוק, עד כמה שהדבר ניתן להעשות, באותו מצב בו היה נתון בעת מעשה הנזיקין,

...("remidialללא מעשה הנזיקין. הפיצויים באים, אפוא, להגשים מטרה תרופתית )

נראה לי, כי מן הראוי יהיה לזכור את ההנחה היסודית הזו ולהביאה בחשבון, כל אימת

בניתוח סוגיה משפטית בנזיקין, ובעיקר כך, כאשר אמורים הדברים במקרי גבול, שעוסקים

פי פרשנות זו או אחרת, להיות מוכרעים לכאן או לכאן. יהא זה, לדעתי, נכון -שעשויים, על

ראוי יהיה לבחור לקבוע, שבמסגרת "מיתחם הסבירות" של הפירושים המשפטיים השונים

, שנותנים לניזוק תרופה מלאה בגין הנזק שסבל, ולא את אותו פירוש ואותו פתרון משפטי

)ההדגשות הוספו. א"ה( 83י.הפירוש שמוציא את הניזוק וידיו על ראשו, ולו גם באופן חלק

84טיעון זה חוזר ונשנה בפסיקה בארצות הברית.

.61ש "לעיל ה 81ברור, כי הנושא לפסק דינו של השופט דב לוין. " 30, 41לפסק דינו של השופט דב לוין. וראו גם פסקאות 6שם, פסקה 82

לת שיקולים שלפנינו הוא מן הנושאים המובהקים השרויים בשדה "שיקול הדעת השיפוטי", והכרעות בו הן כר נרחב להפע

עם זאת, נראה לי כי על כל השיקולים הנזכרים הללו חולש עיקרון יסודי בדיני הנזיקין, העיקרון ... judicial policyשל

המנחה שאוזכר עוד בראשית הדברים: מטרתם המרכזית של דיני הנזיקין )ודיני הפיצויים בתוכם( היא, בראש ובראשונה,

" על פי הדין בישראל, מעוולים בנזק יטיבו. להחזירו, ככל הניתן, למצבו עובר לאירועלהסיר את הנזק שסבל הניזוק ולה

אחד אחראים יחד ולחוד, כך שבית המשפט אינו יכול לבטל דוקטרינה זו., ולכן כל בעלי הכלבים חבים על פי מבחן פיזימשיקולי המדיניות שהוזכרו קבע בית המשפט שהנזק אינו ניתן לחלוקה 83

ולחוד. בישראל, החיוב יחד ולחוד נקבע כאמור בחוק, ולכן בית המשפט מסתפק בקביעת מבחן מחמיר )למעוולים( יחד

לחלוקת הנזק, ולא מבטל בכך את דוקטרינת יחד ולחוד. : Hoffman v. Jones, 280 So.2d 431 (Fla. 1973)בפסק הדין המנחה Adkinsראו למשל דברי השופט 84

3פרק

42

חייב אין זה הוגן להטיל את הסיכון על המעוולים, ולבתי משפט אחרים טוענים כי מצד שני אולם,

כפי שמסכם שופט בית המשפט העליון של מדינת קנזס בנזק,היחסי מעוול לשלם יותר מחלקו

85:באחד מפסקי הדין המנחים

There is nothing inherently fair about a defendant who is 10% at fault paying

100% of the loss, and there is no social policy that should compel defendants to

pay more than their fair share of the loss. Plaintiffs now take the parties as they

find them. If one of the parties at fault happens to be a spouse or a governmental

agency and if by reason of some competing social policy the plaintiff cannot

receive payment for his injuries from the spouse or agency, there is no compelling

social policy which requires the codefendant to pay more than his fair share of the

loss. The same is true if one of the defendants is wealthy and the other is not.86

ה הוספה. א"ה()ההדגש

מתנגד בולט לביטול או מיתון של Richard Wright, 87אולם, כנגד שיקולי הוגנות מסוג זה טוען

דוקטרינת יחד ולחוד, שהשיקול מבוסס על גישה מוטעה. לדבריו, אכן אין להטיל על מעוול לשלם

חשב ניותר מחלקו בנזק, אך לא זה המקרה במעוולים יחד שהנזק שגרמו אינו ניתן לחלוקה. נזק

ם הנזק לא היה נגרם, על אף כלא ניתן לחלוקה כאשר בלעדי התערבותו של כל אחד מן המעוולי

"Whatever may have been the historical justification for it, today it is almost universally regarded as unjust

and inequitable to vest an entire accidental loss on one of the parties whose negligent conduct combined with

the negligence of the other party to produce the loss".

85 Brown v. Keill, 580 P. 2d 867, 224 Kan. 195 (1978) ומצוטט בהסכמה על ידי ,McDonald C.J. שופט המיעוט ,

, שמעירה שבאותו זמן במדינת קנזס עדיין נהג 043, בעמ' 52, לעיל ה"ש Kraftאולם ראו .55, לעיל ה"ש Disneyבפרשת

הכלל שאין למעוולים זכות השתתפות, ולכן חלוקת האחריות הנזיקית יותר גורלית ומביאה לתוצאה יותר הוגנת.שיקולי ההוגנות הסותרים, שופטים ומלומדים מציעים להבחין בין ניזוק חף מפשע לבין ניזוק שנקבע לגביו כדי ליישב בין 86

אשם תורם. במקרה הראשון יש מקום לפצות אותו, ואילו במקרה השני יש מקום להטיל עליו את הסיכון לאי תשלום של

,Coney v. J.L.G. Industries, Inc., 97 Ill.2d 104: אחד המעוולים. כך למשל קבע בית המשפט העליון של מדינת אילינוי

73 Ill. Dec. 337, 454 N.E.2d 197 (1983) וראו גם ראו .Kraft דומה שטיעון זה נובע מתפיסה 014, בעמ' 52, לעיל ה"ש .

בסיסית שניזוק רשלן אינו ראוי לפיצוי כלל, על פי דוקטרינת האשם התורם, על אף שזו בוטלה זה מכבר. יש להעיר, שאם

לא ברור מדוע חפותו או להטיל על מעוול אחריות יותר מחלקו, בשיקולי הוגנות עסקינן, וההנחה היא שאין זה הוגן

רשלנותו של הניזוק מצדיקה לנהוג במה שנטען להיות אי הוגנות כלפי המעוולים.87 Wright סכם . במאמר זה מ54, לעיל ה"שWright את ויכוחו הנוקב עםTwerski :ראו .Wright .Richard W

Allocating Liability Among Multiple Responsible Causes: A Principled Defense of Joint and Several

ev. 1141 21 U.C. Davis L. R (hereinafter: Wright, Allocating) Liability for Actual Harm and Risk Exposure

The Joint Tortfeasor Legislative Revolt: A Rational Response to the Critics1988); Aaron D. Twerski -(1987

Throwing Out the Baby with the Bathwater: A 1989); Richard W. Wright -22 U.C. Davis L. Rev. 1125 (1988

The Baby 1989); Aaron D. Twerski -s L. Rev. 1147 (198822 U.C. Davi Reply to Professor Twerski

1989).-22 U.C. Davis L. Rev. 1161 (1988 Swallowed the Bathwater: A Rejoinder to Professor Wright

3פרק

45

מכאן, שכל 88שעוולתו של כל אחד מהם אינה מספקת כדי לגרום את כל הנזק שאירע בפועל.

פיצוי 89מעוול הוא "סיבה בלעדיה אין" לנזק, ואין אפוא הצדקה לראותו כאחראי לחלקו בלבד.

תו של המעוול , חוסר יכול. אמתהתוצאה ההוגנתאם כן נזק הוא כל הניזוק על ידי מי שגרם ל

ששילם לממש את זכות ההשתתפות היא תוצאה לא הוגנת, אך היא מטרה שניונית למטרת פיצוי

הניזוק:

If one of the tortfeasors ends up paying all or a disproportionate share of the

damages due to the immunity, insolvency, or unavailability of another tortfeasor,

an unfair result unquestionably has occurred. But the unfairness exists only in the

context of the first tortfeasor's equitable restitutionary claim against the other

tortfeasor for contribution, which is secondary to the plaintiff's prior and

independent corrective justice claim against each tortfeasor, who is individually

fully responsible for the plaintiff's injury.90

והוא מסיים ומסכם את דבריו:

The “fairness to the defendants” argument is a “fairness among the defendants”

argument which applies only to the restitutionary contribution claims among the

defendants and which is secondary to the plaintiff's corrective justice claim against

each defendant for full compensation for the injury that the defendant tortiously

caused. 91)ההדגשה במקור. א"ה(

הועלה על ידי בית המשפט העליון של מדינת ניו נוסף לביטולה של דוקטרינת יחד ולחוד נימוק

כאשר הניזוק נפגע , Woodלדברי השופט (.93)וצוטט בהסכמה בהרבה פסקי דין אחריו 92מקסיקו

ש יותר ממעוול אחד יהעובדה ש הניזוק בלית ברירה נושא בסיכון.ממעוול אחד שאינו משלם,

ליטול ממנו את נטל הסיכון ולהעביר אותו למעוולים: אינה מצדיקה

Between one plaintiff and one defendant, the plaintiff bears the risk of the

defendant being insolvent; on what basis does the risk shift if there are two

defendants, and one is insolvent?

( אלא עלmoral faultשוב ושוב על הטיעון כי דיני הנזיקין אינם מבוססים על אשמה מוסרית ) Wrightבמאמריו חוזר 88

(. כתוצאה מגישה זו אין לבחון את האשמה היחסית של מעוולים אלא את moral responsibilityאחריות מוסרית )

, ומכאן מסקנתו השונה Twerski( של כל אחד מהם, וזו, כאמור, סיבתיות מלאה. על טיעון זה חולק causationהסיבתיות )

לעניין דוקטרינת יחד ולחוד בנזיקין. .46, לעיל ה"ש oneyCראו גם פרשת 89

90 Wright 64, בעמ' 54, לעיל ה"ש.

.11שם, בעמ' 9192 Bartlett 545, בעמ' 14, לעיל ה"ש.

.55, לעיל ה"ש Disney, בדעת המיעוט בפרשת .McDonalds C.Jוראו למשל דברי 93

3פרק

46

שהניזוק על מעוולים יחד היא,נגד הטלת אחריות יחד ולחוד שמושמעת נוספת ת הוגנותטענ

מאמין שחושש ממעוולים שאינם משלמים ינסה לצרף נתבעים נוספים בעלי כיס עמוק, שהוא

חלק מזערי מן האחריות. לדוגמה, קורבן לתאונת דרכים שנפגע משני ולויוכל לייחס להם שהוא

תבע את עיריית לוס אנג'לס בטענה שהתרשלה בכך שלא כלי רכב שנהגיהן תחת השפעת סמים

גזמה כיאות את הצמחייה בשולי הכביש, מה שייתכן שפגע בשדה הראיה של הנהגים. העירייה

באופן לא צודק רשויות 94נאלצה לשלם את מלוא הפיצוי, שכן הנהגים האחרים היו חדלי פירעון.

זאת ועוד, נטען כי מושבעים נוטים ניזוקים. חינם של ותמקומיות וחברות גדולות הופכות למבטח

לפי 95להטיל אחריות על רשויות וחברות גדולות שלא כדין, כדי לסייע לניזוק להיטיב את נזקו.

אם הכיס העמוק אכן גורם לנזק, מוצדק להטיל עליו את מלוא האחריות. Wright,96טיעונו של

ושבעים, זהו טיעון אמפירי הדורש המבדבר הטלת אחריות שלא בצדק על ידי באשר לטיעון

97הוכחה.

פיזור הנזק

להצדקת דוקטרינת יחד ולחוד נטען, שסביר להניח שהניזוק שזכה בדין ישאף להוציא לפועל את

פסק הדין על ידי המעוול בעל הכיס העמוק ביותר מבין המעוולים. מצב זה הוא מצב רצוי, שכן

זאת ועוד, סביר להניח 98ההוצאה מאשר למעוול חלש.למעוול מבוסס כלכלית קל יותר לספוג את

שבעל הכיס העמוק ביטח עצמו בביטוח מספק, כך שהתוצאה הרצויה של פיזור הנזק מושגת

בעל הכיס במקרים מסוימים אולם הנחה זו אינה בהכרח נכונה, מכיוון שייתכן שבאופן מיטבי.

ונשיאה במלוא נטל הפיצוי עלולה לפגוע , באמת בעל כיס עמוקאינו מבין המעוולים העמוק ביותר

Disney:99בו באופן לא מידתי, כפי שמעיר שופט המיעוט בפרשת

After all, not every defendant is General Motors or Disney. The doctrine of joint

and several liability applies equally to all defendants, whether they be large

corporations, small independent businesses, or individuals. In the case of a small

business, the net result of a damage award entered pursuant to joint and several

liability can be to crush the business financially regardless of whether the

company bore a significant degree of fault for the plaintiff's injury. No social

policy can sanction such a result.

A.B.A. J. 61 (hereinafter: Granelli), The Attack on Joint and Several LiabilityJames Granelli 71ראו 94

לצה לשאת בחלק מקרים נוספים בהם נתבעה רשות מקומית בגין אחריות שולית, ובכל זאת נא במאמר מובאים. (1985)

הארי של הפיצוי כשלפחות מעוול אחד לא היה מסוגל לשאת בנטל. המחבר מביא נתונים המצביעים על עלייה חדה

בתשלומי נזיקין שנפסקו נגד הרשויות מאז ביטול דוקטרינת האחריות התורמת והונהגה דוקטרינת האחריות היחסית, שכן

הייתה לו ולו אחריות מזערית לנזקו.במצב הקודם נחסמה דרכו של ניזוק לתבוע אם .0050, בעמ' 41, לעיל ה"ש Wright, Allocatingמובא אצל 95

.41לעיל ליד ה"ש 9697 Wright, Allocating 0050, בעמ' 41, לעיל ה"ש.

.043, 014, בעמ' 52, לעיל ה"ש Kraftראו למשל 98

.55לעיל ה"ש 99

3פרק

41

שיקול ציבורי

בעלי כיס עמוק, נתבעיםתביעתו דוקטרינת יחד ולחוד ניזוק יעדיף לצרף לבשל 100לעילכפי שצוין

נית במעט כדי לחייב . די בכך שהרשות תימצא רשלות הציבוריתשהר פעמים רבות תהיה זאת

במלוא החיוב, בעיקר כאשר מעוולים אחרים אינם מסוגלים לשאת בנטל הפיצוי.אותה

תומכי ביטול הדוקטרינה טוענים, כי בסופו של יום ייפול הנטל על הציבור בכללו, או בשל העלאת

בכך עם זאת, יש מקום לטעון כי אין פסול 101מיסים או בשל צמצום בשירותים הציבוריים.

. כשם שהציבור נושא באחריות לניזוקים שנפגעו ממעוולים שהציבור יישא בעלות הפיצוי בנזיקין

ם וחסרי אשמה )כגון פגעי טבע( על ידי מערכת של ביטוח לאומי או ביטוח בריאות, כך יש מק

102שהציבור ידאג לפצות את הניזוקים שהמעוולים אינם משלמים בשל חדלות פירעון וכיו"ב.

יצירת 103.א המכשיר הנכון לעשות זאתייחד ולחוד האחריות נזיקית הטלת ספק אם אולם,

מערכת של מעין "ביטוח לאומי" טוב יותר שתתבצע בדרכים של המשפט המנהלי, באופן שיאפשר

104גבייה ופיצוי יותר מבוקרים.

ביתר תגרום לרשויות לנהוג שהדוקטרינהטוענים מן הצד השני, תומכי דוקטרינת יחד ולחוד

על רשויות תפגע בניהול המוטלת . הפחתת האחריות , שמא תוטל עליהם אחריות כבדהזהירות

מובן, שטיעון זה ניתן 105הוא הציבור כולו.בסופו של דבר הסיכונים שלהן, ומי שייצא נפסד

להיאמר גם ביחס למעוולים פוטנציאלים שאינם רשויות: כל אחד יעלה את רמת הזהירות שלו,

106כללו יצא נשכר.והציבור ב

שיקולי ביטוח

יש טוענים שלאחריות יחד ולחוד השפעה שלילית על שוק הביטוח. מכיוון שחברות הביטוח

בעיקר תעריפי הביטוח לבעלי כיס ו, יעלו תאלצנה לפצות ניזוקים על מלוא נזקם, תעריפי הביטוח

מלבטח בשל דמי הביטוח עמוק. תופעה זו תגרום לביטוח יתר, או להימנעותן של חברות גדולות

הגבוהים. בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים, סבל שוק הביטוח בארצות הברית

אמנם, דוקטרינת יחד ולחוד נהגה ממשבר, והאצבע המאשימה הופנתה אל דוקטרינת יחד ולחוד.

contributory –האשם התורם תבארצות הברית מאז ומעולם, אך כל עוד נהגה דוקטרינ

negligence – לפיה רק מעוול חף מפשע זכאי לפיצוי, מספר המעוולים שהיו זכאים לפיצוי היה

.12ליד ה"ש 100101 Granelli 63, בעמ' 12, לעיל ה"ש ;raftK 010, בעמ' 52, לעיל ה"ש ;Pressler and Schieffer 611, בעמ' 64, לעיל ה"ש.

ת דרכים שאין מי שיפצה אותם מפוצים על ידי קרנית, הסדר דומה קיים גם בעניין תאונות דרכים, כך שנפגעי תאונו 102

.0115-תשל"ההחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ל 05, 01-04הממומנת על ידי כלל הנהגים. ראו סעיפים 103 Pressler and Schieffer 611, בעמ' 64, לעיל ה"ש.

למשל, במערכת פיצוי של ביטוח לאומי ניזוק אינו זכאי לקבל פיצוי על מלוא נזקו, אלא בהתאם ליכולתה של הקופה 104

ני הנזיקין שיוצר באופן עקיף נערכת של הציבורית, על פי שיקולי מדיניות חברתית ועל פי קריטריונים שוויוניים. שימוש בדי

ביטוח לאומי מזכה את הניזוק במלוא הפיצוי, וכך מלוא הפיצוי נופל על הציבור באופן לא מידתי.

105 Kraft, 010, בעמ' 52לעיל ה"ש.

.006ו להלן ליד ה"ש והשו 106

3פרק

44

קטן יחסית, מה שהקל על המבטחים, ולא היה סיבה להעלות את תעריפי הביטוח. המשבר נוצר

107עם ביטול דוקטרינת האשם התורם, ואימוצה של דוקטרינת האשם היחסי.

היא שעיר לעזאזל הבא לחפות על כשלים ניהוליים בתחום מנגד נטען, כי דוקטרינת יחד ולחוד

הטיעון שעליית מחירי הביטוח נגרמה בעקבות דוקטרינת יחד ולחוד לא הוכח 108הביטוח.

109אמפירית, ואינו אלא שתדלנות של חברות הביטוח כדי לחסוך בעלויות.

משכנע והביטוח אינ הטיעון לפיו ביטול דוקטרינת האשם התורם גרמה לעליית מחיריבנוסף לכך,

ברוב מדינות ארצות הברית גם במקביל אימוצה של דוקטרינת האשם היחסי בוטלהעם ו.די

רשאית לתבוע חברת ביטוח ששילמה לניזוק את מלוא הנזק מאז, .no contributionדוקטרינת

ה השתתפות ממעוולים אחרים )או מן המבטח שלהם(. חברת הביטוח נושאת מעבר לחלקו בעוול

של המבוטח שלה רק בסיכון למעוול שאינו משלם, ומחיר הביטוח היה אפוא צריך לעלות רק

סיכוי שמעוול נוסף הא מעוול שאינו משלם.גודל הבשיעור מתון יותר, בהתחשב ב

יעילות מערכת המשפט

בעניין זה, מעלים .יעילות המערכת המשפטית שיקולימשפחה נוספת של שיקולי מדיניות היא

תומכי דוקטרינת יחד ולחוד ותומכי ביטולה השערות כיצד ישפיע ביטולה על העומס במערכת

110.המשפט

:סיבות שלושבשל כי ביטול האחריות ביחד ולחוד יביא לייקור ההליך תומכי הדוקטרינה טוענים

המעוולים. א( יתנהלו יותר הליכים, שכן הניזוק ייאלץ לנהל הליכים נגד כל אחד מן

הליכים יהיו מורכבים יותר ומרובי משתתפים, שכן כל צד יבוא עם עורכי דינו, עדיו הב(

., ויהיה צורך בדיון מסובך על חלוקת האחריות בין המעווליםוראיותיו

ג( ההליכים יהיו סבוכים יותר, שכן כל אחד מן המעוולים ינסה לצמצם את מידת אחריותו

. במקביל, נתבעים האחרים )כלומר, יתנהל "קרב" מרובה חזיתות(הולהטיל מידה גדולה על

הניזוק ינסה להטיל מידת אחריות משמעותית על מעוול בעל "כיס עמוק".

אחריות יחד ולחוד יש ריבוי תביעות, מכיוון שהמעוול שנאלץ לשאת תחת משטר שגם מנגד נטען

מתרחש גם , וכל המתואר לעיל במלוא האחריות יתבע תביעת השתתפות מכל המעוולים האחרים

. ביטול האחריות יחד ולחוד לא יכביד אם כן על המערכת, אלא רק תביעת ההשתתפותבהליכי

רק מעוול ניתן לזהות שיש לציין, שכאשר מספר המעוולים מועט ו 111יעביר את הדיון להליך אחר.

107 Kraft 041, בעמ' 52, לעיל ה"ש.

108 Hicks"014, בעמ' 001ש , לעיל ה.

.04ה"ש 652, בעמ' 64, לעיל ה"ש Pressler and Schieffer. 41, לעיל ה"ש Wright, Allocatingראו גם 109

The Case for Reform: An Economic Analysis of Joint and Karyn T. Hicksהשיקולים השונים קובצו מתוך: 110

)1989-1987( , 200U. L. Rev. 187 17 Cap. Several Liability after Comparative Negligence ;Kraft לעיל ה"ש ,

.010-013, בעמ' 52, שבו האחריות pro rataאזכיר בקצרה שבעניין זכות ההשתתפות ייתכנו שני מודלים: האחד הוא מודל השתתפות 111

מחלוקת בין המעוולים בשווה, והשני מודל השתתפות פרופורציונלית, שבו ההשתתפות נקבעת על פי האשמה של כל מעוול

3פרק

41

המעוול הסולבנטי אחד סולבנטי, זול יותר לבית המשפט להחיל אחריות יחד ולחוד ולחייב את

. אולם, ככל כדי לקבוע את חלקו של כל מעוול בנזק הליך מורכבלנהל במלוא החיוב, מאשר

שמספר המעוולים גדול יותר, גדל הסיכוי לכמה מעוולים סולבנטיים, כך שגדל הסיכוי שבית

המשפט ייאלץ ממילא לנהל הליך נוסף של חלוקת אחריות. כלל המבחין בין מקרים מרובי

עוולים לבין מקרים מעוטי מעוולים, אינו כלל יעיל.מ

דווקא אחריות לחוד תייעל את טיעון נוסף, ולפיו מעליםתומכי ביטול דוקטרינת יחד ולחוד

להעדיף הגשת תביעה על פני יש תמריץ תובע ל Posner,112טיעונו של על פיהמערכת המשפטית.

. מכיוון שבאחריות לחוד, הניזוק גדלהתפשרות ככל שהסכום שהוא מצפה לזכות בו בתביעה

לקבל סכומים קטנים יותר בכל אחת מן התביעות, וממילא יש יותר סיכוי לפשרה, מה מצפה

זאת ועוד, ייתכן כי במקרים בהם יש מעוולים שמקטין את העומס על המערכת המשפטית.

יות המשפט מרובים, שעל חלקם תוטל אחריות מזערית, התובע יהסס להגיש תביעה בשל עלו

113הגבוהות.

יש לציין, שמשפחת טיעונים זו מעלה השערות, אך לא מצאתי נתונים אמפיריים המאוששים

, שיש מקום לבטל את הדוקטרינה ולבחון כיצד Hicksטיעון זה או אחר. אולם כבר העירה

יתבטאו הדברים בפועל שכן:

[T]he same power that creates law can also abolish it, and if a law does not serve

its intended purpose, its existence may well be short lived.114

ניתוח כלכלי

דוקטרינת יחד ולחוד אם תמימי דעים אינםמלומדי האסכולה של הניתוח הכלכלי של המשפט,

115או לא. יעילה

Hicksמשיקולים של יעילות .סבורה כי דוקטרינת יחד ולחוד מובילה להרתעת יתר 116

אינדיבידואלית, אדם עלול להשקיע במניעת נזקים מעבר לנקודת היעילות החברתית. לדוגמה:

להשקיע Hand, אמור על פי נוסחת 41%מבחינת היעילות החברתית, מי שצפוי שחלקו בנזק יהיה

P*L=B*41%)כלומר, 41%במניעתו משאבים שאינם עולים על תוחלת הנזק של שקעה (. כל ה117

(. מובן, שהטיעון שמוזכר בטקסט, לפיו הסרבול שנטען כלפי אחריות 160-011, בעמ' 52, לעיל ה"ש Kraft)ראו סקירה אצל

.pro rataלחוד קיים למעשה בתביעות השתתפות גם באחריות ביחד ולחוד, חלש יותר במדינות בהן חלה השתתפות ממודל

112 ed. 2003) th

§21.6 (6 AWLNALYSIS OF A CONOMIC. Posner Eichard AR

ממדיניות בתי המשפט בעניין פסיקת הוצאות. בשיטה בה כל צד נושא בהוצאותיו, כמקובל שיקול זה מושפע כמובן 113

בארצות הברית, פוחתת הכדאיות להגשת תביעות על סכומים קטנים. בשיטת משפט שבה הצד המפסיד נושא בהוצאות שני

הצדדים, עולה הכדאיות להגיש תביעה גם על סכומים קטנים.

114 Hicks 414, בעמ' 001, לעיל ה"ש.

בשנים האחרונות נכתבו ניתוחים רבים של דוקטרינת יחד ולחוד על פי גישת הניתוח הכלכלי של המשפט. במסגרת 115

ות את העניין. עבודה זו אזכיר רק דוגמה אחת לשיקולים כלכליים, מבלי למצ116 Hicks 016, בעמ' 001, לעיל ה"ש.

117 B ,נקודת היעילות=P ,סיכוי הנזק=L .גודל נזק השלם=P*L .לפיכך הוא תוחלת הנזק

3פרק

31

המעוול הפוטנציאלי, ביודעו שהוא עלול לעומת זאת, במניעה, אינה יעילה חברתית. גדולה יותר

צה ניזוק במלוא הנזק, ואולי לא יוכל לממש את זכות ההשתתפות, יעדיף בשם למצוא עצמו מפ

, מה שמעל ומעבר ליעילות של הנזק 011%מניעה של ב 118אינדיבידואלית להשקיעהיעילות ה

המעוולים הפוטנציאלייםאחד מן לות אינדיבידואלית כל יזאת ועוד, מסיבות של יע 119.החברתית

תהיה מכפלת ההשקעה היעילה הנזק במניעתהמצרפית ישקיע במניעת הנזק כולו, כך שההשקעה

, מה שוודאי אינו יעיל חברתית.במספר המעוולים)של מלוא הנזק(

Kornhauser and Revesz לעומתה,טוענים שאין לקבוע כלל אחיד. מקוצר במאמר מפורט, 120

היריעה אזכיר בקצרה שהם מפרטים שמונה סוגים שונים של חלוקת אחריות בין מעוולים תחת

יות מוחלטת, ומנתחים כל אחד מהם אם הוא ראח למשטר של רשלנות, וכך גם תחת משטר ש

121., יעיל לפעמים או אינו יעיליעיל

סיכום .4

על מעוולים יחד. הצגתי אחריות נזיקיתה עסק בשיקולי המדיניות להטלת עיקרו של פרק ז

ובכל אחת מהן הצגתי את שיקוליהם של תומכי דוקטרינת משפחות שונות של שיקולי מדיניות,

122.יחד ולחוד ואת שיקולי המתנגדים לה

ל היותם דיון האקדמי, המשפטי והציבורי נערך בזירתם של דיני הנזיקין, בשה 123כפי שציינתי,

חלק מן השיקולים רלבנטיים חיובים לא רצוניים, בהם אין משמעות לאומד דעת הצדדים. אולם,

גם לחיובים רצוניים, בעת קביעת הכללים הדיספוזיטיביים. כך, השיקול האם את הסיכון הנובע

רלבנטי גם לחיובים 124מחייב שאינו מקיים את חלקו הוגן להטיל על הנושה או על החייבים,

שיקולי וכך גם 125צוניים. כך גם שאלה האם חייב בעל כיס עמוק קל יותר שיישא בהוצאות,ר

רצוניים, ניתוח כלכלי של דינם של חייבים משותפים וכך באשר ל 126יעילות המערכת המשפטית.

טיעון מקביל לכך הוא שכל מעוול פוטנציאלי יבטח עצמו מעבר לבטוח היעיל. 118מובן שיש להביא בחשבון את הסיכוי לממש את זכות ההשתתפות, אך לשם פישוט הטיעון הנחתי שהמעוול לא יוכל 119

לממש אותה.120 98 Yale L. Sharing Damages Among Multiple Tortfeasors Lewis A. Kornhauser and Richard L. Revesz

1989)-J. 831 (1988.

שהתייחסו לדוקטרינת יחד ולחוד כמקשה אחת, וכך גם לאםשרות של ner and LandesPosבעניין זה הם מבקרים את 121

Joint and Multiple Tortfeasors: An Economic William M. Landes and Richard A. Posnerחלוקת הנזק. ראו

)1980(9 J. Legal Stud. 517 Analysis וראו גם .Posner 6.6§-6.8, 004, לעיל ה"ש§.

בסופו של דבר, ברוב מדינות ארצות הברית גברה ידם של תומכי השינוי, ודוקטרינת יחד ולחוד בוטלה או מותנה, בין 122

וראו בפירוט .62, לעיל ה"ש Pressler and Schieffer; 13, לעיל ה"ש Granelli. ראו סקירה אצל: בפסיקה ובין בחקיקה

State Survey-int and Several Liability: 50Jo:באתר ,

liability_mm4.pdf-several-and-joint-survey-www.wilsonelser.com/writable/files/Legal_Analysis/50_state

(.42.00.4102 )נצפה לאחרונה .51לעיל ליד ה"ש 123 .46-16לעיל בין ה"ש 124 .14לעיל ליד ה"ש 125 .003-001לעיל בין ה"ש 126

3פרק

30

ושיקולי 128לעומת זאת, השיקולים הציבוריים 127יכול להביא לקביעה מהו הכלל היעיל בעניינם.ש

אינם רלבנטיים לחייבים רצוניים, וכך גם לא השיקולים הנובעים מתפיסות שונות 129הביטוח

130הספציפיות לדיני הנזיקין.

בהמשך הדברים אזדקק לחלק משיקולי המדיניות שהבאתי בפרק זה, בבואי להשוות את שיטת

בתחילת פרק זה. שנסקרוהמשפט העברי )אותה אסקור בפרקים הבאים( עם שיטות המשפט

.040-005לעיל בין ה"ש 127 .016-011לעיל בין ה"ש 128 .011-011לעיל בין ה"ש 129 .44לעיל ליד ה"ש 130

2פרק

34

: ריבוי חייבים במשפט העברי4פרק

בפרק זה אסקור סקירה דוגמטית של מקורות המשפט העברי העוסקים בריבוי חייבים. לשם

המחשה, מצורף תרשים המתאר את מהלך הפרק:

0תרשים

חיובים רצוניים .1

קורות התנאיים בהרחבה בספרות הראשונים, אולם המעניין ריבוי חייבים רצוניים נדון

. מקור אחד בתוספתא עוסק בריבוי ערבים, מקור אחד ועמומים דליםוהאמוראיים מעטים,

ושומרים, ואילו בתלמוד הבבלי אין דיון ישיר בעניין. לוויםבריבוי עוסקבתלמוד הירושלמי

מכן אסקור ביתר פירוט את אסקור תחילה את המקורות מן התוספתא והירושלמי, ולאחר

., שפרשנויותיהם לשני המקורות הללו מביאות למסקנות שונותשיטות הראשונים

התוספתא: "שני ערבין" .א

131התוספתא דנה, כאמור, בעניינם של שני ערבים שערבו לחיוב אחד. וזה לשון התוספתא:

, התשמ"ח(.011)מהדורת ליברמן, עמ' הלכה טו ,פרק יא ,בבא בתרא ,תוספתא 131

חיובים רצוניים

:ש"רא

כל חייב חב במלוא החיוב

:ן ותלמידיו"רמב

כל אחד חייב בחלקו וערב על של חברו

הסדר על פי הדין

הסכמי-הסדר רצוני

חיובים לא רצוניים

(נזיקין)

,גובה מכל מעוול את חלקו

גובה הכל מאחד -ואם לא ניתן

שיטה מצמצמת

שיטה מרחיבה

"רצה מזה גובה, רצה מזה גובה"

מעוול עיקרי ומעוול משני

גבייה מיורשים ולקוחות

גובה מכל אחד את חלקו

גובה הכל מאחד

2פרק

33

מנת שאפרע מאחד מהן על רואם אמ .רע מאחד מהןלא יפ ,המלוה את חבירו על ידי שני ערבין

מהן. יפרע מאחד

מן התוספתא עולה לכאורה ששניים שערבו לחוב אחד, כל אחד מהם נושא באחריות לחלקו

היחסי בלבד, ועל כן הנושה אינו רשאי להפרע מאחד מהם את מלוא החיוב, אלא אם כן התנו

בים שיודעים זה הצדדים ביניהם תנאי אחר. אולם התוספתא סתמה ולא פרשה האם דין אחד לער

מקיומו של זה ולערבים שאינם יודעים זה מקיומו של זה. התוספתא גם אינה מפרשת האם דינה

הוא רק כאשר שני הערבים ערבו יחדיו, או שמא גם כאשר הם ערבו בזה אחר זה. מן התוספתא

לא ניתן להסיק מה הדין אם אחד הערבים אינו משלם, האם במקרה זה הנושה רשאי להפרע

אחד מהם את מלוא החיוב או שמא הנושה הוא הנושא בסיכון. ועוד לא פרשה התוספתא האם מ

דינה הוא דין ייחודי לערבים או שמא הוא דין כללי בכל החיובים, או למצער בכל החיובים

132הרצוניים.

: "שניים שלוו"הירושלמי התלמודסוגית .ב

נדונה כאמור שאלת ריבוי לווים, וזאת רק אגב דיון בשאלת חיובי שבועת 133בתלמוד הירושלמי,

הפיקדון. באותה סוגיה, מבקש רבי יוסי בר זבידא להסיק את דינם של לווים שלוו יחד, מתוך

. וזה לשון הברייתא:לנושים רביםשל מי שחייב היקש לברייתא העוסקת בדיני שבועת הפיקדון

פרט למכחש ,פרט למכחש באחד השותפין ,בשבועה 135וידויולכשיצא - 134"וכחש בעמיתו"

בעדים ובשטר.

לצורך עבודה זו 136ניתן לפרש ברייתא זו בדרכים שונות, ופירושה אכן שנוי במחלוקת ראשונים.

רבים חייבים לפיו העיקרון העולה מן הברייתא הוא שנושים 137,פירושו של הרמב"ן די בהזכרת

חד מן הנושים תבע את החייב, נפל פגם בהליך, וממילא כפירתו לתבוע את החייב יחד. אם רק א

חיובי שבועת מטילה עליו אתולכן אינה ושבועתו של החייב אינה בעלת משמעות ממונית,

הפיקדון.

סיק רבי יוסי מסקנה לעניין ריבוי לווים, לפיה מ יהא פירוש הברייתא אשר יהא, מברייתא זו

138:ין זה לזה"לווים שלוו כאחד "אחראין וערבא

קשה להסביר מדוע דין חלוקת האחריות קיים רק בערבים, אולם העובדה שהתוספתא בחרה להתייחס למקרה זה 132

נה(.בלבד, ולא לדון בחיובים אחרים, אומרת דרשני )למרות האופי הקזואיסטי של המש

(.4110עורך זוסמן עקב, י0351, שבועות ה, א )מהדורת האקדמיה ללשון העברית, עמ' ירושלמי 133בפקדון או בתשומת יד או בגזל או וכחש בעמיתו ה',נפש כי תחטא ומעלה מעל ב: "40הירושלמי דורש את ויקרא ה 134

". עשק את עמיתו

ישראל -מחקרים באורחות חיים בארץ - ישראל-יוונית ויוונות בארץ"וידוי" במובן של הצהרה. ראו שאול ליברמן 135

)התשכ"ב(. 00, בה"ש 452 בתקופת המשנה והתלמוד )פרשת חיי שרה, התשע"ד(. 241 פרשת השבועלסיכום הדעות ראו אליעזר הללה "על ריבוי נושים", 136 , שבועות לח, ע"ב, ד"ה "גרסינן" )מהדורת הרשלר קעב(.חידושי הרמב"ן 137

דרך ההסקה מדיני ריבוי נושים לדיני ריבוי חייבים אינה ברורה כלל ועיקר. עמדו על כך הפרשנים, ולא אתייחס לכך 138

במסגרת מחקר זה. אציין רק את פירושו המקורי של רבינוביץ', שמיישב את העניין בצורה פשוטה: דבריו של רבי יוסי

האחרים( את סוגית הירושלמי. הסוגיה דנה בדיני שבועת הפיקדון קוטעים, לפי דעת הרמב"ן )וכך גם לדעת הראשונים

במקרה של ריבוי נושים, ורבי יוסי מסיק משם לדיני ריבוי חייבים. זאת ועוד, דברי רבי יוסי אינם עוסקים כלל בדיני שבועת

2פרק

32

- שנים שלוו מאחד אף על גב דלא כתבין אחראין וערבאין זה לזה ,הדא אמרה :אמר רבי יוסי

139. ולא עבדין כן.אחראין וערבאין זה לזה

גם בסוגיה זו שבירושלמי רב הסתום על המפורש, ואציג כמה מן הקשיים העולים הפרשנות

הסוגיה:.

וערבאין". ניתן לפרשו כביטוי בעל משמעות אחת, כלומר א. משמעותו של הביטוי "אחראין

-אחראין וערבאין היינו הך הם; וניתן לפרשו כביטוי שקובע שני הסדרים שחלים בבת אחת

140אחריות וערבות. אולם לא נתברר מהי "אחריות" ומהי "ערבות".

החייבים לעניין ב. בדברי הירושלמי לא נתבאר מה טיבן של אחריות וערבות אלו של כל אחד מן

זכות התביעה של הנושה: האם הוא רשאי לתבוע את כל החיוב מאחד מהם לפי בחירתו, או שמא

הוא חייב לתבוע את חובו מכל החייבים יחד, ורק בלית בררה רשאי הוא לתבוע את כל החיוב

מאחד מהם?

)הת"ש(( מציע 525-265 שערי תורת ארץ ישראלהפיקדון, אלא הם מתחום ה"משפט האזרחי". אולם, זאב וולף רבינוביץ' )

גירסה שונה בירושלמי, ולפיה מקומם של דברי רבי יוסי בסוף הסוגיה, ורבי יוסי כלל אינו מצביע על תלות בין שניים

שהפקידו לבין שניים שלוו. לגירסתו, בירושלמי שני דיונים נפרדים: האחד, דיון בדינם של שני נושים, ולשיטת הירושלמי

אין הם רשאים לתבוע לחוד; והשני, בשני לווים, ולשיטת הירושלמי כל אחד מהם חייב בכל.)על פי פירוש הרמב"ן(

( מפרש שאמנם אין צורך לכתוב בשטר שהלווים אחראין וערבאין זה לזה, אך מנהג כותבי 031הרמב"ן )לעיל ה"ש 139

ה "הדא אמרה" )וראו אשר ", על הירושלמי, דפני משההשטרות לכתוב תנאי זה במפורש "לשופרא דשטרי", וראו גם

)התרצ"ט(, שלדעתו הסיומת "ולא עבדין כן" היא 12החיוב ושעבודיו -שפט בישראל בתקופת התלמוד תולדות המגולאק

מדבריו של רבי יוסי בר זבידא, ולכן הוא מתקשה לקבל את הסברו של הרמב"ן, "שאיזה חידוש מצא רבי יוסי בתנאי שהוא

יר ששאלתו תמוהה, שכן זהו בדיוק חידושו של רבי . יש להע34קיים על פי הדין ושנהגו לפרשו בשטרות?". וראו שם בה"ש

)בשם מהר"ם מטיקטין(, שבועות חידושי אנשי שםיוסי שגם אילולי היה הדבר מפורש בשטרות כך היה הדין(. אולם ראו

ה "ולא עבדין כן", בפירוש הראשון, שפירוש הירושלמי "על הירושלמי, שם, ד קרבן העדהיז, ע"א )בדפי הרי"ף(, אות א;

החייבים אינם אחראים וערבאים זה לזה. -, ובשטר שלא נכתב בו במפורש "אחראין וערבאין" שלא נוהגים לפסוק כךהוא

. וראו גם גדעון ליבזון "שניים שערבו: מחקר השוואתי בין ר' 056 , עמ'בבא מציעא ,תוספתא כפשוטהליברמן וראו שאול

התשמ"ו(. -)התשמ"ד 14, ה"ש 331יב -יא שנתון המשפט העבריבילה" שמואל בן חפני גאון, הרמב"ם וספרות מוסלמית מק

ייתכן שהסיבה שבני ארץ ישראל לא נהגו כך היא בשל המשפט הרומי שנהג בארץ ישראל, ולפיו התחייבות משותפת

–דיני חיובים ;14§ 36ה"ש , לעילSohm; 31, לעיל ה"ש אינסטיטוציותבהסכם מפורש )ראו: )קוריאלית( אפשרית רק

(.060, בעמ' 45, לעיל ה"ש חלק כללי

אוצר , סימן נד )מובא גם אצל אשר גולאק תיקון סופריםדוגמה לשטר בו נכתב במפורש שכל אחד אחראי על כל החוב ראו

למוד: לאור הפפירוסים היווניים השטרות בת, סימן ריז )התרפ"ו((. וראו גם אשר גולאק 414 השטרות הנהוגים בישראל

, ד"ה "שאלה": סימן פו חושן משפט, ,שו"ת מהרשד"ם)התשנ"ד(. וראו גם 025,041 ממצרים ולאור המשפט היווני והרומי

על שניהם יחד וכל אחד בפני עצמו בבחיו ,בשטר כתוב וחתום כראוי לזמן קצוב ,במלוה גמורה כרוזקף עליהם המנה הנז"

".הכל שו"ת הרי"ףגם וראוא )בדפי הרי"ף( מצטט את לשון הירושלמי בקצרה וללא הסבר. ע" ,, שבועות יזרי"ףן, שהציייש ל 140

ראובן ואשתו לאה שמשכנו שדה אצל לוי בק' דינרים ונתארמלה או : "התרצ"ה( )בילגוריי, )ביעדנאוויץ(, סימן קס

דבני ראבגמ נןכדאמרי ,דינא הוא דליגבי ממנה ק' דינרים מפני שנשתתפה עם ראובן בעלה באחריות החוב כולו ...נתגרשה

, שם מציין סימן טו )לייטער(, שו"ת הרי"ף וראו". ראין וערבאין זה לזהחשניהם א ,זאת אומרת שנים שלוו מאחדמערבא

: סימן רסב", וכך גם שם, השותפין אחראין זה לזהמו שאמרו כי שנים שלוו מי שנמצא מהם פורע כהרי"ף רק "אחראין": "

כלומר מי שנמצא מן השותפין גובה ממנו ,זאת אומרת שותפין אחראין זה בזהעל פי מה שכתוב בתלמוד ארץ ישראל "...

על הם. שימוש זה באחד הרכיבים תומך אולי בפרשנות לפיה "אחראין וערבין" היינו הךעוד שם, סימן קנד. וראו", הכל

אביעד הכהן "התלמוד הירושלמי ראו השימוש שעושים הרי"ף ותלמידו ר"י מיגש בסוגית הירושלמי בעניין שניים שלוו,

.תשנ"ד( -)תשנ"ב 064-062, 003יט -יח שנתון המשפט העבריבתורת חכמי ספרד הראשונים"

2פרק

35

פי הנושה במלוא מדברי הירושלמי עולה לכאורה, ששניים שלוו מאחד, כל אחד מהם אחראי כלג.

גם לעניין שניים שקבלו פיקדון כאחד, כפי שעולה בהמשך דבריו החיוב. כך מסיק הירושלמי

מסיום הסוגיה. הירושלמי דן שם בשני שומרים שהפיקדון שבידם שווה פרוטה אחת בלבד, וכל

ים אחד מהם הכחיש ונשבע ולאחר מכן הודה ששיקר. הירושלמי קובע שחיובי שבועת הפיקדון חל

על כל אחד מהם. ואף שכלל הוא שאין מביאים קרבן אשם גזלות על פחות משווה פרוטה, הרי

מסקנה זו של 141במקרה זה כל אחד מהם אחראי על כל הפיקדון ששווה, כאמור, פרוטה.

בעניין שני 142הירושלמי לכאורה אינה עולה בקנה אחד עם דינה של התוספתא המובאת לעיל,

רב נושא באחריות לחלקו בלבד.ערבים, שם נקבע שכל ע

ד. מה משמעות קביעתו של רבי יוסי שהלווים "אחראין וערבאין" אף שלא נכתב כן בשטר: האם

כוונתו שזו כוונתם המשוערת של הצדדים? האם אלו אחריות וערבות קונסטרוקטיביות? או שמא

אין זה אלא כלל דיספוזיטיבי או חזקה הניתנת לסתירה?

מי נחלקים הרא"ש והרמב"ן. אסקור תחילה את שיטת הרא"ש, ולאחר מכן את בפרשנות הירושל

שיטתו המורכבת יותר של הרמב"ן.

שיטת הרא"ש: הנושה רשאי לתבוע מכל חייב את מלוא החיוב .ג

חראין וערבאין זה לזה" כביטוי שמשמעותו אחת, אהרא"ש, מפרש את דברי התלמוד הירושלמי "

מסיק שהנושה רשאי לגבות את החוב כולו ב בחוב כולו. מכאן הואייחולפיה כל אחד מן הלווים

143מאחד הלווים. וזה לשונו:

בשנים שהפקידו אצל אחד שאם בא האחד ליטול את נן דכי היכי דאמרי ",הדא אמרה" פירוש

אלא ",בחלקו תממנו נתחייב חדכל א" לזה למימר]מפקיד אחד[ ולא יכול ,שלו אין שומעין לו

:לומר]המלווה[ אף שנים שלוו מאחד יכול ",לא נתחייבתי אלא לשניכם" :לומר[ ]הנפקדיכול

וכן ..."אלא כל אחד מכם חייב לשלם הכל ,ואין אחד מכם נפטר בחלקו ,לשניכם הלויתי"

.נראה הלכה למעשה

מדברי הרא"ש במקום אחר עולה שזכותו של הנושה לגבות את מלוא החיוב מאחד מן הלווים

העדפת האינטרס המוצדק של הנושה לגבות את חובו בדרך קלה ויעילה. וזה מבוססת על

144לשונו:

לא א דכולן שותפים לפרוע חוב זה,ך הוא דינם, שיכול המלוה לגבות מאיזה מהם שירצה... כ

145, אלא יכול לגבות מאיזה מהם שירצה.שאין צריך לחזור אחר שניהם, שיפה כח המלוה

חייב. הפקיד להם -כפר בו זה בחיובי שבועת הפיקדון[; =]חייב - כפר בו זה ,אחד שהפקיד לשניםוזה לשון הירושלמי: " 141

?אילו נשבע ונשבע ונשבע שמא אינו מביא קרבן על חצי פרוטה ,ומה כא ?לא נמצא מביא קרבן על חצי פרוטה ,שוה פרוטה

."כל שבועה חלה על שוה פרוטה הכא אין שבועה חלה על שוה פרוטה תמן .030ליד ה"ש 142, חושן משפט, סימן עז. וראו גם טור, כלל עג, סימנים ט, יג; שו"ת הרא"ש, שבועות, פרק ה, סימן ב. וראו גם: רא"ש 143

, סימן קעב.הדיינים חוקות, כלל סו, סימן ז. כך פוסק גם רבי אברהם טאזרטי )תלמיד הרשב"א(, שו"ת הרא"ש , שם, סימן יג.שו"ת הרא"ש 144את על הרא"ש, בבא מציעא, פרק שמיני, סימן א, אות ב, שבמקום בו האפשרות לגבות מכל חייב פלפולא חריפתאוראו 145

סכים הרא"ש שכל אחד יהיה חייב רק בחלקו. למשל, מסוגית הבבלי בבא מציעא צו, מלוא החיוב תפעל לרעת הנושה, מ

2פרק

36

זו, לפיה "יכול לגבות מאיזה מהם שירצה". הראשונים נחלקים בפירוש שיטה

. כך עולה מדבריו של חייב עיקרייש הסבורים שכל אחד מן החייבים חייב על מלוא החיוב כ

)אם כי הוא עצמו חולק על שיטת הרא"ש(: 146הר"ן

אלא המפקיד ,אין אחד מהם יכול לומר לא נתחייבתי אלא במחצית הממון ,שנים שלוו מאחד

148 147'.וכל אחד חייב בכללשניכם הפקדתי או הלויתי 'לומר או המלוה יכול

שנשאל בעניינם של שני לווים שכתבו בשטר 149ייתכן ששיטה זו עולה גם מלשון הרא"ש עצמו,

לפי שכל אחד ההלוואה שהם ערבים קבלנים זה לזה, ועם זאת הוא מסיים את תשובתו במילים "

".נעשה לוה על הכל

לעומת זאת, יש הסבורים שכל אחד מן החייבים חב כחייב עיקרי על חלקו, וכערב קבלן על חלקם

תלמיד הרמב"ן, רבי שמואל הסרדי, בעל התרומות, אלא של החייבים האחרים, וכך מבין שיטה זו

150שהוא מייחס אותה לרמב"ם:

. מן בפטור של "שמירה בבעלים" כאשר הנכס נמסר לשני שומרים אך בעליו נשאל או נשכר רק לאחד מהם שעוסקת ,אע"

עולה, שאם כל שומר אחראי לכל הנכס חל הפטור מכיוון שהבעלים נשאל לשומר שאחראי הכל. לעומת זאת, אם הסוגיה

הפטור של ולו, ובכגון דא התלמוד מסתפק אם חל ל למי שאינו אחראי על כאכל שומר אחראי לחלקו בלבד, הבעלים נש

. לדעת הפלפולא חריפתא מכיוון שהקביעה שהשומרים חבים באחריות מלאה תגרור אחריה פטור מחמת "שמירה בבעלים"

, מודה הרא"ש שהאחריות תהיה חלקית בלבד.לרעת הנושה"שמירה בבעלים", והיא פועלת ה "ובירושלמי".)בדפי הרי"ף(, ד" א"שבועות יז ע ,ר"ן 146 ,שו"ת גינת ורדים "(;דהוי כאלו לוה כל אחד מהם הכל אמרדאן ואיכא מ, חלק ג, סימן תקטז )"שו"ת רדב"זגם: ראו 147

, סימן עז, ס"ק א; שער משפט ;025ש ", לעיל הפלפולא חריפתא ;"ואמנם אופן החיוב" , ד"הסימן א ,כלל ב חושן משפט,

, סימן עז, סעיף אזצ"ל איסר זלמן מלצר 'רערות לשו"ע לה ;(051ש ", סימן עז, ס"ק א )השוו לדבריו להלן הקצות החושן

"בדיני ערב וערב ,זלמן נחמיה גולדברגלג(. וראו גם -)מובא בשולחן ערוך, מהדורת מורשה להנחיל, קובץ חיבורים, עמ' לב

, : "שכל אחד יש סיבה בפני עצמו להתחייבד, עמ' ג, בעמ' ו )תשס"ז( הישר והטובקבלן: כמה כללים וסברות בדיני ערבות",

דהא כל אחד לוה את כל הסכום, מוטל על כל אחד החיוב כולו. וכעין שמצינו בגזל אחד ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה,

)הרב גולדברג משווה חיובם של , שכל אחד לעצמו התחייב בכולו".[411 להלן וראובבא קמא קיא ע"ב, ורא]רצה מזה גובה

לווים משותפים לדיני איסורים, שכאשר כמה אנשים עברו יחד עברה אחת כולם נענשים, שכן כל אחד עשה מעשה שלם

אים, פרק ט, הלכה ט, אם כי ההשוואה שהוא עורך בין דיני ממונות לדיני איסורים , כלמשנה תורהשראוי לענישה. ראו:

. לדבריו, כך גם מפרש הש"ך 4, סימן עז, סעיף א, בה"ש ליקוטי משפט ,משפט ערוךגם דבריו ב וראו אינה מובנת מאליה(.

אין לפרש בצורה דווקנית, ( את דעת הרא"ש. את דברי הש"ך שדינם של שני חייבים כערבים קבלנים זה לזה051ש ")להלן ה

וכוונתו היא שנושה יכול לגבות מאחד מן החייבים את מלוא הסכום אף אם לשותפו יש אמצעי תשלום כדין ערב קבלן.

.4וראו שם עוד בסעיף ד, ה"ש )א( כל חייב לווה את מלוא סכום , חושן משפט, סימן ג, מבקש לתת פשר לשיטה זו של הרא"ש: ם"הרישו"ת חידושי 148

, ואחריותו של כל חייב למלוא ההלוואה מאפשרת לנושה לתבוע ממנו את כל והלווה לחברו את חלקו היחסי ההלוואה

לעצמה כדי לאפשר לנושה לגבות את כל החיוב מאחד )ב( העובדה שכל חייב אחראי למלוא החיוב אין בה כש החיוב.

. בטיעון שאעלה בדברי הרא"ש, להלן החייבים, אך יש לראות את המלווה כאילו התנה כך במפורש, כדי להבטיח את חובו

, לא יהיה צורך בדברי חידושי הרי"ם.314ליד ה"ש .סימן יג ,כלל עג ,שו"ת הרא"ש 149, ש"ך, חושן משפט, סימן עז, ס"ק יח; סמ"ע, סימן כז; שו"ת הרמ"א, אות ב. וראו גם: חלק א ,שער מד ,ספר התרומות 150

, יורה ישמח לב(; 021ש ", שם, ס"ק ז )השוו לדבריו המובאים לעיל הקצות החושן, שם, ס"ק ז; "אביאור הגרשם, ס"ק ה;

שבועות לז, ע"א, ד"ה ,מרומי שדה ";ולכאורה, הלכה ז, ד"ה "פרק דפרק ג, הלכה יז ו ,גניבה ,אור שמחדעה, סימן א;

ב רטז, ריט ואילך. אהלה של תורהמנדל שפרן "בדין שנים שלוו ושנים שהפקידו" "ועפי"ז יובן";

2פרק

31

מן האחד, כיון דקתני על העליונה לתבוע הכל]של המלווה[ ידו ל כל פניםדעאמר דאן ואיכא מ

כך דינו שזהו וכאן נמי ...וכל אחד הוא קבלן על חברו ,, כלומר חייבין הם נקראים"אחראין"

וגובה ממנו אף על פי ,וזה קבלן על מחצית של חברו ,נקרא קבלן על מחצה מן החוב על חבירו

.שיש נכסים לאחר

על חלקו של שותפו, עולה מלשון לדברי בעל התרומות, שיטה זו לפיה כל חייב הוא ערב קבלן

שמשמעותה ערב קבלן. ויש להטעים: דומה שבעל התרומות 151וערבאין", אחראיןהירושלמי "

סבור שדבר פשוט הוא ואין צריך לומר שכל חייב חב בחלקו, ולכן על כרחך יש לפרש את דברי רבי

ה, כאמור, על ערב קבלן.יוסי שהלווים "אחראין וערבאין" איש על חלקו של חברו, ולשון זו מור

בהסבר דעת הרא"ש, פרשנות כזו לא תתכן בדעת הרא"ש ההולך על פי גישת 152על פי טענתי להלן

רבו, מהר"ם מרוטנבורג, ובעל התרומות מסביר שיטה זו )בדעת הרמב"ם( על פי הנחות היסוד

. 153שקיבל מרבו, הרמב"ן

ינטרס של הנושה לגבות את חובו מחייב לסיום יש לציין, שאכן לשיטת הרא"ש יש להעדיף את הא

אחד, אך כדי להגן על החייב ששילם מפני תשלום יתר, נקבעה לו זכות לתבוע השתתפות משותפיו

154לחיוב.

שיטת הרמב"ן: על הנושה לתבוע מכל חייב את חלקו .ד

כאמור, הרא"ש מסתמך על סוגית הירושלמי וקובע שכל אחד מן הלווים המשותפים חב כלפי הנושה

חבות מלאה. כפי שיובא להלן, דעתו אינה מקובלת על רוב הפוסקים, והם סבורים שכל חייב חב רק

156גישה זו עולה בצורה עקיפה משתי סוגיות בתלמוד הבבלי. 155בחלקו היחסי בחיוב. לדעת הרמב"ן,

, חושן משפט, סימן עז, ס"ק ט, שמוכיח שלשון "אחראין" אינה מורה בהכרח על ערב קבלן. כך, ביאור הגר"אאולם ראו 151

בבא בתרא בבלי, קידושין א, ה( , והשעבוד אינו אלא כערבות רגילה )ראו משנה) למשל, שעבוד נכסים מכונה "אחריות"

קעד, ע"א(. .314ליד ה"ש 152 .204שם, ליד ה"ש 153 .021לעיל ה"ש שו"ת הרא"ש 154, בבא מציעא לד, ע"ב, ד"ה "שותפין ששאלו" )מהדורת הרשלר, אליהו רפאל הישריק עורך, רכג(; חידושי הרמב"ן 155

, שבועות יז, ר"ןם , סימן מ. וראו גשו"ת הרמב"ן, שבועות לח, ע"ב, ד"ה גרסינן )מהדורת הרשלר, קעב(; חידושי הרמב"ן

, מציין את הרמב"ן כמי שסבור )כמוהו( שהנושה רשאי לתבוע את 023ע"א )בדפי הרי"ף(. מעניין לציין שהרא"ש, לעיל ה"ש

(. אולם ראו 061, 064לקת הוא מייחס לבעל העיטור ולראבי"ה )ראו להלן ה"ש כל החוב מאחד מן הלווים, ואת השיטה החו

, שמספר ששאל את פי הרמב"ן מה דעתו, והשיב לו שכל חייב חב רק על חלקו וערב לחלק 051לעיל ה"ש ,ספר התרומות

, שם, שתמה על הבית יוסף, חושן משפט, סימן עז, שלא הביא את עדותו של ספר התרומות(. גידולי תרומהשותפו )וראו

, חושן משפט, סימן עז, ד"ה "אבל עדיין" )שמסביר שמשום כך לא ציין הטור שדעת הרמב"ן כדעת אביו ב"חוראו גם:

חייב חב רק על חלקו כשיטת . להלן אתייחס לשיטה לפיה כל סימן קו חושן משפט, ,חלק ב ,שו"ת מהרי"טהרא"ש(;

הרמב"ן, וכפי שמופיע בחידושי הרמב"ן.הרמב"ן מביא שתי ראיות לטענתו שעל פי הבבלי יש לחלק את האחריות בין החייבים: א( מדינו של שומר שמעדיף 156

לקבל את לפצות את המפקיד על גניבת הפיקדון ולא לנצל את זכותו להשבע ולהפטר, ובעניינו נקבע במשנה שהוא זכאי

אמרו שהרי - שילם ולא רצה לישבע .המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו או שאבדותשלומי הכפל אם יימצא הגנב: "

(. א ,בבא מציעא ג ,משנה) "למי שהפקדון אצלו ?למי משלם ...נמצא הגנב משלם תשלומי כפל - שומר חנם נשבע ויוצא

ת האלה "שילם מחצה, מאי?". בעיה זו לא נפשטה, אך התלמוד ממשיך , בבא מציעא לד, ע"א( מעלה אבבליהתלמוד )

?". ומוכיח הרמב"ן, שאם כל שומר חייב במלוא החיוב, הרי שבעיית מאי ,שותפין ששאלו ושילם אחד מהןושואל: "

2פרק

34

בנוסף לראיות העקיפות שמביא הרמב"ן מן התלמוד הבבלי, מביא תלמידו, ר' שמואל הסרדי בעל

ששיטת רבו עולה כמעט במפורש כבר מן התוספתא: 157פר התרומות,ס

המקור הראשון מן התוספתא דן בריבוי לווים:)א(

והלה כותב לו התקבלתי ממך ,השטר במקומו ,ופרע אחד מהן את שלו ,שנים שלוו בשטר אחד

158.את שלך

ת לחלקו בלבד. מן המילים "את שלך" מבקש בעל ספר התרומות להוכיח שכל חייב נושא באחריו

ודוחה אותה, שכן ניתן להעמיד את התוספתא במקרה שבשטר 159הרמב"ן עצמו מזכיר ראיה זו

160נכתב תנאי מפורש שכל לווה חב רק לפי חלקו.

)ב( בהמשך דבריו, מספר בעל התרומות ששאל את הרמב"ן בעניין גבייה משני לווים, והוא הביא ראיה

161שני ערבים, המובאת לעיל: לשיטתו מן התוספתא הדנה בעניינם של

על מנת שאפרע מאחד " רואם אמ .רע מאחד מהןלא יפ ,המלוה את חבירו על ידי שני ערבין

162מהן. יפרע מאחד -" מהן

ה העוסקת התלמוד בעניין שותפים זהה לבעייתו בעניין שומר ששילם מחצה, ומכאן שכל שומר חייב בחלקו בלבד. ב( מסוגי

שותפין ששאלו ונשאל לאחד מהן, מהו? , בבא מציעא צו, ע"א(: "בבליבפטור שמירה בבעלים. בעניין זה שואל התלמוד )

". ומוכיח הרמב"ן, שאם כל שומר חייב במלוא לכולי שואל בעינן והא ליכא או דילמא לההוא פלגא דידיה מיהת פטור?

)"כוליה שואל"( ואין מקום לבעיית התלמוד. על ראיה זו מסיים הרמב"ן "וזו החיוב, הרי שבעל הנכס נשאל למי שחייב בכל

ראיה יותר מן הראשונה". .חלק א ,שער מד ,ספר התרומות 157 (.04, פסקה 014, חלק ב תוספת ראשונים)וראו גם שאול ליברמן, כא, א ,בבא מציעא )ליברמן( ,תוספתא 158 "ואיכא דקשיא" )מהדורת הרשלר, קעב(., שבועות לח ע"ב, ד"ה חידושי הרמב"ן 159ניתן לפרש את התוספתא כך ששני הלווים לקחו הלוואות שונות, וייתכן אף ממלווים שונים, אלא שכתבו אותן בשטר 160

אחד. באופן זה, התוספתא מחדשת שהלווה שכבר פרע את חובו אינו רשאי לתבוע את קריעת השטר וכתיבת שטר חדש,

, מלוה משנה תורהשובר, אף שבדרך כלל הדין הוא שהלווה יכול לתבוע כתיבת שטר אחר )ראו ועליו להסתפק בכתיבת

ולוה, פרק כג,הלכה טו(. פרשנות כזו תואמת יותר את ההקשר של הלכה זו בתוספתא, בתוך תוספתות העוסקות בזכות

פרשים תוספתא זו כך ששני החייב לתבוע כתיבת שטר חדש ולהימנע מכתיבת שובר. אולם הרמב"ן ובעל התרומות מ

(.206הלווים לוו ממלווה אחד, ולכן השטר האחד מצרפם להלוואה משותפת )ראו להלן ה"ש .030ליד ה"ש 161 הלן( והרשב"א )ל023מקור זה שמביא הרמב"ן כתימוכין לשיטתו מהווה לכאורה קושיה לשיטות הרא"ש )לעיל ה"ש 162

, הסבור גם הוא כדעת הרא"ש בעניין ערבים יחד(. דרכים שונות הוצעו ליישב את שיטתם עם התוספתא:015 ש"ה

ספתא כנגד סוגיית התלמוד הבבלי )וראו גם ( הרשב"א עצמו )שם( מביא את התוספתא, ומציין שאין לסמוך על התו0)

, שער מד, חלק א, אות ג(. גידולי תרומה

( פוסקים אחרים מבקשים לפרש את התוספתא כך שתתאים לשיטות הרא"ש והרשב"א, ומסבירים שהתוספתא אינה 4)

וכך הם מסבירים את עוסקת רק בסדרי הגבייה משני ערבים, אלא גם ביחס שבין הגבייה מן הלווה לגבייה מן הערבים.

רע מאחד מהן" הנושה לתבוע את רשאי -אלא מן הלווה, "ואם אמר 'על מנת שאפרע מאחד מהן'" -התוספתא: "לא יפ

ד"ה "ושלם אחד מהם", ע"א )בדפי הרי"ף(, ,יט–, בבא מציעא יח ע"בנימוקי יוסףרשו: ימלוא החיוב מאחד הערבים. כך פ

, חושן שו"ת דרכי נועם, חלק א, סימן תקנו; שו"ת רדב"זשמסביר כך את דעת הרמב"ם, מלוה ולוה, פרק כה, הלכה י;

משפט, סימן א.

מן הנושה, ולכן התוספתא עוסקת בערבים קבלנים, שדינם כלוויםש, סימן עז, ס"ק יח, חושן משפט, ביאור הגר"א( ראו 3)

לגבות מכל ערב את חלקו היחסי כדין שניים שלוו, ואילו ערבים שאינם קבלנים דינם שונה מדינם של לווים חייב הנושה

)הסברו של הגר"א מיישב רק את שיטת הרשב"א המובאת בשולחן ערוך, שם, שבעניין שני לווים דעתו כדעת הרמב"ן ורק

2פרק

31

דינם של שניים שלוו שווה מפרש שתוספתא זו דנה בסדרי הגבייה משני ערבים. לדעתו, הרמב"ן

שה אינו רשאי להיפרע מאחד מהם את מלוא ומן התוספתא עולה שהנו 163,לדינם של שניים שערבו

החוב אלא אם כן הוסכם על כך מראש במפורש. זאת ועוד, אם כך הדין בשני ערבים שלא מוכח

164שהיה קשר ביניהם, סביר להניח שהוא הדין בשניים שלוו יחד.

לשיטת מדברי הרמב"ן, עולה אפוא שהתלמוד הירושלמי והתלמוד הבבלי נחלקים בעניין שניים שלוו:

הירושלמי כל לווה אחראי על מלוא החיוב, ואילו לשיטת הבבלי כל חייב אחראי רק על חלקו.

חב כדי להתאים בין התלמודים, מציע הרמב"ן הסדר לפיו בהלוואה משותפת כל אחד מן הלווים

, ובנוסף לכך הוא ערב לחלקם של הלווים, כפי שעולה מן התלמוד הבבליבחלקו היחסי עיקריכחייב

בשונה מן הדעה 166)הכוונה לערב רגיל ולא ערב קבלן, 165, כפי שעולה מן התלמוד הירושלמיהאחרים

ולכן, על נושה המבקש לגבות חובו מכמה חייבים לנסות .בהבנת שיטת הרא"ש( 167שהובאה לעיל

-פסקי דין , אבל אינו מיישב את שיטת הרא"ש(. וראו גם 011 ש"ליד ה בשני ערבים דעתו כדעת הרא"ש, ראו להלן

.מג ,יב מ ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין

, הרמב"ם וספרות מוסלמית מקבילה", גדעון ליבזון, "שניים שערבו: מחקר השוואתי בין ר' שמואל בן חפני גאון וראו( 2)

תשמ"ו(, שמעלה אפשרות שהתוספתא עוסקת בשני ערבים שערבו יחד, -)תשמ"ד 311, 331יב -יאשנתון המשפט העברי

ואילו הפוסקים הסבורים שהנושה רשאי לגבות מכל ערב את מלוא החיוב עוסקים בערבים שקבלו ערבויות נפרדות לחוב

יש להעיר, שאין בדבריו כדי ליישב את שיטת בעיקר לשיטת הרמב"ם המובאת לעיל בה"ש זו.ו מתייחסים אחד )דברי

לגבות את מלוא החיוב מחייב אחד. תמידהרא"ש, שכן לדעת הרא"ש הנושה רשאי .041להלן ה"ש ראו 163. התעלמותו זו של 441הרמב"ן יכול היה לכאורה להביא ראיה מדינו של רבי נתן בדיני הנזיקין, בהם אדון להלן ליד ה"ש 164

לכך. הרמב"ן אומרת דרשני, ואין בידי הסבר מניח את הדעת

מעניין לציין, שבחידושיו לשבועות )לז ע"ב, ד"ה "גרסינן"( הרמב"ן מסביר את הירושלמי לפי פירושו של הרא"ש ואת 165

הדעה אותה הוא מציג בבבא מציעא הוא מציין כ"יש מי שהורו" )שם, ד"ה "ורבינו הגדול"(, ואינו מכריע בין דעה זו לדעת

. למסקנה דומה הגיע גם בית סימן קעא ,חלק א, תשב"ץו בבבא מציעא. וראו גם הרא"ש. בהמשך דבריו הוא מפנה לחידושי

ove v. Stidham 53 L.R.A. 397, 18 App.D.C. 306 (App.D.C.), 1901 WL Lהמשפט הפדרלי האמריקאי, ראו

one entire 19130 (App.D.C.): "any number of persons may bind themselves jointly for the performance of

duty, and so become sureties for one another for the performance of the thing contracted to be done" .

. ואין ודינן כדין ערב סתםשנים שלוו מאחד נעשו ערבים זה לזה : "סימן אלף קיז ,חלק א ,שו"ת הרשב"אוראו גם 166

.015". על שיטתו של הרשב"א ראו להלן ליד ה"ש תחלהנפרעין מן האחד חלק חבירו עד שיתבע אותו ספר אולם, בעניין אחד יתכן שגם הרמב"ן מודה שדינו של לווה משותף כדין ערב קבלן. ראו ואילך. 023ליד ה"ש 167

, אות מו, הדן בסדרי הגבייה כאשר אחד החייבים מכר את כל נכסיו, ואלה משועבדים לפרעון חלק א ,שער לה ,התרומות

המשועבדים, או שמא עליו לגבות את חלקו בחיוב. הוא מתלבט האם על הנושה לגבות את חלקו של אותו חייב מן הנכסים

חלקו משותפו לחיוב )כלומר, האם הכנסים שבידי החייב השני נחשבים "בני חורין", ולכן על הנושה לגבות מהם תחילה(.

כעין זה הוא מתלבט גם בחוב שיש עליו ערב קבלן והלווה מכר את כל נכסיו. והוא פוסק שבשני המקרים הבררה בידי

קבלן באותה מלוה ועמד ומכר הלוה כל נכסיו, ]ערב[ ויש לברר לוה שלוה והכניס או מזה. וזה לשונו: " הנושה לגבות מזה

,אחר שאתה יכול להפרע מן הקבלן תחלה ואף שיש לו נכסים ללוה' :והמלוה בא ליפרע מן הלקוחות שלו, והם משיבין לו

נינו מן הלוה, שהרי אתה מוצא נכסים בני חורין ואי אתה רשאי לגבות מנכסינו שק ,מעתה משעת ההלואה נשתעבדו לך

וכן שנים שלוו שנעשין אחראין וערבאין זה לזה, אם מכר אחד כל נכסיו, איתא נמי . '..לקבלן שאתה יכול להפרע מהם

. דבכי הא הוה ליה כההיא דרצה מזה גובה רצה מזה גובה, דהא חל שעבודו על נכסי ..ומסתברא .לההוא ספיקא דלעיל

סימן חושן משפט, ,שולחן ערוך" )וראו הלכך יכול לגבות מאי זה מהן שירצהמכר להם וחל שעבודו על הקבלן, הלוה ש

(. בעניין זה שונה דינו של החייב השותף מדינו של ערב רגיל, שכן כאשר לווה מכר את כל נכסיו, על הנושה סעיף כא, קכט

, בבא בתרא קעג, ע"ב, ד"ה "ואם אמ' לו"(. חידושי הרשב"אלגבות מנכסיו המשועבדים קודם שיבקש לגבות מן הערב )ראו

.401וראו להלן ה"ש

2פרק

21

הוא רשאי אחד החייביםאינו מצליח להיפרע מורק אם תחילה לגבות מכל חייב את חלקו היחסי,

את חלקו מן החייבים האחרים, בהתאם לדיני הערבות.לתבוע

יש לציין, ששיטה זו נקבעה עוד לפני הרמב"ן על ידי רבי יצחק בן אבא מארי ממרסיליא בעל

, אלא שלדעתם כך יש לפרש 169ועל ידי רבי אליעזר בן רבי יואל הלוי ממגנצא, הראבי"ה 168העיטור,

לא צורך באימוץ שיטה המשלבת את הירושלמי עם את הירושלמי גופו הנוקט לשון "ערבאין", ול

כחייבים –)כלומר, הם מפרשים ש"אחראין" ו"ערבאין" הם שני מושגים נפרדים: "אחראין" הבבלי

יתירה מזאת, מדברי הראבי"ה עולה שעיקר 170על חלק חברם(. –עיקריים על חלקם, ו"ערבאין"

הלווים, שכן אין צריך לומר שכל לווה אחראי חידושו של הירושלמי הוא בהסדר הערבות ההדדית בין

על חלקו.

העולה לדעה זו, שעל חייבים רצוניים החבים בחיוב אחד חלים בו זמנית שני הסדרים: א( כל חייב חב

כחייב עיקרי על חלקו היחסי בלבד,. חלוקת האחריות באה ככל הנראה להגן על האינטרס המוצדק

ב( ערבות הדדית בין החייבים, המגינה על האינטרס המוצדק של של החייב, שלא ישלם יותר מחלקו;

171הנושה כדי שלא יצא וידיו על ראשו.

בדברים שלהלן, אבחן שני הסדרים אלו, הגיונם והנפקויות המשפטיות העולות מהם. אבחן תחילה

את הסדר חלוקת האחריות בין החייבים, ולאחר מכן את הסדר הערבות ההדדית.

טעם הדין והיקפו –חלוקת האחריות בין החייבים (1)

בדברים שלהלן אעמוד על טעמם של הפוסקים הסבורים שהאחריות מחולקת בין החייבים, ומתוך כך

להסיק מה היקפו של הסדר חלוקת האחריות. אטען, שיש מן הפוסקים הסבורים שחלוקת האחריות

חריות מחולקת חלה רק כאשר ניתן להניח נובעת מאומד דעת הצדדים בעת יצירת החיוב, ולכן א

שאכן זו הייתה כוונתם, ואילו כאשר ניתן להניח שהצדדים התכוונו שכל אחד מהם יהיה אחראי

למלוא החיוב, יהיה הנושה רשאי לגבות את מלוא החיוב מכל אחד מהם אף אם ניתן להיפרע

, חושן משפט, סימן עז, הגהות בית יוסף, ס"ק יב, בשם כנסת הגדולהלהבדל נוסף בין ערב רגיל לבין לווה משותף, ראו

סימן חושן משפט, ,שולחן ערוךמהר"ש ן' וילימיד, שאף שנחלקים הפוסקים אם ניתן לגבות מן הערב כשהחייב אלים )ראו

(, הכל מודים בערבות שמקורה בריבוי חייבים שאם אחד החייבים אלים ניתן לגבות את מלוא החיוב מן סעיף י ,קכט

".הכל תלוי ביד בית דין, למראה עיניהם ישפטו הם אם יכולים להביאו לבית דיןהחייבים האחרים, ו"אם מת אחד מהן או העני :והילכתא)" ב"מב ע, חלק א, ר"מ יונהמהדורת ,שיתוף – )צ"ל: שין( שניאות ,ספר העיטור 168

"(.אותו שהודה מתחייב בכל ,או כפר אחד והודה אחד מהן

.444)מהדורת דבליצקי, התשס"ה(., לדיון נוסף בדברי ראבי"ה ראו להלן ליד ה"ש , חלק ג, סימן אלף כבראבי"ה 169, 023, לעיל ה"ש חוקות הדיינים, בבא מציעא לד, ע"ב, ד"ה "שותפין ששאלו" )אולם ראו חידושי הרשב"אוראו גם 170

שמביא את דעת הרשב"א רק בעניין חלוקת האחריות, וללא ציון הסדר הערבות ההדדית(.מעניין לציין, שפרקטיקה זו של ערבות הדדית נהגה גם בהסכמים של חיוב קוריאלי על פי המשפט הרומי, ראו 171

Bucklandהדבר נעשה כדי להימנע מן התוצאה הקשה, לפיה חייב קוריאלי לא היה זכאי לתבוע 255, בעמ' 31ש ", לעיל ה .

נעשו ם(. דרך אחרת להימנע מתוצאה זו הייתה על ידי כך שהחייבי24ש "השתתפות מן החייבים האחרים )ראו לעיל ה

(, ולו רק באופן זמני לצורך העסקה הנוכחית, והדין הרומי מאפשר השתתפות בין שותפים. הסדר זה דומה sociiשותפים )

.013ש ", להלן הAuerbachלהצעתו של

2פרק

20

ות הוא הסדר סטטוטורי, ולעומת זאת, לדעתם של פוסקים אחרים הסדר חלוקת האחרי 172מכולם;

173בחיוב משותף. שחל על כל מי שחייבים

הרשב"א מקבל את שיטת רבו הרמב"ן, ולפיה האחריות מחולקת בין החייבים, ומסביר ששאלת

נובעת מאומד דעת הצדדים בעת יצירת החיוב, ובהעדר כוונה מפורשת ניתן חלוקת האחריות

בהלוואה ניתן להניח שהמלווה מתכוון להלוות לעמוד על כוונתם על פי סוג העסקה. כך למשל,

לכל לווה את חלקו, שכן כל אחד מן הלווים משתמש בהלוואה לצרכיו. וכך גם בשאילה, ניתן

אחראי על חלקו, שכן כל אחד מהם משתמש בנכס יהיהלהניח שהמשאיל מתכוון שכל שואל

175וכך לשון הרשב"א: 174לעצמו.

הרי זה כמשאיל לזה מחצה ולזה ,כיון דלהשתמש בה השאילה להם ]=בשאילה[ דהתם

לשנים שלוו מאחד שכל אחד נוטל מחצה דיןהוא וה ...שכל אחד משתמש בה לעצמו ,מחצה

שאין משתמשין שאף על פי ,אפשר נמי דבמפקיד אצל שנים שהדין בעצמו כן. וומוציא לעצמו

.ה ולזה מחצהכמפקיד לזה מחצ רי זהכיון שהפקיד לשנים ה ,בה

לחלוקת האחריות, הסיבהודומה, שלדעת הרשב"א חלוקת השימוש בנכס מושא החיוב אינה

אלא היא אינדיקציה לכוונתו של הנושה שהאחריות של כל חייב תהיה לפי חלקו היחסי. ואכן,

הרשב"א אינו שולל את האפשרות שאחריות מחולקת תיתכן גם בפיקדון ששמירת הנכס היא

אף שהשומרים אינם משתמשים בו, שכן ייתכן שהמפקיד התכוון שכל שומר יהיה העיקר, על

אחראי על חלק מן הפיקדון )אם כי אפשרות זו נראית דחוקה, שכן למפקיד אין אינטרס לחלק את

176האחריות בין השומרים(.

שכל אחד 177לעומת זאת, בעניין ערבים שערבו יחד לחוב אחד סבור הרשב"א, בניגוד לרמב"ן,

, וזאת מפני שמטרת הערבות המשותפת להבטיח את סיכונו במלוא החיובמהם ערב כלפי הנושה

בעת 178של המלווה, ולא לחלק את האחריות בין הערבים. סביר אם כן להניח שכוונת הנושה

179יצירת הערבות הייתה שכל ערב יערוב למלוא החיוב. ובלשונו:

.EWISH LAWJ NSTITUTIONS OFI AINM HET 2 Isaac Herzog 215-(1939) 216ראו סקירתו של הרב הרצוג, 172

, חושן משפט, רמ"א(. וראו 064אם כי אין זה הסדר קוגנטי וניתן להתנות עליו, כפי שעולה מן התוספתא )לעיל ליד ה"ש 173

סימן עז סעיף א.

.045ראו להלן ה"ש 174 , בבא מציעא לד ע"ב, ד"ה "ובתוספתא".חידושי הרשב"א 175, הלכות מחנה אפרים, שם, ס"ק א; ש"ך; 013, לעיל ה"ש רמ"א; הלכה ט ,פרק כה ,מלוה ולוה ,מגיד משנהוראו גם: 176

, חושן משפט, סימן עז, ס"ק ג, שמוכיח שדינם של לווים רבים זהה לדינם של שומרים ביאור הגר"אשומרים, סימן כז. וראו

(, שכן באותה סוגיה מבקש 033, וכך גם מן הירושלמי )לעיל ליד ה"ש (40" )ויקרא ה בפקדוןרבים מן הפסוק "וכחש בעמיתו

אזי עזר לילדעת הרב אלהאמורא רבי יוסי בר זבידא להוכיח את דינם של שניים שלוו מדינם של שניים שהפקידו. אולם

מוטלת אחריות מלאה ,בפיקדון שעיקרו שמירת הנכס , חושן משפט, סימן עז, ד"ה "בהג"ה",משנת דרבי אליעזרהיילבוט,

, ולעומת זאת בשאילה, כל אחד מן השואלים אחראי רק לפי חלקו )הרב היילבוט אינו שממנו נגנב הפיקדון על השומר

מתייחס לשאלה האם בעל הנכס רשאי לגבות את חובו מן השומר השני אם השומר ממנו נגנב הנכס אינו משלם. דומה,

ס"ק ,, סימן עז, תומיםאורים ותומיםגם ו(. ורא311ראו להלן ליד ה"ש שבמקרה זה יחול הסדר מעוול עיקרי ומעוול משני,

מה שאין כן בשואל, אינו רק ערב". ,א, וזה לשונו: "פקדון, הואיל ולית ליה הנאה לשום שומר, הרי זה קבלן .064לעיל ליד ה"ש 177ל הנושה. איני יודע מורה לכאורה שחלוקת האחריות תלויה באומד דעתו ש 015לשונו של הרשב"א כאן ולעיל ליד ה"ש 178

להסביר מדוע יש להעדיף את דעתו ולא את כוונתם המשותפת של הצדדים, ואולי הרשב"א אינו מתכוון לדייק בלשונו עד

2פרק

24

;הערבות אינו חל לחצאין ,לוה אחדדכיון שהמ שני ערבים אינו כן, ל ידיאבל במלוה לאחד ע

מחמת לא נתחייבו לו שהרי הם ?להם קו ל מי ח או יתחייב כל אחד בכל או לא יתחייב כלל, ד

אלא ללוה הלוה ,שנאמר לכל אחד נתן חציו או הפקיד חציו אצלו ,שום דבר שלקחו הם ממנו

180.ואין השעבוד חל לחצאין ,והערבים לבטחון כעין משכון ,הכל

אם כי בסגנון שונה, וזה לשונו: 181כעין זה כותב הרדב"ז

בשלמא אם כל ,אבל גבי שנים שערבו לאחד .כל אחד ערב לחברו -דבשלמא גבי שנים שלוו

182ערב לערב לא עבדי אינשי -אבל אם כל אחד ערב לחברו ;ניחא –אחד מהם ערב על הכל

183.טעם נכון ליודעיםוזה ,ואדעתא דהכי לא נחית

מסכים עם הרשב"א שחלוקת האחריות תלויה באומד דעת הצדדים, ובהתאם 184רבי יוסף קולון

לכך הוא פוסק שהסדר חלוקת האחריות חל רק על לווים או שומרים שהצטרפו יחד בשותפות

מזדמנת )כלומר חייבים אשר מלבד החיוב המשותף אין ביניהם כל יחסי שותפות(. אך כאשר

ייבים הם שותפים עסקיים והחיוב נוצר לצורך השותפות, הכל מודים שכל אחד מהם חייב הח

במלוא החיוב, והנושה רשאי אפוא לגבות את חובו מכל אחד מהם לפי בחירתו. מהרי"ק מציין

שהנימוק להבחנה שההבדל שבין שותפות עיסקית לבין שותפות מזדמנת הוא, שהתחייבותם של

עדה לצורך שימוש משותף לצורך השותפות, ולכן סביר להניח שכוונת השותפים העיסקיים נו

כדי כך. בטקסט השתמשתי בלשון המתארת את הנאמר ברשב"א. מדברי פוסקים אחרים נראה שאין עדיפות דווקא

.042הלן ה"ש , למהרי"קלאומד דעתו של הנושה, ראו למשל )התשכ"ז(. 12ב, יסודי המשפט העברי , שם. וראו גם: אשר גולאק, חידושי הרשב"א 179 (.533, בבא בתרא קח, א )ראו להלן ה"ש בבליא. הרשב"א מביא ראיה לדעתו מסוגית שלושה אחים שחלקו, 180

ויש להעיר, שמלשונו של הרשב"א ומנימוקו להטלת אחריות מלאה על כל אחד מן הערבים עולה, שהערבים אחראים

. לעומת זאת, על פי ישירות כלפי המלווה על כל החיוב, ולא שכל אחד ערב ישיר על חלקו וערב קבלן על חלקו של חברו

יש לראות בכל ערב כערב לנושה על חלקו, וערב )או ערב קבלן( לערבותו של , 051 ש"ההסברו של בעל התרומות, לעיל ליד

: אם כל אחד ערב קבלן על , סימן עז, ס"ק ז, שכותב שהנפקות מכך תהיה לעניין זכות ההשתתפותקצות החושן וחברו. ורא

חברו, הרי שהוא זכאי לתבוע השתתפות, כדין ערב שפרע את חובו של החייב, אך אם כל אחד ערב על מלוא החיוב כערב

ולא נעשה אחד ערב ,תתפות בין אלו הערביםכיון דלא נעשה שום השישיר, אין הוא זכאי לתבוע השתתפות. ונימוקו עמו: "

כי מה שפרע ,אם פרע אחד אין לו על השני כלוםכי הם משו ,בעד ערב חבירו אלא כל אחד נעשה ערב בעד הלוה בכולו למלוה

."וזה ברור .בעד עצמו הוא שפרע ואין לו שום השתתפות עם ערב חבירו

יותם של ארבעה בעלי נמל שהתרשלו ולא ציינו בשטר המשלוח של , סימן תכח, שנשאל על אחרשו"ת דברי ריבותב. ראו

ספינה את הסחורה על אף שעברה בנמל, וכתוצאה מכך נגרם נזק לבעל הסחורה. על סמך דברי הרשב"א הוא פוסק

שאחריותם של בעלי הנמל כלפי בעל הסחורה היא ל"בטחון כעין משכון", ולכן הוא רשאי לגבות את מלוא נזקו מכל אחד

מהם לפי בחירתו )"רצה מזה גובה, רצה מזה גובה"(.דכיון ,דין הוא שיפרע ממי שירצה בערבות[] דהתםקפב: " שורש, ק"שו"ת מהרי. וראו גם 021, לעיל ה"ש שו"ת רדב"ז 181

תהלא שניהם בתור ,מה לי ערב זה מה לי ערב אחר ,שאין נכסים ללוה ואינו יכול להפרע מן הלוה עצמו אלא מן הערב

יש להעיר, שמלשון הרשב"א והרדב"ז עולה שבהתחקות אחר אומד דעת הצדדים יש לתת משקל יתר לדעת ."ערבות ירדו

ר דווקא לדעת החייבים )אם כי לא ברור למה להעדיף את אומד הנושה, ואילו מלשון מהרי"ק נראה שיש לתת משקל ית

דעתו של צד זה או אחר. ייתכן אפוא שדיוק לשוני זה אינו משמעותי(. לקביעה זו בדין המוסלמי. , המצביע על מקבילה064, לעיל ה"ש ליבזוןראו 182, שם הוא תמה על הרשב"א שמבחין בין לווים וערבים. וראו סימן תקנו ,חלק א ,שו"ת רדב"זאולם השוו לדבריו, 183

(.013, בבא מציעא לד, ע"ב )הוצאת מוסד הרב קוק, בה"ש חידושי הרשב"א .סימן ו ,שו"ת מהר"י בירב. וראו גם קכ שורש ,שו"ת מהרי"ק 184

2פרק

23

החייבים הייתה שכל אחד מהם יישא במלוא האחריות, מה שאין כן שותפים מזדמנים, שסביר

186 185להניח שכוונתם הייתה לחלק ביניהם את השימוש בנכס מושא החיוב.

עת הצדדים, ואת אומד דעתם גם מדברי הראב"ד ניתן להסיק שחלוקת האחריות תלויה באומד ד

שפוסק בעניין ריבוי ערבים 187ניתן להסיק על פי מנהג המקום. הראב"ד משיג על הרמב"ם

שהנושה רשאי לגבות מכל ערב את מלוא החוב, וזה לשון הראב"ד:

188.לישראל הנוכריםולמדין מן ,אלא לפי המנהג .אינו מחוור מר אברהם:א

דומה שלפי לעומת הדעה שהובאה עד כאן, התולה את חלוקת האחריות באומד דעת הצדדים,

הובא, שלדעת הרמב"ן הסדר חלוקת 189הרמב"ן חלוקת האחריות היא הסדר סטטוטורי. לעיל

שותפין ", שם, ד"ה רש"י, המבקש להסיק מ"שותפין ששאלו", ד"ה א"בבא מציעא צו ע ,חידושי הריטב"א ראואולם 185

הובאה , 056 ה"ש, שדעתו שונה מדעת מהרי"ק, אף שגם הוא מבחין בין שותפות עסקית לשותפות מזדמנת. לעיל "ששאלו

הוכיח הרמב"ן שלדעת התלמוד הבבלי האחריות לחיוב מחולקת בין החייבים. את אותה ממנה סוגית "שותפין ששאלו"

", ומסביר הריטב"א, שלדעת רש"י אחריות של שותפותלחרוש בה קרקע סוגיה מעמיד רש"י בשותפים ששאלו פרה כדי "

חלים דווקא בשותפים עיסקיים, ואילו חיוביהם של שותפים מזדמנים הם חיובים נפרדים מחולקת והסדר ערבות הדדי

דאילו ]של רש"י[: פירוש לפירושועל חלק חברו. ובלשונו של הריטב"א: " ואינו ערבולכן כל חייב חב בחלקו בלבד ,לגמרי

ששאלו פרה ,אין להם קרקע בשותפותשני אנשים בעלמא ש מיני א ,וכיוצא בו]להבדיל משותפים בקרקע[ שותפין בעסק

" ט"ו יום ולזה ט"ו יום אחרים, וכאילו כל אחד שואל בפני עצמו לו יש במשמע שתהא לזה שאולה לש ,לחרוש בה חדש אחד

.שהוא אינו מקבל את ראיית הרמב"ן(שכן אפשר ,)יש להעיר שאין הכרח לקבל פרשנות זו בדברי רש"ייות המלאה בחיובם של שותפים עיסקיים, וזאת על פי תשובה המיוחסת למהר"ם מהרי"ק מציין טעם נוסף לאחר 186

ומסתמא כל חד וחד אדעתא דכולהו ,דכל מעשה השותפות אחד הוא(: "רלח פרק עשירי, סימן ,כתובות, מרדכימרוטנבורג )

, ניתן לייחס לשותפים ". כלומרופורעים לו מה שנתן עבורם םדרך שותפות לפרוע בשביל חבריהם וחוזריאלמא ...עביד

ללא דווקא מוכיח ש כוונה להתחייב במלוא האחריות, כי זו דרך השותפים. ויש להעיר, שנימוק זה של מהר"ם מרוטנבורג

מחולקת בין השותפים. חובת הפרעוןמנהג השותפים הדין היה ש

מסכים לקביעתו של מהרי"ק, ששותפים עסקיים חבים בחבות מלאה, אך מנמק זאת באופן (055 )לעיל ה"שגם מהרי"ט

אחר. מהרי"ק, כאמור, מנמק את ההבחנה בין שותפות מזדמנת לשותפות עיסקית באומד דעתם של החייבים, ואילו לדעת

, חייבנובע מן ההבחנה בין חייב לבין ערב. לדבריו, מי שנהנה הנאה ישירה מן הנכס מושא החיוב נחשב מהרי"ט ההבדל

יוון שבשותפות עיסקית כל שותף נהנה גם (, ומכ414ליד ה"ש להלן וראוזאת לעומת הערב שאינו נהנה ממנו הנאה ישירה )

נימוק נוסף נכס מושא החיוב, יש להחשיבו כחייב עיקרי על מלוא החיוב )במן הרווחים שהפיקו שאר השותפים מחלקם

על נימוק נוסף זה .שמזכיר מהרי"ט להחלת אחריות מלאה על שותפים עיסקיים הוא, שחלוקת שותפות היא עניין מורכב

כדי ליישב את לשון הירושלמי )לעיל ליד ה"ש רור מדוע תהא זו סיבה להטיל אחריות מלאה על כל שותף(.יש להעיר שלא ב

פרש שהכוונה לשותפות מזדמנת, ואכן " עם שיטתו ושיטת מהרי"ק, מציע מהרי"ט להשותפין( "פרט למכחש לאחד מן 032

בהמשך הסוגיה הירושלמי נוקט לשון "שניים שהפקידו" ולא לשון שותפים. אולם, מדברי הרמב"ן מבקש מהרי"ט להוכיח

התלמוד הבבלי את חלוקת האחריות מסוגיות חהרמב"ן מוכישדין האחריות המחולקת קיים גם בשותפים עיסקיים, שכן

(, ולא ברור למה המהרי"ט אינו מפרש את לשון הבבלי כפי שהסביר את 056 ה"שלעיל שהתחייבו )ראוהעוסקות בשותפים

, ס"ק ג.סימן עז, תומים ,אורים ותומיםלשון הירושלמי, שמדובר בשותפות מזדמנת. וראו גם

, מלוה ולוה, פרק כה, הלכה י.משנה תורה 187?" וראו גם ועוד מקום שאין שם מנהג מה יהא דינו .עיקר]של הראב"ד[ ואין לדברים אלו , שם: "מגיד משנה וראאולם 188

ינה אם המנהג המדינה שהשותפין הם ערבים לכל מה שיקנו כל א' לבדו הכל כמנהג המד: "סימן קפד ,חלק א ,שו"ת רדב"ז

, שגם לדעת מהר"ם מרוטנבורג יש להתחשב ב"דינא 440וראו להלן ה"ש ".שהדבר ידוע שהמנהג עיקר גדול בדיני ממונות

דמלכותא" בעניין ריבוי ערבים, אם כי באופן שונה., אות חלק א ,שער מד ,ספר התרומות; "שותפין"ע"ב, ד"ה ,, בבא מציעא לדחידושי הריטב"אגם: ו. ורא060 ה"שליד 189

", שכך הדין גם בשומרים שקבלו שמירה יחד.ויש לומר", ד"ה ב"ע ,בבא מציעא לד ,חידושי הרמב"ןוראו ג.

2פרק

22

, על אף שהסברה האחריות חל גם על ערבים שערבו יחד, וכן על שומרים ששמירת הנכס היא העיקר

190חריות מלאה.נותנת שעליהם תחול א

המבחין בין שותפים 192הוא מצטט את תשובת מהרי"ק 191דומה שכך גם דעתו של רבי יוסף קארו.

מזדמנים ושותפים עסקיים וחולק עליה, ולדעתו הסדר חלוקת האחריות חל גם על שותפים

עיסקיים. הוא מציין שהפוסקים לא הבחינו בין לווים שהם שותפים לבין לווים שאינם

". השותפין)בעניין ריבוי חייבים( הוא "פרט לאחד מן 194מה עוד שלשון הירושלמיו 193שותפים,

, "שנים שלוו", נוטה יותר למשמעות שכוונת הלווים 195לדעתו, גם לשון הירושלמי בהמשך הסוגיה

הייתה לשימוש משותף. לדעת רבי יוסף קארו רואים את החייבים כאילו נטלו על עצמן חיוב רק

196אף אם מנסיבות העניין לא נראה שכוונתם הייתה לחלק את החיוב. עד כדי חלקם, וזאת

ובלשונו:

לדבריו, גם הרמב"ן מודה שאם כל ערב התחייב בנפרד, כל ".תשובה", ד"ה 031 "שה לעיל, שו"ת מהרשד"ם ראואולם 190

הראשון את מלוא החיוב, וקבלת ערבות על ידי הייתה להטיל על הערב הנושהאחד מהם אחראי על כל החיוב, שכן כוונת

(. מדבריו עולה אפוא שגם לדעת 311, בעמ' 064 ש"ה, לעיל ליבזון גורעת מחיובו של הראשון )וראה גםערבים נוספים אינה

חלוקת האחריות תלויה באומד דעתו של הנושה, ולא נחלקו הרמב"ן והרשב"א אלא בשאלה מהו אומד דעת הרמב"ן

הנושה כשדרש שערבים רבים יערבו יחד להבטחת החוב: לדעת הרמב"ן דעתו הייתה לחלק את האחריות בין הערבים )אם

ול להקשות עליו לגבות את חובו(, ולדעת ים, מה שעלערבכי לא ברור מהו האינטרס של הנושה לחלק את האחריות בין ה

תה להטיל אחריות מלאה על כל ערב. על אף דברי מהרשד"ם, בטקסט נקטתי שהרמב"ן חולק על סברת הרשב"א דעתו היי

הרשב"א, שכן לא מצאתי בדברי הרמב"ן הבחנה בין מקרים שונים של ערבות משותפת., ולכן הסקתי שלדבריו הסדר

ר סטטוטורי.חלוקת האחריות הוא הסד

, חושן משפט, סימן עז, ד"ה "כתב מהרי"ק". בית יוסף 191 .042לעיל ה"ש 192ין שותפים עיסקיים דרך אפשרית להסביר את דעתו של רבי יוסף קארו שאין להבחין בין שותפים לצורך ההלוואה לב 193

היא, שההלוואה המשותפת יוצרת שותפות בין החייבים. ליאופולד אוירבך מרחיק לכת וטוען שהחיוב המשותף יוצר שיתוף

UELLEN UND Q BLIGATIONENRECHT NACH DENO DISCHEÜJ ASLeopold Auerbach, D, ראו ישות משפטית עצמאיתשהוא

525 ARGESTELLTD YSTEMATISCHS ECHTSR EUTSCHEND MISCHEN UNDÖR DES ÜCKSICHTIGUNGERB ESONDERERB MIT

(Berlin 1870), ,תולדות המשפט בישראל בתקופת התלמוד: החיוב . לביקורתו של גולאק על דבריו ראו אשר גולאק

)התרצ"ט(. 15 ושעבודיו .033לעיל ה"ש 194 שם. 195 לעיל, "ץתשב". לדעה זו נוטים גם: ולענין פסק הלכה, ד"ה "סימן רי ,חלק ב ,שו"ת מהרש"ךוכדברי הבית יוסף הכריע 196

, סימן עז, ס"ק ד, שאף מהרי"ק לא כתב חושן משפט, הגהות דרישה ופרישה, סימן רכח. וראו שו"ת רשב"ש; 065ה"ש

ונת אמוראו גם גם בין שותפים עיסקיים.חל אחריות מחולקת הסדר את דבריו אלא לדעת השואל, אך הוא עצמו סבור ש

, סימן נ, שכוונת מהרי"ק רק ליישב את לשון הרמב"ם, שבעניין שותפים עיסקיים נוקט לשון "אחראין" ואילו בעניין שמואל

, סימן חושן משפט, ש"ך עוד: ווראשותפים מזדמנים נוקט לשון "ערבאין", אך אין כוונתו לומר שיש מכך נפקות הלכתית.

, שדוחה 055 ה"שלעיל ,שו"ת מהרי"טימן עז, הגהות בית יוסף, ס"ק יז. והשווה , חושן משפט, סכנסת הגדולה; עז, ס"ק ג

,אלא שהפקידו יחד ,לאו דוקא]הירושלמי[ דנקט 'שותפיםאת דברי בית יוסף ומסכים עם שיטת מהרי"ק, ולדבריו "'

מן השותפות אכל שלא פירשו שהו ,דאפילו הם שותפיםומהרי"ט מסייג עוד: " .046". וראו לעיל ה"ש ושותפות מיקרי

ומה שהקשה עליו הרב המחבר בארוך)קאסטרו(, חושן משפט, סימן עז, סעיף א )" ערך לחם". וראו עוד: כשנים בעלמא דמו

כל שכן דאיכא טובא ?!ויגבה המלוה ממי שירצה ,למה לא יהיה כקבלן לפחות ,יש לומר דכיון שמשתמש בכל ]=בבית יוסף[

שו"ת , חושן משפט, סימן יז. וראו שו"ת דרכי נועם"(; גובה ממי שירצה ומרבוותא דסבירא להו דאפילו בשנים דעלמא שלו

ברי מהרי"ק, אך מכיוון שגם , חושן משפט, חלק א, סימן מט, ד"ה "וכל זה", שאמנם רוב הפוסקים מסכימים עם דבעי חיי

, חלק א, חו"מ, סימן ה, ד"ה "ומעתה כפי אהרןמהרש"ך מסכים עם הבית יוסף יכול המוחזק לטעון טענת "קים לי". וראו

2פרק

25

נטל חצי המעות לעצמו ויצא ערב בעד חצי שנטל כאילודהוי אמרינןלכל חד מינייהו

197.חבירו

גביית כל החיוב מחייב אחד כשלא ניתן לגבות מן השני (2)

מכוח הסדר ערבות בין החייבים )שיטת הרמב"ן(

שיטת הרמב"ן היא שבחיוב משותף כל חייב חב על חלקו כחייב עיקרי, ובנוסף לכך הוא 198כאמור,

על חלקם של החייבים האחרים. משמעותו של הסדר זה היא, שהנושה חייב לנסות תחילה ערב

הוא רשאי לגבות את 199לגבות מכל חייב את חלקו היחסי, ורק אם אחד החייבים אינו משלם,

200ם.חובו מן החייבים האחרי

אף אנן", שדן באפשרות שרבי יוסף קארו חזר בו מקושיותיו על מהרי"ק, ולכן בשולחן ערוך )חושן משפט, סימן עז סעיף א(

, יד מלאכיציין רק את דינם של שני לווים ולא ציין שדינם של שותפים עיסקיים שווה לדינם של שותפים מזדמנים )וראו

ש"ע והרמ"א, אות ד, שנחלקים הפוסקים בעניין הלכה המובאת בבית יוסף אך נשמטה מן השולחן ערוך, שיש מהם כללי ה

הסבורים שמשמעות הדבר הוא שרבי יוסף קארו חזר בו מדבריו בבית יוסף(.וריה )יוון(, , חושן משפט, סימן קסז, נשאל על ידי רב קהילת קסטשו"ת תורת חסד ,רבי חסדאי בן שמואל הכהן פרחיה 197

האם הוא רשאי לתבוע את כל שכרו מאחד מבני הקהילה או שמא חייב הוא לתבוע מכל אחד מבני הקהילה, איש איש לפי

חלקו היחסי. והשיב רבי חסדאי, שמכיוון שכל אחד מבני הקהילה נהנה מכל עבודתו של הרב, רשאי הרב לתבוע את כל

שו"ת וראו גם: ולחן ערוך. את פסקו תומך רבי חסדאי בדברי מהרי"ק.שכרו מאחד מהם, וזאת אף לשיטת הרמב"ן והש

. עוד מציין רבי חסדאי שאף הבית יוסף שחולק על סימן רהסימן צ, ד"ה "והרא"ש ז"ל"; שם, ,יורה דעה ,מהרשד"ם

ובלשונו: מהרי"ק, מודה שפירעון שכרו של הרב מוטל על כל אחד מבני הקהילה, שכן סביר להניח שזו הייתה כוונתם,

ואנן ,לפנים מהשורה לתועלת הרבב לר םמצע בייחלם מעיקרא היתה לכונת וושכ אומדנא דמוכח טובא איכאדמשום "

חיוב". ועל דבריו יש להעיר שדבריו תואמים דווקא לרב כלל באותו הפסדלגמרי בענין שלא יגיע סהדי דגמרו ומקנו נפשם

יוסף, שכן לדעת הבית יוסף הסדר חלוקת השותפות הוא הסדר גורף. את שיטת הרשב"א ומהרי"ק ולא את שיטת הבית

, אבן העזר, חלק א, סימן נ, ד"ה "ובעבוה"ג", בעניין שדכן שרוצה לתבוע ערך ש"י ,כיוצא בזה פוסק הרב שלמה יהודה טבק

עבודתו של השדכן.מכיוון שכל אחד מהם נהנה מכל את כל שכרו מאחד מן הצדדים, שאין לחלק את האחריות בין הצדדים

אמנם בהמשך דבריו מסתפק הרב טבק אם ניתן לראות את השדכן כמבצע עבודה אחת עבור החתן והכלה, או שמא יש

מטה )בעניין שכרו של מלמד תינוקות(; 016ש ", לעיל השו"ת בעי חייוראו עוד: לראותו כמבצע שתי עבודות נפרדות.

, ממנו עולה לכאורה סימן רה ,יורה דעה ,שו"ת מהרשד"ם, חושן משפט, סימן עז, הגהות בית יוסף, ס"ק יב. וראו שמעון

שכל הקהל חייבים על חלקם של חברי הקהילה האחרים )"שבתשלום שכרו של רב הקהילה, כל חבר בקהילה ערב קבלן

"(. אולם מעיון בדבריו עולה שכוונתו היא שבעל החוב בעניין שכרו של הרב היא בחוב זה והם ערבים קבלנים זה לזה

חלק ,שו"ת מהרש"ךכגוף אחד, וחלוקת החוב הפנימית בין חברי הקהילה אינה עניינו של הנושה )הרב(. וראו גם הקהילה

ואחר שנברר , ד"ה "סימן כדחושן משפט, )שבתי(, שו"ת תורת משה". אולם ראו א"כ בנדון זהד"ה " ,)קצב( ]רד[סימן ,א

דיני עבודה ", ממנו עולה שהרב חייב לנסות לגבות מכל אחד מבני הקהילה את חלקו היחסי בשכרו. וראו שילם ורהפטיג זה

)התשמ"ב(. 64-63א במשפט העברי

.065ש "ליד ה 198 ...שנים שלוו, סימן רצט, וזה לשונו: "תמים דעים ,נפקות נוספת מתחולת דיני הערבות על שניים שלוו מביא הראב"ד 199

שבועת היסת ]שתבע מ ,וטען שפרע חלקו ]אולי צ"ל: האחר[ ותבע האחד ,אם תבע לאחד מהם והודה לו שיפרע לו חלקו

אולם ראו" )שאין דינו אלא כערב שאינו מתחייב אלא במה שיתחייב הלוה ,ואותו שהודה חלקו פטור מחלק חבירו ,ומפטר

, סימן עז, ס"ק ד, שהביא עוד נפקויות העולות מן חושן משפט, סמ"עגם ו, סימן עז, ס"ק יב(. וראחושן משפט, ש"ך

הערבות ההדדית., חושן משפט, סימן קכט סעיף ח )"המלוה את חבירו על ידי ערב, אף על פי שהערב משתעבד למלוה, לא שולחן ערוךראו 200

יתבע את הערב תחלה, אלא יתבע הלוה"(.

לדעת רבים הערבות ההדדית בין החייבים שנויה במחלוקת תנאים, כפי שעולה מן המחלוקת ביניהם בעניין פרוזבול. הדין

, שמיטה ויובל, פרק ט, הלכה ט; משנה תורה, גיטין לז, ע"א; בבלייש קרקע ) ללווהאלא אם כן הוא שאין כותבים פרוזבול

2פרק

26

להלן אטען, שהפוסקים נחלקים בשאלה האם הסדר הערבות ההדדית בין החייבים הוא הסדר

הסכמי כדרך כל הסכם ערבות או שהוא הסדר על פי דין, והוא אפוא הסדר ייחודי לדיני ריבוי

201חייבים.

אקדים ואציין, שלפי המשפט העברי חיובו של ערב תלוי בהנאה שהוא שואב מכך שהמלווה

202להלוות על סמך ערבותו. וכך לשון התלמוד:מסכים

203.גמר ומשתעבד נפשיה בההוא הנאה דקא מהימן ליה ...ערב דמשתעבד

בדוגמאות אותן הבאתי עד כה )לווים, שואלים וכד'( חלה ערבות הדדית על החייבים, אולם בכל

הנושה לא הדוגמאות הללו יש לחייבים הנאה מן הערבות, שכן סביר להניח שללא ערבות הדדית

היה מסכים להלוות ולהשאיל להם. הנאתם אף יותר מוחשית מהנאה של ערב רגיל שהנאתו היא

רק בשל העובדה שהנושה סומך עליו, שכן החייבים נהנים ישירות מן הנכס מושא החיוב. ערבותם

עולה אפוא בקנה אחד עם דיני הערבות הכלליים של המשפט העברי.

( דנה בעניין חמישה שלוו במשותף אך לא ח ,ח ,שביעית )ליברמן() , חושן משפט, סימן סז סעיף כב(. התוספתאשולחן ערוך

חמשה שלוו כל הלווים. וזה לשון התוספתא: "לכולם יש קרקע, ונחלקים התנאים אם המלווה יכול לכתוב פרוזבול על

". לפי זה חלקם בחוב וכל מי שאין לו קרקע אין כותבין עליו פרוזבול ,כל מי שיש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול ,בשטר אחד

אחד שיש לו קרקע ]לווה[ לואפימר: רבן שמעון בן גמליאל אואבל יש מי שחולק: " של אלה שאין להם קרקע יושמט.

", ודי בכך כדי למנוע את שמיטת החוב כולו. מדברי רבי רבי יעקב מקורסן, תלמיד הר"ש משאנץ )מובא בין עליו פרוזבולכות

( עולה, שלדעת חכמים כל אחד חייב על חלקו בלבד ואינו ערב לחברו סימן קמו ,דפוס קרימונה ,שו"ת מהר"ם מרוטנבורגב

שיש לו קרקע, ואילו לדעת רבן שמעון בן גמליאל כל לווה גם ערב לחברו ועל ועל כן המלווה יכול לכתוב פרוזבול רק על חייב

כן יכול המלווה לכתוב פרוזבול על כל החוב אף אם רק לאחד הלווים יש קרקע )שכן לעניין פרוזבול די בכך שלערב יש

סעיף סז חושן משפט, סימן ,שולחן ערוךכ; הלכה ט, , פרק שמיטה ויובל ,משנה תורה, גיטין לז, ע"א; בבליקרקע, ראו:

, חושן משפט, סימן עז, ד"ה "אחד שהלוה", הסבור ב"ח, עשין צד, ד"ה "גרסינן בירושלמי" )וראו מ"גס (. וכך נקטו:כב

שלדעת סמ"ג יש לפסוק הלכה כחכמים ולכן הוא חולק על כל הפוסקים הסבורים שעל לווים משותפים חל הסדר ערבות

, שמיטה ויובל, פרק ט, הלכה רדב"ז; 021לעיל ה"ש ,שו"ת רדב"ז, מלוה ולוה, פרק כה, אות ט; הגהות מיימוניות הדדית(;

)בתוספתא שבש"ס וילנה: על התוספתא, שם מנחת ביכורים ;א, ס"ק יב , תוספתא, בבא מציעא, פרקמגן אברהם ;כא

, זרעים, שביעית ח, י, חזון יחזקאל, על התוספתא, שם; פירוש רבי יונה מווילנההלכה י(, ד"ה "וכל מי", וד"ה "אפי'";

עמ' ,בבא מציעאשם, ; 46, שורה 511עמ' ,שביעית ,תוספתא כפשוטהשאול ליברמן, ביאורים, ד"ה "וכל", וד"ה "אפילו";

, סימן סז, ס"ק מט, שמציין שיש התאמה בין פסקי סמ"ע ווראוספתא, שביעית ח, י, פירוש, ס"ק טז. , תמשנת יוסף; 056

: (, סימן סז סעיף כוחושן משפטהשולחן ערוך בעניין פרוזבול ובעניין ריבוי חייבים. בעניין פרוזבול פוסק השולחן ערוך )

", ובעניין ריבוי חייבים )שם, סימן עז כותבים פרוזבול על כולםואם לוו בשטר אחד, אפילו אין לו קרקע אלא לאחד מהם, "

על הירושלמי, שביעית, פרק י, הלכה ה, אמונת יוסףאולם ראו סעיף א( הוא פוסק שכל לווה אחראי על חלקו וערב לחברו.

פרוזבול על שאף חכמים מודים שלווים במשותף ערבים זה לזה, אלא שלעניין כתיבת פרוזבול דעתם היא שאין לכתוב

קרקע של הערב כל זמן שהנושה אינו רשאי לגבות את חובו ממנו )כלומר, האפשרות לכתוב פרוזבול על קרקעו של הערב

היא רק כאשר הנושה אינו יכול לגבות את חובו מן החייב העיקרי. לפיכך, כל זמן שהנושה חייב לנסות לגבות את חובו מכל

סתמך על קרקעו של אחד מהם לצורך כתיבת פרוזבול על כל החוב(.אחד מן החייבים, הוא אינו רשאי לה, המסבירים שלדעת הרא"ש כל חייב הוא ערב קבלן 051ש "שאלה זו צריכה להישאל גם אליבא דהפוסקים, לעיל ליד ה 201

יובם של החייבים האחרים.לח , הלכות ערב, סימן א.מחנה אפריםבבא בתרא קעג, ע"ב. וראו בבלי 202 005ג דיני ישראל את הושג "הנאה" אין לפרש בהכרח כפשוטו, ראו שמא יהודה פרידמן "הנאה וקנינים בתלמוד" 203

אשונים והפוסקים שאני מתייחס )התשל"ב(. לצורך העבודה, אתייחס לדברים כפשוטם, ומה גם שכך נראה מדברי הר

אליהם.

2פרק

21

כך הדין כאשר החייבים אינם מפיקים הנאה מן החיוב. כך למשל אולם לדעת פוסקים רבים לא

שאחראים יחד על נכסי יתומים. באותו םנשאל הרמ"א אם קיימים יחסי ערבות בין אפוטרופוסי

על נכסי יתומים, אחד מהם נפטר, והנכסים נשארו בידי םמקרה שלושה אנשים היו אפוטרופוסי

את כל הנכסים וגם את כספו, וקרובי היתומים השניים האחרים. אחד מהם התרשל ואיבד

מבקשים לתבוע את כל הפיצוי על הנכסים שאבדו מהאפוטרופוס היחיד שנותר בעל נכסים.

. בדבריו אין הוא ערב על חלקם של האחריםו 204הרמ"א פוסק שכל אפוטרופוס חייב בחלקו בלבד

205וזה לשונו:מציין הרמ"א שכך גם דינם של שומרים שקיבלו יחד נכס לשמירה,

שיש להם טובה שני לווים נראה דאפוטרופסים אין להם דין שני לווים שלוו מאחד, דשאני

ואדעתא דהכי הלוה להם ,ונעשו ערבים זה לזה ,ועל כן אמרינן הואיל ונהנו מהנין 206,בר זהמד

שאין להם המלוה, ואמדינן דעתיה דמלוה דבלאו הכי לא היה מלוה להן. אבל גבי שומרים

208?לא אמרינן דמסתמא קבל עליו ערבות של חבירו, דמה לו לצרה 207,בה מזהטו

להסיק ששניים שהתחייבו לספק 209על פי דברי הרמ"א אלו, מבקש רבי יצחק מאיר אלתר

, אינם ערבים זה לזה, שכן זו התחייבות חד צדדית, ללא שהיו חייבים בכךאינטרס של אדם אחר

הנושה במקרה זה( אינה רלבנטית ביצירת החיוב, ולחייבים ודעתו של האדם שהבטיחו לו )שהוא

אין הנאה מן ההתחייבות המשותפת.

אולם, מדברי פוסקים אחרים עולה שהסדר הערבות שבין חייבים משותפים הוא הסדר מכוח

הסדר זה אינו תואם בהכרח את דיני הערבות הכלליים של המשפט העברי, ולכן יחול 210הדין.

החייבים אינם נהנים, וגם כשלא ניתן לייחס לנושה כוונה שהחיוב ייווצר רק הסדר ערבות גם אם

עם הסדר ערבות.

הרמ"א אינו נדרש לשאלה מדוע חלה במקרה זה אחריות מחולקת ולא אחריות מלאה. יתכן שדעת הרמ"א בעניין זה 204

(, שהסדר חלוקת האחריות הוא הסדר סטטוטורי.011ש "כדעת הרמב"ן ורבי יוסף קארו )לעיל ליד ה .016ש ", לעיל הש"ך. וראו 051, לעיל ה"ש שו"ת הרמ"א 205טרופסים כהנאה שמכוחה חלה שאלה שצריכה עיון בדעת הרמ"א היא מדוע לא ניתן לראות את עצם מינויים כאפו 206

ערבות.דבריו סותרים את פסיקתו בהגהה לשולחן ערוך )חושן משפט, סימן עז סעיף א(, שמביא בין השאר את הסדר הערבות 207

". ניתן להסביר בדוחק שדברי הרמ"א נאמרו לעניין חלוקת האחריות בין השומרים בלבד, שקבלו פקדון ביחדההדדית: "או

שהשומרים קבלו על עצמם הסדר ערבות הדדית במפורש )כפי שאולי עולה מתשובת הרמ"א(. אולם או להעמידם במקרה

, "שכל הנאה שלהם" והם דומים לפיכך להלוואה, בשואלים, מיישב שדינו של הרמ"א עוסק דווקא 411, לעיל ה"ש תומיםב

)אוירבך(, דיני טוען ונטען, סימן יד, ד"ה אמרי בינהאך לא בשומרי חינם או שומרי שכר, שעיקר ההנאה של הנושה. וראו

"והנה", שסבור שלדעת הרמ"א הסדר ערבות הדדית חל גם על שומרי שכר, שכן יש להם הנאה מספקת כדי ליצור חיובי

ערבות. על דבריו יש להעיר, שלדברי הרמ"א צריך להתקיים גם התנאי שהנושה לא היה מסכים ליצירת החיוב ללא הסדר

הפיקדון, טיעון זה אינו בהכרח נכון. הערבות, ואילו בשומר שכר, שעיקר השמירה היא לטובת בעל, אנשים םבסיום דבריו בתשובה מוסיף הרמ"א שיקול מדיניות. לדבריו, אם הסדר ערבות הדדית יחול על אפוטרופוסי 208

עלולים להימנע מלקבל על עצמם תפקיד זה.

, ד"ה "ועכ"פ".024, לעיל ה"ש שו"ת חידושי הרי"ם 209". עם זאת, ויליף להו מקראכן הוא בירושלמי , ס"ק ב, שכותב על הסדר הערבות: "סימן עז , חושן משפט,סמ"עראו 210

הוא, דאמרינן דעל דעת נאמנות שניהן דוקא הלוה או ם כןדמסתבר ג ומילתא" הוא מציין שיש גם טעם לדין, וזה לשונו:

".דאם לא יהיה לזה, יגבה מזה הקיף דמי הסחורה להן או הפקיד בידן, ומסתמא היתה דעתו

2פרק

24

עולה שהסדר הערבות ההדדית חל גם על שומרים שקיבלו 211ואכן, מפשטות לשונו של הרמב"ן

על אף שאין להם הנאה, וזה לשונו: 212יחד שמירת פיקדון,

אלא אין אחד מהם חייב לפרוע הכל םשהפקיד אחד אצלויש לומר ששנים שלוו מאחד או

,אבל בזמן שיש לו נכסים לא יתבע ערב תחלה ., שאם אין נכסים לשותפו יגבה ממנומדין ערב

.213וגובה מכל אחד ואחד החצי שהוא מוטל עליו

שקובע שיחסי ערבות חלים גם בין מי שהתחייבו יחד בחיוב 214כך עולה גם מדברי הריטב"א,

וזה לשונו: 215יגוד למובא לעיל,שאינו מוטל עליהם, ובנ

וערב שכל אחד מהם חייב בחלקו ,דינו כדין שנים שלוו מאחד ,ושנים שנתחייבו לזון לאחד

216.בחלק חברו

מן המקובץ עולה שהפוסקים נחלקו במהותו של הסדר הערבות בין החייבים המשותפים: יש מהם

שאלה זו 217ים בו הסדר על פי דין.הרואים בו הסדר הסכמי הפועל על פי דיני הערבות, ויש הרוא

משליכה, כאמור, על שאלת תחולתו של הסדר הערבות מקום בו לא מתקיימים התנאים לתחולת

218ערבות על פי דיני הערבות.

, ד"ה "ויש לומר".055ש "לעיל ה 211, שאינו 033ש ", לעיל ליד המן הירושלמיהסבור ש, על שולחן ערוך, חושן משפט, סימן עז, ס"ק ד, ו הגר"א ביאורוראו 212

שווה.ן פיקדוו מלווהשדינם של להוכיח מבחין בין לווים לשומרים, יש

אמנם, לדעת הרמ"א יש להעמיד את דברי הרמב"ן במקרה בו , מתשובת הרמ"א.411ש "וזאת בניגוד למובא לעיל ליד ה 213

התנה המפקיד עם השומרים שיחול הסדר ערבות ביניהם, כדרך שניתן להתנות על הלכות שומרים )"מתנה שומר חינם

, תלמידו של הרמב"ן, אינו מסכים להסבר 011ש "שהרשב"א, לעיל ה יעא צד, ע"א(. אך דומה, בבא מצבבלילהיות כשואל".

כיון דלהשתמש בה ]בשאילה[ דהתם" זה בדברי רבו, ומלשונו עולה שעצם ההתחייבות המשותפת יוצרת יחסי ערבות:

אלא כיון ששאלוה ביחד כל אחד ,שכל אחד משתמש בה לעצמו ,הרי זה כמשאיל לזה מחצה ולזה מחצה ,השאילה להם

מעניין לציין, כי הרמ"א ה את הסברו של הרמ"א בדברי הרמב"ן., שדוח016ש ", לעיל הש"ךוראו גם ".נעשה ערב לחברו

בהגהתו לשולחן ערוך )חושן משפט, סימן עז סעיף א; שם, סימן רצט סעיף א( מביא בסתם שדין שומרים כדין לווים, ואינו

.411ש "מציין שכך הדין רק כאשר יש להם הנאה מן הפיקדון או שהיה על כך תנאי מפורש. וראו לעיל ה , חושן משפט, סימן ס סעיף י.ערוך השולחן. וראו גם סימן קסג ,שו"ת הריטב"א 214, ממנו עולה לכאורה שיש להחיל את דינו של הרמב"ן, לרבות הסדר 016ש ", לעיל הכפי אהרן. וראה גם 411ש "ליד ה 215

הערבות, על רבים שהתחייבו יחד בחיוב שאינו מוטל עליהם. באותו עניין, חמישה עשר מנכבדי קהילת דמשק התחייבו לתת

(, על אף שהתובע לא דרש זאת מהם )לימים לא 0441חה על עזרתו בזמן עלילת דמשק )לתובע סכום כסף גדול כשכר טר

עמדו בהתחייבותם, והלה הגיש נגדם תביעה בבית דין יהודי ובערכאות במצריים(. אולם, יתכן שאין לראות בכך חיוב

שלא תבע בעצמו אינה גורעת שהנתבעים לא היו חייבים בו, שכן התובע רשאי היה מצד הדין לתבוע שכר טרחה, והעובדה

מזכותו., ד"ה "שנים שלוו", שמסביר שלדעת הריטב"א הערבות אינה חלה מכוח הדין אלא 411ש ", לעיל האמרי בינהאולם ראו 216

(. ויש להעיר על דבריו, שלא ברור כיצד ניתן 011ש ", לעיל השולחן ערוךחייבות עצמה )ראו מכוח הקניין שנותן תוקף להת

להחיל את הקניין גם על הערבות, אם המתחייבים כלל לא התכוונו לכך., מובאים דברי ספר התרומות, שאם אחד החייבים מכר את כל נכסיו הנושה רשאי לגבות את חלקו מן 066ש "לעיל ה 217

ו של החייב השותף מדינו של ערב. הנכסים המשועבדים או מן החייב השותף, על פי בחירתו, ושם צויין שבעניין זה שונה דינ

דעתו של בעל התרומות מתיישבת יותר עם הדעה הרואה בהסדר הערבות ההדדית הסדר על פי דין, שאינה כפופה בהכרח

לדיני הערבות הרגילים.

בשאלת הגבייה מן המקרקעין אם הסדר הערבות הוא מכוח הדין או מכוח הסכם יש נפקויות נוספות, כגוןלשאלה 218

מתלבט בכך, ואלה הם צדדי ש, סימן עז, ס"ק ו, קצות החושן ראוהמשועבדים של החייב לעניין החלק שהוא ערב עליו.

2פרק

21

מכוח הסדר כללי בריבוי חייבים )שיטת מהר"ם מרוטנבורג(

ורק כאשר לאחד שנושה חייב לנסות לגבות מכל חייב את חלקו,אף הוא סבור מהר"ם מרוטנבורג

מהר"ם מרוטנבורג אינו כותב בפשטות שיש לגבות ם אין לשלם הוא רשאי לגבות מחברו.מה

תחילה מכל חייב את חלקו על פי דיני הערבות, ומכאן שהוא סבור שדינו של רבי יוסי בירושלמי

ליכא אי "אינו מבוסס על דיני הערבות, ועל כן הוא קובע שהדין מבוסס על דינו של רבי נתן

220וזה לשון מהר"ם מרוטנבורג: 219", בו אעסוק בהרחבה להלן.לאישתלומי מהאי משתלם מהאי

הדא אמרה שנים שלוו מן האחד אחראין וערבאין זה 'אף על גב דגרסינן בירושלמי דשבועות

דכי ליכא לאישתלומי , הני מילי כשאין לאחד מהן לשלם חלקו חייב השני לשלם עבורו, 'לזה

. אבל כשיש לכל אחד ממון לשלם חלקו, יש לתבוע לכל אחד חלקו. דעד מהאימהאי מישתלם

בשור שדחף את חבירו שור שנגח את הפרה )בבא קמא נג ע"א( רקר' נתן ורבנן פ כאן לא פליגי

לבור, אלא היכא דליכא לאישתלומי מהאי, אבל היכא דמצי לאישתלומי מכל חד וחד מנתיה,

221.ם מאיר בר ברוךמשתלם מכל חד וחד מנתיה. ושלו

גישה זו, המבקשת להחיל את דינו של רבי נתן גם על חיובים רצוניים, הובאה כבר על ידי

לדבריו, אם דינו של רבי נתן חל בחיובים שאינם רצוניים, קל וחומר שהוא חל 222.ראבי"הה

223".גמרי ומשתעבדי אהדדיבחיובים רצוניים שיש להניח שהחייבים "

הספק: אם הערבות הסכמית ניתן להחשיב את ערבותו של כל אחד מן החייבים כאילו נכתבה בשטר ההלוואה, ולפיכך ניתן

מן המקרקעין המשועבדים שלו. לעומת זאת, אם הערבות מכוח הדין אין לראותה ככתובה לגבות גם את חלק הערבות

אם ישנו ערב בשטר ויכול נמי לגבות בשטר, ולפיכך אין לגבות את חלק הערבות ממקרקעין משועבדים. ובלשונו: "

אבל הכא ,הערבות אני ערב שבשטר שחתם על הערבות ונתחייב בשטר עלאו דלמא ש כיון שחתם בשטר, ...ממשעבדי

ןכם וא ,והערבות ממילא נעשה לפי שלוו שניהם כאחד ,ולוה אינו אלא במחצה ,חתימתו שבשטר אינו אלא בגוף הלואה

סימן ,פסקי ריקנאטיהכרעתו היא שדינה של ערבות זו כדין ערבות בעל פה לכל דבר. אולם ראו ".אינו אלא ערבות בעל פה

הגאונים מצאתי בתובתשון ערבות בשטר, ולכן ניתן לגבות גם מיורשי אחד החייבים: ")ממנו עולה שדין הערבות כדי שב

אבל ,חייב לפרוע הכל אם אין לאחד מה לפרוע עד פרוטה האחרונה ממה שירש ןכם היורש נכסיו ג ,דאפילו מת אחד מהם

יינה התחייבות של שני שותפים במקום אחר )סימן פא, ס"ק ל( מציין קצות החושן נפקות נוספת, שענ ".לא לשלם מכיסו

, סימן פא סעיף חושן משפט, )שולחן ערוך לחלוקת רווחים עם אדם שלישי שהשקיע כסף בעסקיהם. מפסיקת השולחן ערוך

, כלל סו, סעיף ז( עולה שהסדר ערבות הדדית חל גם על הרווחים. על כך מעיר קצות החושן שאם שו"ת הרא"שלא, על פי

יש לראותה כאילו נכתבה בשטר העיסקה, ולכן היא חלה גם על הרווחים המוזכרים בשטר. אך הערבות חלה מכוח הסכם

אם הערבות היא רק מכוח הדין, הרי שבשטר אין כל זכר לערבות, ועל כן אין היא חלה על ההתחייבות לחלוקת רווחים

עתידיים.

.426להלן ליד ה"ש 219 .סימן פד ,שו"ת בעלי התוספות 220ראו המובא בשמו אולם ., שם מובאת תשובה זו, אך בעניין שניים שערבוסימן סג ,משפטים ,תשובות מיימוניותגם וורא 221

כל אחד ערב עבור ,דאם ארבע או חמשה ערבים ,ועוד פסק רבינו מאיר: "תרנב עשירי, סימןפרק ,בבא בתרא ,מרדכיב

, שם פוסק מהר"ם מרוטנבורג )בתשובה לתלמידו, סימן קטז ,דפוס פראג ,שו"ת מהר"ם מרוטנבורגוראו גם ".הכל

הרא"ש(, שהנושה רשאי לגבות את כל חובו מערב אחד, על פי הכלל "דינא דמלכותא דינא", ומשמע שמן הדין הוא רשאי

שגה שילה וייחס 31)התשל"ה(. שם בה"ש 253 דינא דמלכותא דינאלגבות מכל ערב את חלקו בלבד )וראו שמואל שילה

, לדעת הרא"ש הנושה רשאי להיפרע מכל ערב את מלוא החיוב 023ם לרא"ש, אולם כפי שהובא לעיל ליד ה"ש דעה זו ג

מעיקר הדין(. .", ד"ה "ותניא055ש "ה , לעילראבי"ה 222בין חייבים השוואה ה מןשמחה משפירא מסתייג ירבש ",ומה שהביא מורי"ד"ה , , סימן אלף כדראבי"הראו אולם 223

אם נשווה את דינם של חייבים רצוניים לדבריו, ה עולה יפה בסוגית שור שדחף לבור.אינרצוניים למעוולים, שכן היא

2פרק

51

דעתו 224ב"ן ומהר"ם מרוטנבורג עולה נפקות מעשית. כפי שאציין להלן,מגישתם השונה של הרמ

של מהר"ם מרוטנבורג כדעת הרמ"ה, שדינו של רבי נתן )"כי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם

, ולאו דווקא כאשר הוא מהאי"( חל גם כאשר אחד המעוולים חדל פירעון או מתחמק מתשלום

תחמק ממהם דינו של רבי נתן גם על שני לווים שאחד ניתן להחיל את ,לכן נהנה מפטור שבדין.

מתשלום. לעומת זאת, לדעת הרמב"ן, שהאפשרות לגבות מחייב אחד את מלוא החיוב נובעת

מדיני הערבות, לא ניתן במקרה זה לגבות ממנו את מלוא החיוב, כפי שלא ניתן לגבות את החוב

מן הערב אם הלווה יכול לשלם אך מסרב לעשות זאת.

שנים שלוו מאחד": סיכום ביניים" (3)

מן המקובץ עולה כי בדין שניים שלוו מאחד נחלקים הרא"ש והרמב"ן. לדעת הרא"ש כל חייב חב

במלוא החיוב ולכן הנושה רשאי לגבות מכל חייב את מלוא החיוב, ואילו לדעת הרמב"ן כל חייב

ש הרואים בה הסדר בחלקו כחייב ראשי וערב חלקם של חבריו. בעניין חלוקת האחריות י

סטטוטורי, ויש הרואים בה הסדר הנובע מאומד דעת הצדדים, וכך גם ביחס להסדר הערבות

ההדדית. שיטה דומה לשיטת הרמב"ן היא שיטתו של מהר"ם מרוטנבורג, והוא אמנם סבור

שהנושה חייב לגבות מכל חייב את חלקו בלבד, אך הוא רשאי לגבות את חלקו של חייב שאינו

מחבריו, לא מכוח דיני הערבות אלא מכוח דין כללי בריבוי חייבים. משלם

מעוולים יחד .2

את הדיון בחיוביהם של מעוולים יחד יש לחלק לשני שלבים. שלב ראשון שעוסק בשאלה מתי יש

משנקבע שכל מעוול אחראי לכל הנזק, עולה 225לראות בכל אחד מן המעוולים כאחראי לכל הנזק.

שאלת חלוקת החיוב בין המעוולים. לצורך העבודה, אניח שאכן המעוולים אחראים לכל הנזק,

ואמתקד ב"שלב השני", שאלת חלוקת החיוב בין המעוולים.

ממקורות המשפט העברי עולים שלושה הסדרים שונים בשאלת חלוקת החיוב:

ים: כל מעוול משלם לפי חלקו היחסי בנזק, אך הוא גם מבטח את א. הסדר ממקורות תנאי

חלקיהם של המעוולים האחרים.

ב. הסדר ממקורות תלמודיים: כל מעוול חייב בכל, והניזוק רשאי לתבוע את מלוא החיוב

מכל אחד מן המעוולים, על פי בחירתו.

לוא החיוב, והמעוול ג. הסדר מבית מדרשם של בעלי התוספות: המעוול העיקרי משלם את מ

המשני מבטח אותו.

ניתן כמובן לטעון, כי ההסדר התלמודי מחליף את ההסדר התנאי, וטענה זו טעונה הסבר מדוע

משנה התלמוד מן ההסדר התנאי. אולם לא כך עולה מן הפוסקים, המביאים להלכה את שני

שכן , "אם "פלגא היזקא עבד" או "כולא היזיקא עבדנפקות מן השאלה שוב אין ש"אחראין וערבאין זה לזה" למעוולים,

"אי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי" אף אם כל מעוול אחראי רק על חלקו היחסי בנזק, עדיין ניתן לבסס את הדין

ני הערבות.על די

.453 ה"ש 224 .2בשאלה סבוכה זו לא אעסוק במסגרת עבודה זו. אתייחס אליה כפי הנדרש בפרק 225

2פרק

50

הסדר בתחומו הוא. ולכן אתייחס לשני הסדרים אלו כהסדרים החלים כאחת, כל 226ההסדרים,

בתלמוד ובספרות הראשונים לא מוזכרת אבחנה מושגית אימתי חל כל אחד מן ההסדרים. עיסוק

מועט בכך נמצא בספרי האחרונים, ובעיקר בספרי השיעורים שנכתבו בדור האחרון, אולם גם

בהם העיסוק מועט ואינו מספק. אנסה לפיכך לנסות ולהגדיר מתי חל ההסדר התנאי ומתי

ההסדר התלמודי.

של אחד משני ההסדרים מקרה פרטיההסדר השלישי, מבית מדרשם של בעלי התוספות, הוא

הוא חל רק כאשר ניתן להצביע על מעוול עיקרי ומעוול משני. הסדר זה אינו מעלה 227הקודמים.

בקצרה בלבד, אך ורק ואינו מוריד לעיקר הטיעון שבעבודה זו, ולכן אדון בו בהמשך הדברים

לצורך השלמת התמונה.

בדברים שלהלן, אפרט כל אחד מן ההסדרים, ואציע דרך להבחין ביניהם.

ההסדר התנאי: גבייה לפי החלק היחסי .א

הכלל: כל מעוול משלם את חלקו (1)

מובאת מחלוקת תנאים בשאלת חלוקת החיוב בין מעוולים, האחד שהוא בעל בור 228בתוספתא

והשני בעל שור:

במועד מר:ר' נתן או 229.בעל השור חייב ובעל הבור פטור ,ונפל לבור ומתשור שדחף את חבירו

.בתם בעל הבור משלם שלשה חלקים ובעל השור רביע ;זה נותן מחצה וזה נותן מחצה

מצוטטים דבריו של רבי נתן כשתי ברייתות הסותרות זו את זו: במקור האחד מצוטט 230בתלמוד

ל הבור מחצה, ואילו במקור האחר הוא מצוטט כמי רבי נתן האומר שבעל השור משלם מחצה ובע

שאומר שבעל השור משלם רבע ובעל הבור שלושה רבעים. בשני מקורות אלו אין הבחנה בין שור

תם לשור מועד, כפי שנמצא בתוספתא שלפנינו, והבחנה זו מופיעה בתלמוד כיישוב לסתירה.

אולם דומה שאין כל נפקות מהבדל זה.

ניתן לפרש בשני אופנים: האופן האחד, לפיו דברי רבי נתן וחכמים עוסקים את דברי התוספתא

ביחסים ה"חיצוניים" שבין המעוולים והניזוק. לפי פרשנות זו, נחלקים תנא קמא ורבי נתן

בשאלה ממי גובה הניזוק את נזקיו, ובעניין זה סבור רבי נתן שהניזוק גובה מכל מעוול את חלקו.

ברייתא הוא, שהיא דנה ביחסים "הפנימיים" שבין המעוולים, כלומר האופן השני לפרש את ה

. לב סעיף תי, חושן משפט, סימן ערוך שולחן; יט ,הלכהיב , פרקנזקי ממון ,משנה תורהההסדר הראשון )התנאי(: 226

, חושן משפט, סימן שסא סעיף ה.שולחן ערוךגזלה ואבדה, פרק ה, הלכה ד; משנה תורה,וההסדר השני )התלמודי(: בעניינו של ההסדר השלישי יש לבחון האם הוא מקרה פרטי של ההסדר הראשון או מקרה פרטי של ההסדר השני? 227

.414ן נושאי כליו של השולחן ערוך, ואזכיר אותה להלן ליד ה"ש שאלה זו מוזכרת בקצרה בי .בבא קמא )ליברמן( ו, א תוספתא 228"בעל השור חייב" , "(מאי דאית", ד"ה אור דעתו של תנא קמא. לדעת רש"י )בבא קמא נג, ע"אפרשני התלמוד נחלקו בבי 229

, שכן הנזק כולו מיוחס לשור בלבד, ובעל הבור פטור כי הוא אינו נושא באחריות נזיקית בעניין זה. נזק שלםפירושו חייב

יוחס לבעל השור ולבעל הבור הנזק מ, שכן חצי נזק"בעל השור חייב", פירושו חייב , "(בעל השור"שם, ד"ה לדעת התוספות )

". ראו גם ולא שיפילוהו אחרים ,מעצמו –( 33' )שמות כא ונפל שמה שור או חמור"' ,בעל הבור פטור מגזירת הכתובווה, ובש

, בבא קמא יג, ע"א, ד"ה "אי".תוספות קמא נג, ע"א. בבא, בבלי 230

2פרק

54

באיזה חלק מן הנזק יישא כל מעוול בסופו של יום, לאחר שהמעוולים מימשו את זכות

ההשתתפות ביניהם. לפי פרשנות זו, התוספתא כלל אינה דנה בשאלה ממי גובה הניזוק את נזקיו,

231בה, רצה מזה גובה", אותו אציג בהמשך הדברים,וייתכן שהסדרו של רב חסדא "רצה מזה גו

עולה שהתלמוד הבבלי 232חל גם כאן. אולם, מתוך הסוגיה בבבלי, שתוצג ביתר פירוט בפרק הבא,

שיח בין הניזוק למעוולים בעניין גובה -מעדיף את האופן הראשון. באותה סוגיה מוצג מעין דו

גיה אכן עוסקת ביחסים ה"חיצוניים" שבין התשלום של כל מעוול, מה שתומך בפרשנות לפיה הסו

המעוולים לבין הניזוק. זאת ועוד, הסוגיה מעלה )ודוחה( את האופציה שכאשר השור הדוחף הוא

שור תם, הניזוק יישא בהפסד של רבע הנזק, דין שאינו עניין ליחסים הפנימיים שבין המעוולים.

אשון, והמסקנה העולה ממנה היא אתייחס אפוא מכאן ולהבא לדין התוספתא כפי האופן הר

.שהניזוק חייב לגבות מכל מעוול את חלקו בנזק בלבד

, מעלה התלמוד שאלה מקדמית בעניין מעוולים שנפסקה להלכה אגב דיון בדעתו של רבי נתן

שתי אפשרויות: האפשרות האחת יחד, והיא מה היקף אחריותו של כל אחד מן המעוולים. הועלו

אי על כל הנזק, "האי כוליה הזיקא עבד, והאי כוליה הזיקא עבד"; והאפשרות היא, שכל מעוול אחר

השנייה היא, שהאחריות מחולקת בשווה בין המעוולים, "האי פלגא הזיקא עבד והאי פלגא הזיקא

אך מן הסוגיה עולה שגם לפי 233תלמוד אינו מכריע באופן מפורש בין שתי האפשרויות,העבד".

האפשרות לפיה כל אחד מן המעוולים נושא במלוא האחריות הנזיקית, הניזוק רשאי לתבוע מכל אחד

לפי רבי נתן 235בדוגמה המובאת בברייתא מושא הדיון, 234.בפיצויחלקו היחסי רק את מן המעוולים

ד מהם ישלם מחציתו.כל מעוול אחראי על מלוא הנזק, מכיוון שיש שני מעוולים, כל אח

התלמוד מיישם את הסדר חלוקת הפיצוי בין המעוולים גם במקרים נוספים, כגון: שני שוורים

וכיוצא באלו. וכך גם מיישם הרמב"ם את הסדר חלוקת התשלום בין 237אדם ושור שהזיקו, 236שהזיקו,

מעוולים על שני בני אדם שהזיקו במשותף, וזה לשונו:

238.ומשלשין ביניהן ,שניהם חייבין ,שנים שחבלו באחד כאחת

239.משלשין ביניהן ,שנים שהמיתו את הבהמה כאחת או שברו את הכלי כאחת

240.שותפין שגנבו כאחד משלשין ביניהן

.411להלן ליד ה"ש 231 .364ליד ה"ש 232 .2בעניין הכרעת התלמוד והפוסקים בשאלה זו, ראו פרק 233 , נזקי ממון, פרק יב, הלכה כ; חובל ומזיק, פרק א, הלכה יג; שם, פרק ו, הלכה יג. משנה תורה ראו: 234 .431ש "לעיל ליד ה 235 בבא קמא נג, ע"ב. בבלי 236 שם. 237

ביאור ב וראו, סימן תכא סעיף יד )חושן משפט, טור ושולחן ערוך, הלכה יג. וראו גם פרק א ,חובל ומזיק ,משנה תורה 238

בסוגייתנו(., שם, ס"ק כא, שמציין שמקורו של הרמב"ם הגר"א , שם, ס"ק ט.סמ"ע, חושן משפט, סימן שפג סעיף ג; שולחן ערוך. וראו גם: הלכה יג, פרק ו שם, 239 .הלכה יז, פרק ג ,גניבה, משנה תורה 240

2פרק

53

, וכפי שעולה מן , התשלום לא יחולק בין המעוולים באופן שווה, אלא לפי חלקם היחסייש להדגיש

שדינו לשלם חצי נזק, הוא ישלם רק רבע נזק, . וכך, אם השור הדוחף הוא שור תם, התוספתא

ומנמק זאת התלמוד: 241.ובעל הבור שלושה רבעים

242?"שותפותאי מאי אהניא לי"משום דאמר ליה בעל השור לבעל הבור:

כלומר, לו היה השור התם מזיק לבדו, היה בעליו חייב לשלם מחצית הנזק בלבד. לכן, כאשר גורם נוסף

243.בעל השור התם ישלם פחותשותף לנזק, מן הראוי ש

לא ניתן לגבות מזה גובה מזההחריג: (2)

במספר לא מבוטל של מקרים נקבע, כאמור, הסדר לפיו נטל הפיצוי מתחלק בין המעוולים באופן

יחסי, וזאת אף אם כל מעוול אחראי על מלוא הנזק. אולם, בשיטת פיצוי זו עלול הניזוק לצאת

מעוולים אינו משלם, הניזוק לא יקבל את מלוא הפיצוי על נזקו. , שכן אם אחד מן הוידיו על ראשו

שזו אכן שיטת חכמים, שהניזוק זכאי לתבוע מכל מעוול את חלקו היחסי 244מן הסוגייה עולה,

ואם אחד מן המעוולים אינו משלם, הניזוק 245, אף אם ניתן לייחס לו אחריות למלוא הנזק,בלבד

היא, שאם לא ניתן לגבות מאחד מן להלכהכאמור פסקה שנמפסיד. לעומת זאת, שיטת רבי נתן

המעוולים את חלקו, זכאי הניזוק לגבות את מלוא הפיצוי מן המעוולים האחרים )להלן: דינו של

246רבי נתן(, ובלשון התלמוד:

.היכא דלא אפשר לאישתלומי מהאי, משתלם מהאי

247ובהמשך הסוגיה:

.י דלית לי לאשתלומי מהיאך משתלמנא ממךמאי דאית לי לאשתלומי מהיאך משתלמנא, מא

אם שורו של הניזוק נדחף לבור על ידי שור תם, יגבה הניזוק רבע נזק מבעל 248לכן, קובע התלמוד,

השור, ושלושה רבעים מבעל הבור. התלמוד מציין שהלכה זו מובנת לפי האפשרות שכל מעוול

נושא באחריות לכל הנזק )"כוליה היזיקא עבד"(, אך התלמוד קובע שגם לפי האפשרות שכל

בבא קמא נג, ע"א. בבלי 241 .364ראו להלן ה"ש 242מן הדוגמאות שבסוגיה עולה שחלוקת נטל הפיצוי היא שוויונית, למשל כאשר יש שני מעוולים, כל אחד מהם משלם 243

יצחק בן אשר מחצה. אולם כאשר תרומתם של המעוולים לנזק אינה שווה, תתכן חלוקה בהתאם. כך כותב הריב"א, רבי

ואומרים שישלם אדם יותר מן הלוי משפיירא, בעניין חלוקת נטל הפיצוי בין אדם ושור שדחפו במזיד שור אחר לבור: "

, ד"ה "והר"ר ישעיה"(. דומה שהחלוקה ב"ע ,נג , בבא קמאשיטה מקובצת" )לפי מה שהוא דוחקו בחוזק ובכוונה ,השור

וזאת על אף שדיני הנזיקין של המשפט העברי אינם מבוססים על עיקרון זה. שוויונית מבוססת על עיקרון האשמה, -הלא

שמה יש תובא שיטת הראשונים מבית מדרשם של בעלי התוספות, ולפיהם על פי עיקרון הא 411זאת ועוד, להלן ליד ה"ש

להחיל את ההסדר של מעוול עיקרי ומעוול מישני, וייתכן שריב"א חולק על כך, וכאשר אשמתם של המעוולים אינה שווה

הוא יחיל חלוקה לא שוויונית של הפיצוי. ע"ב.-, בבא קמא נג, ע"אבבלי 244

, שם, ד"ה "הא כרבנן".תוספותראו 245 , חושן משפט, סימן תי סעיף לא.שולחן ערוך, נזקי ממון, פרק יב, הלכה יח; משנה תורה. וראו: 420ש "לעיל ה 246 שם. 247

.431ש "לעיל ה 248

2פרק

52

ד )"פלגא היזיקא עבד"( ישלם מעוול אחד את חלקו של השני, מעוול נושא באחריות לחלקו בלב

249שכן הניזוק טוען כלפיו "אנא תוראי בבירך אשכחיתיה".

, גישה מרחיבה וגישהדינו של רבי נתןמדברי הראשונים עולות שתי גישות ביחס לתחולת

מצמצמת.

הגישה המרחיבה

דברי רבי נתן כפשוטם, וכל מקום בו הראשונים הנוקטים גישה מרחיבה סבורים כי יש לפרש את

אחד מן המעוולים אינו משלם את חלקו, אף אם הוא חייב לשלם אלא שהוא מתחמק מכך או

שהוא חדל פירעון, משלמים המעוולים האחרים את חלקו. זו דעת הרמ"ה, כפי שהיא מובאת

250)שלא בהסכמה( על ידי הטור:

או ,אלא שהאחד ברח ,שניהם בני חיובאו ,נמי שנים שמזיקין וא הדיןדה 251וכתב הרמ"ה

.252משתלם מן האחר - שהוא כאן ואין לו לשלם

כך גם שיטתו של מהר"ם מרוטנבורג, שמביא את דבריו של רבי נתן בלשון ממנה עולה שגם כאשר

253אחד החייבים אינו יכול לשלם, גובים מחברו:

לאישתלומי מהאי משתלם דכי ליכא ,חייב השני לשלם עבורו כשאין לאחד מהן לשלם חלקו

254.יש לתבוע לכל אחד חלקו אבל כשיש לכל אחד לשלם חלקו ,מהאי

.361ראו להלן ה"ש 249 נה., שם, סעיף לז, בדעה הראשושולחן ערוך, חושן משפט, סימן תי. דעה זו מובאת בטור 250בבא , זריחת השני ו זרח ורהפטיגבדרך כלל הרמ"ה הוא רבי מאיר הלוי אבולעפיה, המובא בטור פעמים רבות. אולם רא 251

יש לכאורה מקום לקבל את . , אך לא ציין ביסוס לדבריו, שכאן הכוונה למהר"ם מרוטנבורג"הש"ך"ד"ה ,ע"א ,קמא כג

, שיטת מהר"ם מרוטנבורג עולה בקנה אחד עם הגישה 311דבריו של ורהפטיג מכמה טעמים: א( כפי שאטען להלן ליד ה"ש

בה. ב( הדעה החולקת המובאת בטור היא רבנו חזקיה. הכוונה לרבי יחזקיהו המרחיבה, וייתכן שהיא אף מחויבת לתמוך

הדברים ממגדנבורג, מהרי"ח, שהוא חכם אשכנזי, בן דורו של מהר"ם מרוטנבורג, שייתכן שאף היה עמו בקשר. ג(

לכתוב ארמית ,רבי מאיר הלוי אבולעפיה ,ואילו דרכו של הרמ"ה ,בעברית כתובים ברובםהמובאים בטור בשם הרמ"ה

יונים ע :כנסת מחקרים עשמ-; ישראל מ' תאס"ק יד ,סימן לז ,שם ;ס"ק יב ,סימן כח ,אבן העזר, פרישה: למשל ורא)

אולם ד"ר יהודא גלינסקי )בשיחה בעל פה, ותודתי לו על כך( (. )התשס"ד( 13ספרד :ב הבינייםבספרות הרבנית בימי

ו בדברי מהר"ם מרוטנבורג מקבילה ללשונו של הרמ"ה בטור. ב( הטור לא מצאנ מפקפק בקביעה זו מכמה טעמים: א(

ממעט להביא את מהר"ם מרוטנבורג בחלק חושן משפט, ומרבה דווקא להביא בחלק זה את דברי הרמ"ה אבולעפיה. ג(

בולעפיה, הלשון הארמית אינה סימן מובהק של הרמ"ה אבולעפיה. מובן, שאין מניעה עיונית בכך שזו אכן שיטת הרמ"ה א

שכן הרמ"ה לא הביע דעתו בעניינם אחרים הקשורים לריבוי חייבים.

, נזקי ממון, פרק יב, הלכה יט, הגהות מיימוניות, סימן פד, בשם מהר"ם מרוטנבורג; שו"ת בעלי התוספותוראו גם: 252

קצות ב, חושן משפט, סימן תי, ס"ק מט. ביאור הגר"אשב, משפטים, סימן סג. וכן ראו ההפניות תשובות מיימוניות ;אות ג

, סימן תי, ס"ק ד, מבקש להוכיח שגם דעת רש"י כדעת הרמ"ה.החושן ., משפטים, סימן סגתשובות מיימוניות 253, אף הרמ"ה מודה שכאשר אחד מן המעוולים הוא שור תם, המעוולים האחרים לא 454ש "לדעת קצות החושן, לעיל ה 254

משעת יישאו בחלקו אם לא ניתן לגבות מבעליו )כגון אם השור המזיק ברח(. דבריו מבוססים על ההלכה שהניזוק רוכש

, נזקי ממון, פרק ט, משנה תורה, בבא קמא לג, ע"ב; בבליור התם המזיק )"הוחלט השור", ראו: זכות קניינית בש הנזק

, חושן משפט, סימן תא סעיף א(, ולכן על הניזוק לשאת בכל הסיכונים )כמו גם הסיכויים(, לרבות אי שולחן ערוךהלכה יב;

., מצווה נא, ס"ק א, ד"ה "והנה אם"מנחת חינוךאפשרות גבייה. וראו

2פרק

55

שמדבריהם עולה שדינו של 255בין האחרונים יש שתי גישות להסבר דעתו של הרמ"ה. יש מהם,

הרמ"ה מבוסס על דיני הערבות, כלומר כל מעוול הוא חייב עיקרי על חלקו, ובנוסף לכך ערב על

הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין 256חלקם של המעוולים האחרים, כמו בהסדר לווים שלוו יחד.

ות בין לווים שהסדר הערב מטעים, שפרשנות זו מחייבת את המסקנה 257בספרו "ערוך השולחן"

, שכן צירופם של מעוולים אינו בהכרח 258יחד אינו הסדר רצוני, אלא הסדר ערבות מכוח הדין

:רצוני, ובלשונו

השני... זהו מטעם ערבות, ף על גב דשנים שלוו מאחד חייב אחד מהם לשלם כולו כשאין לו לא

דהא בירא להס ]דעת הרמ"ה, המרחיבה[ ודעה ראשונה. קין לא היו ערבים זה לזהאבל בנז

אלא כיון שחתמו ,אף על פי שלא ערב בפירוש בשביל השנימחייבינן לאחד ]=בהלוואה[ התם

.בנזקיןכן של כ, זה לזהדינם כערבים ,על שטר אחד

אולם, יש שמסבירים שדינו של הרמ"ה אינו קשור לדיני ערבות, והוא נובע מפרשנות מילולית

ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי": כאשר לא ניתן הנראית יותר פשוטה בדברי רבי נתן "

גובים מהאחר. וכך כותב רבי מנחם מנדל – מכל סיבה שהיאלגבות מאחד מן המעוולים

259שניאורסון, האדמו"ר השלישי מחב"ד:

דכשאין לו בירא ליהרק ס ,אתי עלה זה לזהאכן באמת נראה דהרמ"ה לאו מטעמא דערבאין

.הכליכא לאשתלומי מיני וה ליהה ,לשלם

261אטען ששיטה זו תואמת את גישתו הכללית של מהר"ם מרוטנבורג. 260בהמשך הדברים

המצמצמת הגישה

בשם רבנו חזקיה, הוא רבנו יחזקיהו ממגדנבורג )מהרי"ח(. גישה זו 262דעה אחרת מובאת בטור

לום או שהוא , ולפיה כאשר אחד המעוולים מתחמק מתשדינו של רבי נתןמצמצמת את תחולת

חדל פירעון, אין המעוולים האחרים חייבים לשאת באחריות לחלקו, ודינו של רבי נתן חל רק

263.מפטור שבדיןכאשר אחד המעוולים נהנה

, חושן משפט, סימן ערוך השולחן; חו"מ, סימן מו, אות א, שו"ת צמח צדק, חלק א, סימן קעח; שו"ת שבות יעקב ראו: 255

תי סעיף מז. .065לעיל ליד ה"ש ראו 256 .455ש "ה, לעיל ערוך השולחן 257 .401ראו לעיל ליד ה"ש 258 . וראו גם שם, סימנים מז, פו.455 ש"הלעיל , שו"ת צמח צדק 259 .344ליד ה"ש 260 .441המובאת לעיל ליד ה"ש 261, שם, סעיף לז, בדעה השנייה. מעניין, שדווקא גישה זו קיבלה את מירב שולחן ערוך. דעה זו מובאת ב451לעיל ה"ש 262

תשומת הלב בכתיבה התורנית ובפסיקה, על אף שהיא אינה מוזכרת בדברי רוב הראשונים. ייתכן שבשל עקרון ה"קים לי"

נחום רקובר עורך, התשנ"ב(., )סדרת חוק לישראל 50 נזיקיןם צבי שיינפלד נהגו לפסוק כך, ראו אברהלא נתברר אם מקור הפטור חייב להיות דווקא בדיני הנזיקין או אף בדין מהותי אחר )למשל, אם אחד המעוולים הוא 263

פסול דין, והוא פטור מכוח דיני הכשרות המשפטית(.

2פרק

56

דלא מחייב ר' נתן היכא דליכא לאשתלומי מאידך אלא היכא .נראה]=דעת הרמ"ה[ ואין

אבל אם ,כל הנזק צריך לשלם דכיון שהתורה פטרה אותו שעמו והוא עשה ,שפטור מדינא

.וכ"כ הר"ר חזקיה ?שותפו בר תשלומין אלא שאין לו לשלם למה יפרע הוא בשבילו

כך עולה מן הדוגמה שבברייתא ובתלמוד, כשאחד מן המעוולים הוא שור תם שאינו חייב אלא

ר וכך הוא גם בדוגמאות האחרות שמביא התלמוד, בהן אחד מן המעוולים הוא בו 264חצי נזק,

וכיוצא באלה. 266שור של הקדש הפטור מאחריות בנזיקין, 265שאין חייבים בו על נזקי אדם וכלים,

אולם, כמובן שהשימוש בדוגמאות אלו אינן שוללות גם את הגישה המרחיבה.

בשאלה שבאה לפניו בעניין שני מעוולים, 268,בשם מהר"ם מרוטנבורג 267גישה זו מביא גם המרדכי

שינו על אורח אחר לשלטון, וכתוצאה מכך נגרם לו נזק כספי, אלא שבעל בעל סעודה ואורחו, שהל

הסעודה היה חדל פירעון:

והאי משלם ...נמצא שניהם חייבים כמו שור ואדם שדחפו שור לבור כולן חייבין לענין נזקין

בזה לא יפסיד שמעון ,ואם בעל הסעודה עני ואין לו מה לשלם .והאי משלם פלגא פלגא

".כל היכא דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי"ולא אמרינן ,לשלם הכל]המזיק השני[

,לא אמרינן הכי אלא היכא דשותפין לאו בר תשלומי כלל, כותיה מא לןואפילו לרבי נתן דקיי

או שלמים ,או שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו ,שור תם שדחף את חבירו לבור :כגון

לא יפסיד שמעון לשלם הכל יותר ,עניות של מסור חבירו של שמעוןאבל בשביל ...שהזיקו

.מדינא

שמסביר 269לדעה זו מבקשים האחרונים לתת פשר. לדוגמה אביא את דבריו של ר' שמעון שקאפ,

שהטעם לכך שדינו של רבי נתן חל רק בפטור שבדין הוא, שכאשר אחד המעוולים פטור על פי דין

שלמעוול השני אין שותף לעוולה ומובן שעליו לשאת בכל נטל הפיצוי. הוא אינו מעוול כלל, ונמצא

לעומת זאת, כאשר כל המעולים חייבים בדין אלא שלא ניתן לגבות את הפיצוי מאחד מהם,

כולם לפי חלקם היחסי, ואינו בדין לשנות את החיוב עם השתנות הנסיבות.החיוב נוצר על

בבא קמא נג, ע"א. בבלי 264

שם נג, ע"ב. 265 שם; ושם יג, ע"א. 266ה. וראו: נ פרק שור שנגח את הפרה, סימן ,בבא קמא ,מרדכי .(תשנ"בה ,)אברהם הלפרין מהדיר רנ מרדכי השלם 267

, שם, ס"ק מג.ביאור הגר"א חושן משפט, סימן שפח סעיף ז;, שולחן ערוך; 421ש ", לעיל ההגהות מיימוניותחושן משפט, סימן תי, ד"ה "וכתב בית יוסף. , שמהר"ם מרוטנבורג נוקט בגישה המרחיבה461וראו לעיל ליד ה"ש 268

פרופ' שמחה עמנואל )בהתכתבות בדואר אלקטרוני, תודתי לו על כך( מעיר על הסתירה בדברי מהר"ם מרוטנבורג. הרמ"ה"

ות הסתירה בפסקים, כל התשובות של מהר"ם מרוטנבורג ללא צל של ספק. ייתכן שהתשובות מתקופות שונות, טוען שלמר

, מרדכי השלם, סימן שפח, ס"ק מב; שם, סימן תי, ס"ק ד; חושן משפט, ש"ךוראו עוד: אך אין בידי דרך לעמוד על כך.

, שהגישה המצמצמת אינה תואמת את גישתו של מהר"ם מרוטנבורג, 311וראו להלן ליד ה"ש .326, בה"ש 461לעיל ה"ש

ואכן תשובה זו היא יחידאית. גם הסתמכותו של הטור על רבנו יחזקיהו ממגדבורג כבעל השיטה המצמצמת יכולה להצביע

ך, שכן יותר סביר להניח שאם זו הייתה דעתו של מהר"ם מרוטנבורג, שהיה חכם על כך שמהר"ם מרוטנבורג לא פסק כ

ים של ראו אולם מפורסם וסמכותי יותר מאשר רבי יחזקיהו, וגם רבו של הרא"ש אבי הטור, הטור היה מביא את דבריו.

פסיקתו כשיטת , שמהר"ם מרוטנבורג חזר בו מ"ונראה שמה שנמצא", בבא קמא, פרק חמישי, סימן מ, ד"ה שלמה

., אך לא ברור מניין קביעתו זו של מהרש"להרמ"ה , שער ז, פרק כא, ד"ה ולענ"ד "נראה דאפשר".שערי יושר 269

2פרק

51

המצמצמת הדין "אי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם לסיום אזכיר בקצרה, שלדעת בעלי הגישה

משתלם מהאי" חל רק כאשר הפטור ממנו נהנה אחד המעוולים הוא פטור בדין המהותי. כאשר

הפטור נובע מדיני הראיות או ממחסום דיוני אחר, הניזוק לא יהיה רשאי לגבות את מלוא הפיצוי

כבעל 270מהרי"ח ממגדבורג, שמובא לעילממעוול אחד. לדוגמה אביא את דברי הגהות אשרי בשם

הגישה המצמצמת שפוסק שאין לגבות ממעול אחד את מלוא החיוב אם המעוול השני פטור בדין

271בשל "חוסר שפיטות" )אין דנים דיני קנסות בזמן הזה(:

אף על גב ,לא ישלם בעל הבור אלא ג' חלקים ,שדחף את חבירו לבור]תם[ שור ,ובזמן הזה

דהתם פטור ,ולא דמי לשור פסולי המוקדשין .דפלגא ניזקא קנסא, לומי משורדליכא לאישת

272]על פי הדין המהותי[.

כאשר מעוול פטור על פי הדין המהותי הוא על פי הרציונל שהבאתי בשמו של ר' שמעון שקאפ,

שיש אכן אינו מעוול, מה שאין כן שהמניעה להעמידו בדין נובעת מסיבות דיוניות או ראייתיות,

. 273אז יש לראותו כמעוול, ואינו בדין שחברו ייאלץ לשלם את חלקו

ההסדר התלמודי: "רצה מזה גובה, רצה מזה גובה" .ב

כפי שציינתי לעיל, בתלמודים נמצא הסדר לפיו במצב של ריבוי מעוולים הניזוק רשאי לתבוע את

המקובל והמשפט מלוא נזקו מכל אחד מן המעוולים )בדומה להסדר "יחד ולחוד" של המשפט

הישראלי(.

עוסק בנכס שנגזל והחליף ידיים, והשאלה שנדונה היא ממי רשאי בעל 274ירושלמיהתלמוד ה

הנכס לתבוע את גזלתו, מן הגזלן או מן המחזיק בנכס. בדין זה נחלקו אמוראי ארץ ישראל:

מוציאין מן הראשון ואין :חייא רבא בילעזר בשם ר ביר .של זה ונתן לזה 275גזל מעורתו

.אף מוציאין מן השני :בשם רבי ינאי יוחנן יבר .מוציאין מן השני

276וכך נחלקו אמוראים אלו בירושלמי במקום אחר:

ביר 277.מוציאין מראשון ולא משני :לעזר בשם רבי חייה אמר ביר .גזל טלית ונתנה לאחר

278.מן השני אףמוציאין :ינאי בייוחנן אמר בשם ר

.463ליד ה"ש 270; 433ש ", לעיל הים של שלמה, חושן משפט, סימן תי; טור, בבא קמא, פרק חמישי, סימן יב. ראו גם: הגהות אשרי 271

, חושן משפט, סימן תי סעיף לז.שולחן ערוךיש לקרוא כפתיחה , 463", לעיל ליד ה"ש וכן כתב רבנו חזקיה", חושן משפט תי, ס"ק ג, שאת דברי הטור פרישהוראו 272

., מיד לאחר הצגת הגישה המצמצמתשםבטור, המובא זה לציטוט דוגמה לפטור נוסף שאינו פטור בדין המהותי היא כאשר קיים ספק עובדתי באשר למעורבותו של אחד המעוולים, 273

בבא קמא ה, א(. משנה" )ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה גחה וילדה, "ואיןכדוגמת פרה מעוברת שנ

( קובע שאם בעל הפרה אינו בעל העגל, הניזוק גובה רק מחצית הנזק, שכן קיים ספק בע" ,מו בבא קמא בבליהתלמוד )

, שם, ד"ה "גלית", גם רבי נתן מודה לדין התוספותעובדתי אם העגל השתתף בנגיחה "והמוציא מחברו עלו הראיה". לדעת

ס"ק מט, סימן תי, , חושן משפטעל שולחן ערוך, ביאור הגר"אזה ,שכן פטורו של בעל העגל אינו פטור בדין המהותי. וראו

."ומשם למדו הפוסקים דין זה: "ביחס לשיטה המצמצמת על דברי התוספות כותבש (.4110עורך זוסמןיעקב , 423ללשון העברית, עמ' )מהדורת האקדמיה ב ,תרומות ז, ירושלמי 274 בירושלמי דפוס ונציה, דף מד, טור ד: מעפרתו )מין בגד(. 275 (.4110עורך זוסמןיעקב , 0400, א )מהדורת האקדמיה ללשון העברית, עמ' בבא קמא י, ירושלמי 276

2פרק

54

לשון הירושלמי עולה אפוא מחלוקת: לדעת רבי חייא הנגזל רשאי לתבוע את גזלתו מן מפשט

הגזלן בלבד, ואילו לדעת רבי ינאי הנגזל רשאי לבחור אם לתבוע את הגזלן או את המחזיק בנכס.

מקרה דומה מובא בתלמוד הבבלי בשמו של רב חסדא. התלמוד עוסק בדינו של נכס גזול שניזוק

279ר שאינו הגזלן, ולפני הנגזל שני מעוולים, הגזלן והמזיק. וכך לשון התלמוד:על ידי אדם אח

רצה מזה גובה, רצה אמר רב חסדא: גזל ולא נתייאשו הבעלים, ובא אחר ואכלו ממנו,

מאי טעמא? כל כמה דלא נתייאשו הבעלים, ברשותיה דמריה קאי. .מזה גובה

, ולפיה רשאי הניזוק לתבוע את אחד 280שבירושלמילכאורה, דעתו של רב חסדא כדעת רבי ינאי

מדברי התלמוד עולה האפשרות שהאמורא רמי בר חמא חולק על דברי 281המעוולים לפי בחירתו.

ודעתו תואמת את דעתו 282רב חסדא וסבור שהניזוק רשאי לתבוע רק את הגזלן ולא את המזיק,

ת רבי חייא ורבי ינאי שבירושלמי, של רבי חייא בירושלמי. אולם התלמוד הבבלי מביא את מחלוק

284וזה לשון התלמוד: 283.הכל מודים לדינו של רב חסדא כיוהאמורא רב יוסף מפרש

המשמעות של גבייה מן הגזלן כאשר הנכס נמצא בעין אצל המחזיק היא, שהנגזל רשאי לתבוע מן הגזלן לטרוח ולהוציא 277

אי , ד"ה "אמר רב יוסף": "אע" ,בבא קמא קטו ,שיטה מקובצתאת הנכס מן הנגזל )ראו המובא בשם רבנו יהונתן מלוניל,

או עד דמהדר ליה לגנבה ניהליה תבעי ליה לגנב בעי ואי ...בלא דמים ומפקי ליה לגנבה מיניה ,ליה ללוקח בעלים תבעי בעו

"(.עד דמשלם להו דמי דילהגם רבי חייה סבור שהנגזל רשאי לגבות מן השני, ובלשון הירושלמי: "רבי בא בר ממל אמר: ,בא בר ממל בירלדעתו של 278

", אך הירושלמי דוחה את דבריו.ניחייה אמר מוציאין אף מש בי, דר]דרבי יוחנן[ חייה כדעתיה ביאף ר

.בע" ,בבא קמא קיאבבלי, 279, ד"ה 416על הירושלמי, לעיל הערה , פני משה"; רבי יוחנן"ד"ה , 412על הירושלמי, לעיל הערה , מראה הפנים: וראה 280

. סוגיית הירושלמי עם סוגיית הבבלי(שמשווה את ) "גזל", שם, ד"ה ראה הפניםמ (;"ורצה מזה גובה רצה מזה גובה") "אף"

הלכה ד, פרק ה ,הלכות גזלה ואבדה ,ציוני מהר"נוראה גם

לכאורה, דינו של רב חסדא עוסק רק במקרה שהנכס כבר אינו בעולם )"ואכלו"(, ואילו דין הירושלמי עוסק בנכס שעדיין 281

, המבקש להחיל את דינו של רב חסדא גם 442קיים )"ונתן לזה", "ונתנה לאחר"(. אך מדברי התלמוד להלן ליד ציון הערה

על דין הירושלמי, עולה שאין להבחין בין מקרה שהנכס קיים לבין מקרה שהנכס שוב אינו קיים. וראו גם המובא בשם רבנו

נא דבעלים די ,הדין עם השני -כאן לפני יאוש , ד"ה "אמר רב יוסף": "א"ע ,בבא קמא קטו ,שיטה מקובצתיהונתן מלוניל,

ומפקי ליה ,ליה ללוקח אי בעו בעלים תבעי .עם השני אף "?עם השני"ומאי ...לוקח שהוא שני לאפוקי לגלימא מיניה בהדי

כדרב חסדא ,בעי תבעי ליה לגנב עד דמהדר ליה לגנבה ניהליה או עד דמשלם להו דמי דילה ואי ...בלא דמים לגנבה מיניה

,תוספותכן ראו . ו"דרב חסדא", וד"ה "הדין עם השני", שם, ד"ה רש"יגם ו. ורא"הדאמר רצה מזה גובה רצה מזה גוב

".אלא דווקא כשאכלן ,אדרב חסדא ליכא מאן דפליגבעין היכא דהםש" שמדגישים , ד"ה "דמר",א"חולין קלד עחידושי , שם, סוף ד"ה "גזל"; תוספות"; לפני יאוש", שם, ד"ה רש"י ו:קיב ע"א, ורא-ע"ב ,בבא קמא קיא, בבלי 282

, שם, ד"ה "אמר לך".הרשב"אאולם ראו דעת אביי בהמשך הסוגיה, שלדבריו מחלוקת האמוראים היא האם לקבל את דינו של רב חסדא, ורב בשם 283

רבי חייא אינו סבור כרב חסדא, ולדבריו הדין עם הראשון דווקא )כשיטת רבי לעזר בשם רבי חייה בירושלמי(. זאת מסיק

: בבא קמא, תוספות. וראו: 446מתנות כהונה, ראו להלן ליד ה"ש אביי מן ההשוואה בין דברי רב בסוגיה זו לדבריו בסוגית

קטו ע"א, ד"ה "אמר ליה"; חולין, קלד ע"א, ד"ה "דמר".

.א"ע ,בבא קמא קטו, בבלי 284

2פרק

51

יוחנן ביר .רב משמיה דרבי חייא אמר: הדין עם הראשון .הוכר הגנב ר כךגנב ומכר ואח

הדין עם -אמר רב יוסף: לא פליגי, כאן לפני יאוש 285.משמיה דרבי ינאי אמר: הדין עם השני

.ותרוייהו אית להו דרב חסדא .הדין עם הראשון -כאן לאחר יאוש ;השני

כך גם עולה מסוגית התלמוד בעניין מתנות כהונה.

דן באדם ששחט בהמה ולא נתן לכהן את מתנות הכהונה, אך מכר אותן לאדם אחר 286התלמוד

שאי לתבוע את מתנות ר עם שאר חלקי הבהמה. לאור דינו של רב חסדא מסיק התלמוד, שהכהן

, והתלמוד מדגיש כי על אף שיש מחלוקת אמוראים הכהונה מן השוחט או מן הלקוח, לפי בחירתו

לגבי פרטי הדין בעניין מתנות כהונה, הכל מודים שהוא מבוסס על דינו של רב חסדא.

287וכך פוסק הרמב"ם להלכה את דינו של רב חסדא:

ואם אכל קודם יאוש ורצו הבעלים לגבות מן .שלםמי שעבר ואכל הגזלה אחר יאוש פטור מל

שעדיין ברשותן היא, ואם רצו גובין מן הגזלן. ,גובין –האוכל

על הנכס הגזול מן הגזלן או מן האוכל, מלוא הפיצוימן האמור לעיל עולה שלנגזל זכות לתבוע את

מוסיפים שאם רצונו בכך, התובע זכאי לחלק את תביעתו בין 288. הפוסקיםלפי בחירתו

המעוולים.

הראשונים החילו את דינו של רב חסדא על מקרים נוספים. אציין שלושה מהם:

מביא בשם מהר"ם מרוטנבורג את המעשה הבא: 289( המרדכי0

,מאשה אחת שגנבה מבעלה ק' זקוקין ומסרה אותן אצל אשה אחרת ,נשאל לרבינו מאיר

וידעה שגנבתן ,ואותה האשה שקבלתן היתה מלוה אותן ברשות המפקדת למחצית שכר

.ועתה תובעה הבעל על ככה .והחזירתן בידה ,מבעלה

אחרי שהודתה שידעה שהיו גנובים בידה שגנבתם מבעלה לא היה לה ילראה נ :והשיב

שהיה לה ,שהוברר לה שגנבתן ...ואם קבלה מן האשה לא היה לה להחזירם לה ...לקבלם

לא ,דעשתה שלא כדין שהחזירה בידה נהי ,ואין להקשות ולומר .להחזיר לבעלה ולא לה

.אין לומר כן ...תתחייב לשלם אותם

מדברי מהר"ם מרוטנבורג נראה לכאורה שהבעל הנגזל רשאי לתבוע רק את האישה הנפקדת, אך

על הנגזל רשאי לגבות את האחרונים מפרשים שאין כל ספק שכוונת מהר"ם מרוטנבורג היאשהב

הכסף הגזול גם מאשתו, שכן לפי דינו של רב חסדא רשאי הבעל לגבות מאשתו או מן האישה

290האחרת, לפי בחירתו.

עם השני", אף, יש לפרש "הדין 416השני, אך בהשוואה למובא בירושלמי לעיל ליד ה"ש אמנם ניתן לפרש שהדין רק עם 285

(.446וכך גם עולה מדברי התלמוד בהמשך הסוגיה בעניין מתנות כהונה )להלן ליד ה"ש .442, חולין קלד, ע"א; בבא קמא, לעיל ה"ש בבלי 286 , חושן משפט, סימן שסא סעיף ה.שולחן ערוך. וראו גם הלכה ד ,פרק ה ,גזלה ואבדה ,משנה תורה 287

, שם.טור ושולחן ערוך 288 , חושן משפט, סימן שמח, אות ב(.דרכי משה)ראו גם תקסא רמז ,אבבא בתר ,מרדכי 289 , בבא קמא, אות כח.קובץ שעורים 290

2פרק

61

אודות ספרים שמסר ראובן לשמעון כמשכון, וזה העבירם שלא כדין ללוי 291( הרא"ש נשאל4

קו מלוי, ואילו לוי טוען שאין שהתרשל וגרם להם נזק. ראובן, בעל הספרים, מבקש לתבוע את נז

לראובן עילת תביעה נגדו. וזה לשונו:

וכשהוציא לוי ...לשמעון ]ראובן[ ראובן תובע ללוי ספרים שמשכןשאלה: ילמדנו רבנו:

.שנפחתו ונפסדו בידו ותבע לשלם לו הפחת ]ראובן[ אומר ,הספרים לתתם לראובן

הוא הרשני ללמוד ,כי ממי שקבלתי הספרים ,לאו בעל דברים דידי את]לראובן[: " ולוי אומר

...".בהם כל זמן שיהיו ברשותי

ויש ,ובנך למד בהן בענין שנפחתו ,משעה שהמחני אצלך לא היה לך ליגע בהן" :והשיב ראובן

".לך לשלם לי הפחת

והשיב הרא"ש:

י אם עם אין לך דין כ ,לאו בעל דברים דידי את" ])לראובן[ למימר]לוי[ לא מצי ... :תשובה

.רצה מזה גובה רצה מזה גובה ,כגוזל ומאכיל לאחר ה ליהדהו ",שמעון

כלומר, הרא"ש דוחה את טענתו של לוי, הטוען שראובן אינו רשאי לתבוע ממנו פיצוי על נזקי

הספרים, שכן על פי דינו של רב חסדא רשאי ראובן לתבוע את שמעון או את לוי לפי בחירתו. את

נמסר המשכון והוא מסר אותו ללוי שלא כדין, ואת לוי, שכן הוא זה שגרם נזק שמעון, שכן לו

לספרים.

( הרא"ש נשאל אודות אישה ששידלה אדם לסייע לה בגניבת ספרים, ואותו אדם מסרב לפצות 3

את בעל הספרים בטענה שהאישה חייבת לשאת בנטל הפיצוי לבדה. הרא"ש משיב שהגניבה לא

הפועל ללא סיועו של אותו אדם, ולכן בעל הספרים יכול לגבות את גניבתו הייתה יכולה לצאת אל

292מן האישה או מן המסייע, לפי בחירתו:

אמת כי "ועל שטען ראובן על שמעון שנכנס לחדרו וגנב ספריו והוציא מרשותו, ושמעון השיב:

לה שבקשתני קרובתי כלתך להוציאם החוצה, כי לא יכ ,הוצאתים, אלא כך היה הענין

."..םת א ש

ששמעון חייב להחזיר לראובן הספרים שלקח בחדרו, כי מה לו ליכנס בחדרו שלא ראה לינ

לא היתה יכולה להוציאן ]=בלעדיו[ ובנדון זה, בלאו איהו ... בידיעתו להוציא ממון משם

משם, הלכך יגבם ממי שירצה: מכלתו, שהודתה לו שהם ברשותה, ואם ירצה יגבה

293.משמעון

.סימן עב , חושן משפט,טור ;סימן ב ,כלל צג ,שו"ת הרא"ש 291 .סימן ז ,כלל קא ,שו"ת הרא"ש 292, שם, ס"ק ז; פתחי תשובה, שם, ס"ק כה; ביאור הגר"אוראו גם: , חושן משפט, סימן שמח סעיף ח.שולחן ערוך ראו 293

.א, קז ; שם,כג ,ז יוחסין ירושלים דיני ממונות ובירורי -פסקי דין

(: 416, לעיל ה"ש בבא קמא י, א ,ירושלמי. וראו גם לט, י ,בבא קמא) תוספתאדברי הרא"ש נסתרים, לכאורה, מדברי ה

אם .אלא על חלקו בלבדאין חייב לשלם ,עשה אחד מהן תשובה .כולן חייבין להחזיר ,גנבים שנכנסו במחתרת ועשו תשובה"

שלמי( או שהוא היה ראש , על הירומהר"א פולדא]כלומר, שהוא הגנב שפרץ והוציא את הנכס ) היה מוציא ונותן לפניהם

". מדברי התוספתא עולה, שגנב שאינו "מוציא ונותן" חייב לשלם את חלקו חייב לשלם על הכל , שם([,שדה יהושעהגנבים )

, שמדייק שדין זה נאמר רק 35"; שם, כלאים, פרק י, הלכה כז, עמ' סד"א"ד"ה ,ע"א ,מכות ג ,צפנת פענחבלבד. אולם ראו

2פרק

60

בנקודה זו אבקש להעיר, כי כל המקרים שמובאים מן הראשונים מיוחסים למהר"ם מרוטנבורג

אטען, שראשוני אשכנז אלו ראו בהסדרו של רב חסדא את הכלל 295להלן 294ולתלמידו הרא"ש.

וזאת לעומת ראשוני ספרד שראו בו 296המשפטי המרכזי, ולא ייפלא אפוא שהם הרחיבו אותו,

מקרה חריג.

קרי ומעוול משנימעוול עי .ג

מייחסים את עיקר החיוב , הראשונים, לרוב מבית מדרשם של בעלי התוספות,בשורה של מקרים

לתבוע תחילה את נזקו מן המעוול העיקרי, ורק אם ובמקרים אלו על הניזוק ,לאחד מן המעוולים

סמך מה הם זה אינו יכול לשלם הוא זכאי לתבוע את המעוול המשני. הפוסקים אינם מציינים על

מבחינים בין מקרים בהם המעוולים שווים בדרגתם לבין מקרים בהם יש מעוול עיקרי ומעוול

297.שהמבחן הוא מבחן האשם מן המקרים בהם החילו הראשונים הסדר זה נראהמשני. אולם,

כלומר, כאשר לכל המעוולים אשם שווה, הם מעוולים שווים בדרגתם, וכאשר ניתן לייחס לאחד

וולים אשם גדול יותר )כגון שהוא יזם את הפעולה שגרמה לנזק(, הוא יהיה מעוול עיקרי.מן המע

דינם של מעוול עיקרי ומעוול משני הוא מקרה פרטי של דינו של רב 298אקדים, שלדעת הש"ך

חסדא )"רצה מזה גובה, רצה מזה גובה"(. כלומר, מקום בו עקרונית היה צריך לחול דינו של רב

, אם אחד לפי בחירתוק רשאי היה לתבוע את מלוא הפיצוי מכל אחד מן המעוולים חסדא, והניזו

ועליו לתבוע אותו תחילה, ורק כאשר ניטלת זכות הבחירה מן הניזוקהמעוולים הוא מעוול עיקרי

הלה אינו יכול לשלם הוא רשאי לתבוע את המעוול המשני. הש"ך אינו מציין מה ההסדר באותם

של רבי נתן, שבהם מעוול אחד הוא מעוול עיקרי והאחר משני )למשל, אדם מקרים בהם חל דינו

299מזיד ושור שגרמו נזק יחד(.

להלן שתי דוגמאות:

, בבלי(, ולכן הם פטורים מהשבת הנכס )אפילו הוא בעין, ראו 0, שניתן היה להורגם )ראו שמות כא בגנבים שבאו במחתרת

סנהדרין עב, ע"א(, על פי הכלל "קים ליה בדרבה מיניה". חיובם אפוא אינו חיוב משפטי, אלא חיוב הנובע מרצונו של הגנב

בתשובה, אלא אם כן ניתן לתלות בו את עיקר האשמה, לחזור בתשובה )שבעיקרון די שיחזיר את חלקו היחסי כדי לחזור

, חלק א, סימן שו"ת שבות יעקב)על הירושלמי, שם(. וראו פני משהוהשוו כגון שהוא גנב בפועל או שהוא ראש הכנופיה(.

קעח, מהדורא בתרא )מודפס בסוף הכרך ומסומן בטעות "שאלה קעד"(, שמעיקר הדין כל גנב חייב במלוא החיוב, אלא

שמפני "תקנת השבים" הקלו על הגנבים המבקשים לחזור בתשובה. , המחיל על שני גנבים את דינו של רבי נתן )"משלשין ביניהם"(.421וזאת בניגוד לרמב"ם, לעיל ליד ה"ש 294

.315ליד ה"ש 295חידושי הריטב"א אמנם, גם ראשונים אחרים השתמשו בדינו של רב חסדא מעבר למה שנקבע בתלמוד. ראו לדוגמה: 296

,משנה תורהמ' שם" )בעניין גבייה משומר עיקרי ושומר משנה(; , בבא מציעא לה, ע"ב, ד"ה "אמר רבא", וד"ה "ג)הישנים(

,נזקי ממון ,משנה תורה , שם )בעניין גבייה מן החייב ומן השלוח שנשלח לפרוע(; לחם משנה, והלכה ב ,פרק טז ,מלוה ולוה

, שם )בעניין גביית פיצוי על נזק מבעל בהמה ומן השומר עליה(.השגות הראב"ד, הלכה ד, ופרק ד .423וראו גם לעיל ה"ש וזאת למרות שדיני הנזיקין במשפט העברי אינם מבוססים על עיקרון האשם. 297 , חושן משפט, סימן שצא, ס"ק א.ש"ך 298רבי נתן ואחד המעוולים אשם יותר מחברו, חלוקת , לפיהם במקרים בהם חל דינו של 423וראו דברי ריב"א, לעיל ה"ש 299

האחריות לא תהיה שוויונית. שם כבר הערתי, שייתכן שריב"א חולק על הסדר מעוול עיקרי ומעוול משני.

2פרק

64

עוסק בשאלת החבות הנזיקית של מי שהאכיל בהמתו של אחד בפירותיו של אחר 300( הרא"ש0

ל הניזוק, בחצרו של בעל הפירות. בעל הבהמה התרשל בכך שהניח לבהמתו להיכנס לחצרו ש

וכך הוא פוסק: 301ואילו המאכיל פשע בכך שהושיט לבהמה את הפירות,

אם הושיט ראובן פירות של שמעון בחצר שמעון לתוך פי פרה דלוי דחייב לוי דפי פרה כחצר

302.ה או קטן או פיקח ואין לו לשלםוהמושיט היה חרש או שוט ,הניזק דמי

303ומסביר את דבריו בהגהות אשרי:

.חייב]=המושיט[ יש לו לשלם פשיטא דאיהו אבל פיקח ו

מדבריהם עולה אפוא שאם ראובן המושיט הוא בעל אמצעים, הוא משלם את מלוא הפיצוי.

הראשונים עצמם אינם מסבירים מדוע לוי בעל הפרה אינו חייב להשתתף בתשלום.

הלכה זו מקבילה לדינו של רב חסדא, כשדינו של ראובן המושיט כדין "גזלן", ודינו 304לדעת הש"ך

אולם, מכיוון שראובן של לוי כדין "אוכל", ועקרונית חל הדין "רצה מזה גובה, רצה מזה גובה".

המושיט יזם וגרם את ההיזק, הוא המעוול העיקרי, ולכן על הניזוק לתבוע ממנו תחילה, ורק אם

במילים אחרות, דינו של הרא"ש הוא מעין מקרה פרטי 305שלם הוא רשאי לתבוע את לוי.אין לו ל

של דינו של רב חסדא. אלא בעוד שבדינו של רב חסדא אשמתם של הגזלן והאוכל שווה, בדינו של

הרא"ש אשמתו של הגזלן גדולה מאשמתו של האוכל, ולכן לכתחילה נטל הפיצוי מוטל עליו בלבד.

בעניין שני גנבים, האחד פרץ לבית וזרק חפצים לשותפו, שהמתין נשאל 306איר בכרךרבי חיים י( 2

שמטיל אחריות נזיקית הן על 307בחוץ וברח עם החפצים הגנובים. בהסתמך על תשובת הרא"ש

חייב לתבוע תחילה את הגנב שהמתין בעל החפצים הגנוביםהוא פוסק, שהגנב והן על המסייע לו,

הוא רשאי כגון: שהוא אלים(ורק אם לא ניתן לתבוע ממנו ) 308עיקרי,בחוץ כי הוא המעוול ה

לתבוע מן הגנב שפרץ פנימה:

, נתיב לא, חלק א.מישרים, רבנו ירוחם. וראו גם סימן ט ,פרק ב ,בבא קמא ,רא"ש 300במקום שמעשיו של ראובן איפשרו לפרה לאכול את הפירות או גם הפוסקים דנים בשאלה האם דינו של הרא"ש חל רק 301

, סימן שצא, ס"ק א.קצות החושןבמקום שהפרה יכולה הייתה להגיע לפירות בעצמה. ראו על כך לא מופיעה החלופה "או פיקח ואין לו לשלם". דברי התוספות ע"א, ד"ה "תפשוט", שם ,, בבא קמא כגתוספותראו 302

אך דינו של רבי נתן חל רק כשאחד המעוולים פטור בדין, לפיה , 464ש "לעיל ליד ה הגישה המצמצמת,עולים בקנה אחד עם

. 344סותרת את שאטען להלן ליד הערה

, הגהה שנייה.311 ש"הלעיל הגהות אשריראו 303

, חושן משפט, סימן שצא, ס"ק א.ש"ך 304

, חושן משפט, סימן שצא, ס"ק טו, שלדעתו "ודברי ש"ך דחוקים מאוד". לדעת הגר"א, הלכת ביאור הגר"א אולם ראו 305

ו כל מעוול משלם את חלקו, וכאשר לא ניתן לגבות מזה גובה מזה, והיא הרא"ש היא מקרה בו חל דינו של רבי נתן, לפי

מייצגת את הגישה המרחיבה, לפיה ניתן גם כאשר מעוול אחד חדל פרעון או מתחמק מתשלום ניתן לגבות את מלוא החיוב

כנראה מכריע כגישה מן המעוול האחר, ולכן הוא מעיר על סתירה בפסיקת השולחן ערוך, שבחושן משפט, סיצן תי סעיף לז,

, שם, ס"ק א. קצות החושן, על הרא"ש, בבא קמא, פרק שני, סימן ט, ס"ק ה; פלפולא חריפתאהמצמצמת. וראו גם:

מדברי הגר"א לא נתברר אם האם מחלוקתו עם הש"ך היא שאלת סיווגה של הלכת הרא"ש כרבי נתן או כרב חסדא, או

ול משני מכל וכל.שמא הגר"א חולק על הסדר מעוול עיקרי ומעו , חושן משפט, סימן קלג.שו"ת חת"ם סופר, סימן ריב. וראו גם שו"ת חוות יאיר 306 .414ש "לעיל ה 307 חוות יאיר אינו מסביר מה השיקול לקביעתו שהגנב שהמתין בחוץ הוא מעוול העיקרי. 308

2פרק

63

ויכול הנגנב להוציא ממנו כל גניבתו או דמיה אף ,עיקר הגנב]=שהמתין בחוץ[ שזה שניפשוט

לתבוע לראשון שגנב בפועל להוציא משני מצי פשראי אם א ...על פי שנתנה לגנב הראשון

.ממש

לל המשפטי להבחנה בין הסדרי ריבוי מעווליםהכ .ד

עד כה סקרתי את ההסדר שבמשנה )דינו של רבי נתן( ואת ההסדר שבתלמוד )דינו של רב חסדא(

אולם שתי שאלות אינן מקבלות מענה 309ואת השימושים שעשו בהם הראשונים והפוסקים.

בדבריהם:

א( איזה מן ההסדרים הוא הכלל ואיזה מהם החריג?

צד בחרו הראשונים אם להחיל את דינו של רבי נתן או את דינו של רב חסדא?ב( כי

על השאלה הראשונה, שלטענתי היא השאלה המרכזית בהבנת הסדרי ריבוי חייבים, אתן דעתי

כאן אבקש לענות על השאלה השנייה. אציע שני מבחנים כדי להבחין בין ההסדרים. 310בפרק הבא.

יעה, ולאחריו את מבחן השיתוף.אציע תחילה את מבחן סוג התב

מבחן סוג התביעה: תביעת השבה או תביעת פיצוי (0)

גזל ולא נתיאשו הבעלים, ובא אחר ואכלו המקרה שעליו אמר רב חסדא את הלכתו הוא, כאמור, "

ובו קובע רב חסדא את העיקרון "רצה מזה גובה רצה מזה גובה". בפוסקים נדונה 311",ממנו

השאלה מה עילת חיובו של ה"אוכל". לדברי רבים מן הפוסקים, דינו של האוכל כמי שגוזל את

המונח "גזלן" אינו בא להטיל (. ויש להדגיש ,312הנכס מבעליו המקורי )שהרי מדובר לפני ייאוש

ואינו בא אלא לציין ש"האוכל" הזיק נכס של בעליו ולפיכך 313על ה"אוכל", אשמה או פגם מוסרי

314דינו עם בעל הנכס, ולא עם הגזלן הראשון. וכך לשון רש"י:

ההסדר השלישי שסקרתי, "מעוול עיקרי ומעוול משני" אינו הסדר שונה מן השניים האחרים, והוא אינו אלא מקרה 309

ודאי של דינו של רב חסדא.פרט, קרוב לו

.124, 214, 315להלן פרק ליד ה"ש 310 .411ש "לעיל ליד ה 311 שם. 312 ,מגיד משנהוכך, למשל, יש פוסקים הסבורים שדין "גזל... ובא אחר ואכלו" אמור גם כשהגזלן האכיל את האוכל )ראו: 313

, בבא קמא, דף לח, ע"א בדפי הרי"ף, המאור הגדולראו . אולם441ש ", לעיל המראה הפנים; הלכה ד ,פרק ה ,גזלה ואבדה

, הלכות גזלה, סימן ז. אולם ראו: מחנה אפריםד"ה "תנן"(, או אם האוכל אכל בעצמו אך לא ידע שהנכס גזול )ראו:

ם , כלל צג, סעיף ב(, למרות שבמקרים מעין אלו אין מקושו"ת הרא"ש, כתובות לד ע"ב, ד"ה כסבורים; חידושי הריטב"א

, 364א הגות עברית באמריקה'" אהרון ליכטנשטיין "לבירור 'כופין על מידת סדוםלהטיל על האוכל אשמה מוסרית. וראו

, שמביא דוגמה נוספת לשימוש במונח "גזלן" לא כאיסור גזל אלא כציון לדינים החלים על גזלן התשל"ד(-)התשל"ב 314

, בבא מציעא מא, ע"א(.בבלי, )בהקשר לדברי התלמוד "שואל שלא מדעת גזלן הוי"בבא קמא קטו, ע"א, ד"ה , בבא קמא קיא, ע"ב, ד"ה "ברשותיה";רש"י, חולין קלד, ע"א, ד"ה "רצה". וראו גם: רש"י 314

, בבא קמא, סימן כב, אות ב, מסביר שלא קהילות יעקב, כתובות ל, ע"ב, ד"ה "ואי דלא". תוספות"דרב חסדא". ראו גם

(, שכן האכילה אינה גורמת כל נזק לבעל הנכס, שכבר איבד 340ש "ה"אוכל" מדין מזיק )ראו להלן ליד הייתכן לחייב את

את הנכס בעקבות הגזלה.

2פרק

62

דהא כל מקמי יאוש ,הוה ליה איהו גזלן עלייהו ,דכיון דקודם יאוש אכלו זה האחרון

.ברשותייהו דמרייהו קיימי כל היכא דאיתנהו

ורק כאשר 315,בעין השבת הנכס הגזולתרופת התובע בעוולת הגזלה היא לפי המשפט העברי,

. לשון אחר, תביעה בגין גזלה כתחליף לנכסהנכס אינו קיים עוד, זכאי הוא לתבוע תשלום כספי

(, ואינה תביעת in rem, בה מבקש התובע לממש את זכותו הקניינית בנכס )השבההיא תביעת

א ניתנת, כמובן, לחלוקה בין נתבעים שונים. רב חסדא מרחיב פיצוי. תביעה להשבת הנכס בעין ל

קביעה זו גם לתביעה להשבת תחליפו של הנכס )אף שהתחליף ניתן לחלוקה, שהרי מדובר בסכום

כסף ולא בנכס בעין(, שכן היא תביעה שניונית ביחס לתביעת ההשבה בעין, שהיא התביעה

עת השבה ממספר נתבעים, הוא זכאי לגבות את העיקרית. ולכן, כאשר הנושה זכאי לתבוע תבי

מלוא החוב מחייב אחד, לפי בחירתו. כך הדין בתביעה נגד גזלן, בתביעה נגד שומר, ובתביעה

להשבת משכון. בתביעת השבה יחול אפוא דינו של רב חסדא.

. לפיצוילעומת זאת, כאשר התביעה אינה תביעת השבה בעין או השבת תחליף, אלא תביעה

ותביעה זו קל לחלק בין המעוולים, ולכן ,(in personamעת פיצוי לנושה זכות אובליגטורית )בתבי

על הנושה לתבוע מכל חייב את חלקו היחסי בלבד. כך הדין בתביעת נזיקין, וכך הדין בתביעת

317וכיוצא באלו, בהם יחול דינו של רבי נתן. 316שיפוי לפי תקנת השוק

אמור רק בתביעת השבה, עולה מדברי רבי אליעזר ממיץ )המובא הסבר זה לפיו דינו של רב חסדא

וזה לשונו: 318במרדכי(,

ל מקוםבכ ...שכל ממון שלא נקנה ביד מי שהוא ,וכן הסכימו כל הגדולים, היה דן רא"ם

ואם הן ,ויכולין הבעלים להזמין לדין הגזלן השני או הנפקד השני ,ברשות בעלים קאי שהוא

לאו בעל דברים דידי " :למימר לבעלים ]הנתבע[ ולא מצי .להם חדשלישים או רביעים דין א

319.ולא ישגה אדם לחלוק על זה "...את

ל 315 ז ר ג ש ל ה א ז ת הג יב א ש ה הגזלה שלא נשתנית אלא ב: "-, הלכות אפרק ב ,גזלה ואבדה ,משנה תורהראו (. 43 ויקרא ה) ו

הרי זו חוזרת לבעליה ,ואף על פי שמת הגזלן והרי היא ביד בניו ,אף על פי שנתיאשו הבעלים ממנה, הרי היא כמות שהיתה

בשינוי ומשלם דמיה כשעת הגזלה. ואם נשתנית ביד הגזלן אף על פי שעדיין לא נתיאשו הבעלים ממנה קנה אותה .בעצמה

ואם ;אם היא כשגזלה משלם אותה ,מפי השמועה למדו '.והשיב את הגזלה אשר גזל' :שנאמר ,ודין זה דין תורה הוא

."נשתנית בידו משלם דמיהב על פי "תקנת השוק" של המשפט העברי, בעל נכס גנוב רשאי לתבוע מן ממי שקנה את הנכס בתמורה ובתום לב להשי 316

, בבא משנהאותו בעין תמורת שיפוי הוצאותיו, ולאחר מכן הוא יכול לתבוע מן הגנב שיפוי על הוצאותיו בשיפויו של הקונה )

אדם מהעיר נרש גנב ספר, ומכרו לאדם מפפונאי בשמונים זוז. הפפונאי מכרו לאדם קמא י, ג(. בתלמוד מובא המקרה הבא:

בעל הספר ייתן למחוזאי מאה ועשרים זוז, ואז ייקח מן הפפונאי ארבעים ומן הגנב ממחוזא במאה ועשרים זוז... אמר רבא:

(. לפי האמור כאן, אין מדובר בתביעה להשבה בעין, אלא בתביעת שיפוי.א"ע ,בבא קמא קטו, בבלי) הנרשאי שמונים: "יש (0154) ג-אותיות שולים ב ליד 514, 565פ"ד יב ברנט נ' ברנט 451651ע"א ו, ראזוסמןלהבחנה זו הגיע גם השופט 317

להבחין, הבחן היטב, בין תביעה להשבת הגזילה בעין, הבאה לאכוף זכות קנינית, ובין תביעה לתשלום דמי נזק בעילת

".הבאה לפצות אדם, בממון, על נזק שנגרם לו (ex delictu)נזיקים

פרק עשירי, סימן א. , בבא קמא,ים של שלמהקמב. וראו גם -קמא רמזים ,בבא קמא ,מרדכי 318בבא , בבלילדעת הרא"ם עיקרון זה עומד לא רק ביסוד הלכת רב חסדא אלא הוא עולה גם משתי סוגיות נוספות: א( 319

". ישבע השוכר שמתה כדרכה, והשואל ישלם לשוכר ,השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה: "בע" ,מציעא לה

-". ומכאן, שהמפקידלשוכר: דל אנת ודל שבועתך, ואנא משתעינא דינא בהדי שואלונימא ליה משכיר התלמוד שואל: "

2פרק

65

יש לציין, שלפי מבחן זה דינו של רבי נתן ודינו של רב חסדא הם בעלי מדרג שווה, כלומר אין

סוג התביעה. יתרונו של מבחן זה שהוא ביניהם יחס של כלל וחריג. הדין שחל בכל מקרה תלוי ב

קל ונוח ליישום.

מבחן השיתוף: עוולה משותפת או עוולות נפרדות (4)

סבור שה"אוכל" אינו גזלן 320לעומת הפוסקים הסבורים שה"אוכל" נחשב גזלן, "קצות החושן"

ביד , ואילו מי שאוכל נכס הנמצא בעליונימוקו הוא, ש"גזלה" היא נטילת נכס מידי 321.מזיקאלא

הגזלן אינו נוטלו מידי בעליו, ואם כן אין להחשיבו כגזלן אלא כמזיק. המבחן שהובא לעיל, לפיו

דינו של רב חסדא חל בתביעת השבה ולא בתביעת פיצוי )בה חל דינו של רבי נתן(, אינו מתאים

א אפוא להסבר דינו של רב חסדא לפי שיטת קצות החושן, שכן לדבריו התביעה נגד ה"אוכל" הי

תביעת פיצוי.

טענתי שמבחן סוג התביעה מניח שתביעה לתחליף השבה בעין דינה כתביעת 322זאת ועוד, לעיל

השבה, והתובע מגזלן לשלם לו תמורת נכס שנגזל ואבד, דינו כמי שתובע השבה. אולם הנחה זו

לפי נמצא ש 323אינה מוסכמת על כל הפוסקים, ויש הרואים בתביעה לתחליף השבה כתביעת פיצוי.

דעות אלה, גם משום כך מבחן סוג התביעה אין בו כדי להסביר את ההבחנה בין דינו של רב חסדא

לדינו של רבי נתן.

ל הרמב"ם. בעניין חלוקת התשלומים בין מי שגנבו עגם מקובלשמבחן סוג התביעה אינו אפשר

324:במשותף פוסק הרמב"ם

ן.וכל אחד מהן נמכר בחלקו מן הקר ,ביניהן משלשין ,שותפין שגנבו כאחד

את דינו של רבי נתן. לו היה הרמב"ם סבור שיש לקבל הרמב"ם מחיל אפוא על מי שגנבו במשותף

את מבחן סוג התביעה, והיה מגדיר תביעה להשבת תחליף הנכס הגנוב כתביעת השבה, היה עליו

תן. ומכאן, שלדעת הרמב"ם מבחן להחיל על הגנבים את דינו של רב חסדא, ולא את דינו של רבי נ

, בבא מציעא מב, ע"ב: אדם ציווה יצרן שיכר להיכנס לביתו ולקחת בבליהנושה יכול לתבוע אחד משניהם, לפי בחירתו. ב(

ששייכת לאדם אחר, והייתה משם כשות כדי להכין לו שיכר. ברשלנות של היצרן ושל המזמין, יצרן השיכר נטל כשות

מופקדת אצל המזמין. מדברי התלמוד עולה שבעל הכשות רשאי לתבוע את המזמין או את עושה השיכר, לפי בחירתו. והוא

".וראיה נכונה אשר אין לפקפק בהחותם: "

כן מוכח" , ד"ה "וסימן קנה ,שו"ת מהרי"ל החדשותמבחן סוג התביעה עולה גם מדבריהם של פוסקים אחרים. ראו:

הנדון באותה תשובה[ לגזל ובא אחר ואכלו דרצה מזה גובה רצה מזה גובה, וכן ,לתשלום חוב מסים=ולהכי נמי לא דמי ])"

(; דווקא גזל או פקדון משום דהוו בעיןמה שפסקו הגאונים מכח ההיא דאדם יכול לגבות ממונו בכל מקום שימצאנו, דהיינו

רק כאשר ה"אוכל" גזל תחילה את הנכס לעצמו, ואז חלדינו של רב חסדא )לדבריו, יז סימן ,יורה דעה, שו"ת בית שערים

". מסקנתו זו אמנם אינה הכרחית, וייתכן ולכן נגזל גובה ממנו ,ומחויב בהשבהאז נעשה הוא גזלן עליה הזיקו, שכן "

בריו נראה שדין "רצה מזה גובה" שהנגזל יוכל לתבוע תביעת השבה מן האוכל, גם אם אכל ברשות הגזלן הראשון, אך מד

.(כתביעת השבהתלוי בסיווגה של התביעה , סימן לד, ס"ק ג.קצות החושן 320 , חושן משפט, סימן רצא, ביאורים, ס"ק כז.המשפטנתיבות כך גם דעתו של 321 .301ש "ליד ה 322 , גזלה ואבדה, פרק ט, הלכה א, "ד"ה והנה ברמב"ם".חידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם ראו: 323 .הלכה יז, פרק ג ,גניבה, משנה תורה 324

2פרק

66

מקבל בעיקרון את מבחן סוג התביעה, שהרמב"ם . אולם אפשר,סוג התביעה אינו המבחן הנכון

תביעה להשבת תחליף הנכס אינה אבל אינו מיישם אותו על גנבים במשותף, משום שלדעתו

325.תביעת השבה אלא תביעת פיצוי

ולת דינו של רב חסדא "רצה מזה גובה, רצה מציעים מבחן אחר לתח 326אכן, בספרי האחרונים

מזה גובה": כאשר הנזק נגרם כתוצאה מעוולה אחת המשותפת לכל המעוולים, נושא כל מעוול

באחריות לחלקו היחסי )דינו של רבי נתן(, ואילו כאשר הנזק נגרם מעוולות נפרדות, רשאי הניזוק

)דינו של רב חסדא(. כדי להבחין בין לתבוע מכל אחד מן המעוולים את מלוא הנזק לפי בחירתו

לבחון האם בית הדין יכול לנהל 327עוולה משותפת לבין עוולות נפרדות, מציע ר' יעקב קנייבסקי

דיונים נפרדים בכל אחת מן העוולות, או שלצורך בירור העובדות הוא נאלץ לנהל דיון אחד

328משותף לכל המעוולים.

330ת אחרות שהבאתי לעיל. כך, למשל, בתשובת הרא"שאינו מספק מענה לשיטו 329מבחן השיתוף

נדונים מקרים של שני גנבים שגנבו יחד חפץ אחד, ועל אף שמדובר בעוולה 331ובתשובת חוות יאיר

משותפת, שכן לא ניתן לדון במעשהו של גנב אחד בלא לדון במעשה שותפו, נקבע שהדין הוא

"רצה מזה גובה, רצה מזה גובה".

שבניגוד למבחן סוג התביעה שאינו רואה בין דיניהם של רבי נתן ורב חסדא יחסי עוד יש להעיר,

כלל וחריג, נראה שמבחן השיתוף דווקא מניח שבדרך כלל ראוי להחיל את דינו של רב חסדא, ורק

כאשר לא ניתן לדון בכל מעוול בנפרד יחול דינו של רבי נתן.לפיכך, דינו של רב חסדא הוא הכלל,

י נתן הוא החריג. יש לציין, שמבחן השיתוף יותר קשה ליישום, שכן לא תמיד קל ודינו של רב

332להבחין בין מעוולים שניתן לדון בדיניהם בנפרד לבין מעוולים שדינם דורש דיון משותף.

להוכיח מכאן שהוא דוחה את מבחן עוד אפשר, שהרמב"ם רואה תביעת תחליף השבה כתביעת השבה, ובכל זאת אין 325

סוג התביעה, שכן ייתכן שלא פסק "משלשין ביניהן" אלא בגנב הנמכר בגנבתו )ואכן הוא מביא דין זה רק בעניין מכירת

הגנב, ולא בהלכות הדנות בתשלומי הגנב(, אבל בעניין תשלומי תחליף הנכס הגנוב מודה הרמב"ם שבעל הנכס יכול לתבוע

א החיוב, כדינו של רב חסדא. ההבחנה בין השניים יכולה להיות, שגנב ששילם את מלוא החיוב יוכל לאחר מכל גנב את מלו

מכן לתבוע השתתפות משותפיו לעוולה, מה שאין כן אם הגנב נמכר לעבד שלא יוכל לקבל החזר משותפיו. ועוד סיבה

נענש יותר מחלקו. , ואין אדם)ואף עונש פוגעני במיוחד( להבחנה: מכירת הגנב היא עונש , בבא קמא, סימן יז, ד"ה "וצריך לעיין".קהילות יעקב; 461ש "לעיל ה שרשערי י ראו: 326 , שם.קהילות יעקב 327למשל: לצורך בירור העובדות של שור שדחף לבור, בית הדין לא יכול לדון במעשיהם של השור או הבור בנפרד, ולכן 328

:החילוק מבואר, בבא קמא קיא, ע"ב, ד"ה "רצה": "ברכת אברהםלה משותפת. ראו אברהם ארלנגר, מקרה זה נחשב כעוו

כאן כל אחד עשה מעשה לאב ה...יש שותף במעשה דידיחד ולכל א ,המעשה נעשה ביחד משניהם ם ]בשור שדחף לבור[,דהת

וא הדיןוה ם,בלי שום שותפי מחייבו הדמעשה דידי ,ור הגזלן מחמת שאחריו יש מזיקטלפ ואין סברה, י עצמושלם בפנ

ויש להדגיש, מבחן השיתוף הוא מבחן ט".ופשו דהוא עשה לבדו מעשה שלם. ,ולנוגע למזיק, גם אם יש גזלן לפניו אין זה

, 433טכני, שבוחן את השאלה אם ניתן לדון עם כל מעוול בנפרד, ואינו דומה לפיכך לספקו של רבא בתלמוד, לעיל ליד ה"ש

אם כל מעוול אחראי לכל הנזק או רק חלקו. .300ש "לעיל ליד ה 329 .414 ש"לעיל ליד ה 330 .316ש "לעיל ה 331ניתן להציע גם מבחן המשלב את שני המבחנים כאחת, ולפיו בררת המחדל היא דינו של רב חסדא, ורק כאשר 332

פת. ייתרונו )ב( העוולה משות מתקיימים שני התנאים המצטברים שלהלן יחול דינו של רבי נתן: )א( התביעה היא לפיצוי.

2פרק

61

גביית חוב מיורשים ומלקוחות .3

חיובם של דיון נוסף בנושא ריבוי חייבים הוא הדיון בעניין גביית חובות מיורשים ומלקוחות.

יורשים ולקוחות שונה מן החיובים שסקרתי עד כה ,שכן חיובם אינו נובע מן החיוב שלהם, אלא

מבעלותם על מקרקעין משועבדים של המוריש או של המוכר.

דן באחים שחלקו את ירושת אביהם, ובעל חובו של האב גבה את כל חובו מחלקו של 333התלמוד

אחד מהם. וזה לשון התלמוד:

שחלקו, ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן, רב אמר: בטלה מחלוקת, ושמואל האחים

.אמר: ויתר, ורב אסי אמר: נוטל רביע בקרקע ורביע במעות

הדיון בתלמוד מתמקד בשאלה האם כאשר נושה גבה את חובו מחלקו של אחד מן היורשים יש

מפסיד )דעת שמואל(, או לחלק את העיזבון מחדש )דעת רב(, או שהיורש ממנו גבה הנושה

שהחלוקה בעינה עומדת אך היורש שממנו גבה הנושה את חובו זכאי לשיפוי משאר היורשים )דעת

. אולם, פרשני התלמוד ה של עבודה זורב אסי(. דיון זה עיקרו בענייני ירושה, ואינו נוגע לעניינ

חד מהם, ולא נפרע כיצד אירע שהנושה נפרע מתוך חלקו של אהמקדמית מעוררים את השאלה

מסבירים שאכן בעיקרון על הנושה לגבות מכל 334מכל היורשים לפי חלקם היחסי בחוב. התוספות

, והנושה מנוע אם כן לגבות "מיירי הכא שעשאו אפותיקיאחד מן היורשים לפי חלקו היחסי, אך "

ת את שהנושה רשאי לגבו 335על פי אותה גישה פוסק הרא"ש. משדותיהם של היורשים האחרים

ורשים לפי חלקם היחסי הדרישה לתבוע את פירעון החוב מכל היכל החוב מיורש אחד רק כאשר

)כגון שהחוב עולה רק כדי שדה אחת, ולא סביר לדרוש מהנושה לגבות מכל יורש אינה סבירה

. או שאחת הקרקעות במקום רחוק( 336,חלק של שדה

337:התוספות מברייתא המובאת בתלמודאת דבריהם תומכים

.בכור נותן פי שנים, שטר חוב יצא עליהן

הווה אומר, מכיוון שלבכור חלק כפול בירושה משל כל אחד מן היורשים האחרים, עליו לשאת

בחלק כפול בפירעון חובותיו של אביו. ומכאן ניתן להסיק כאמור שעל הנושה לגבות מכל יורש את

חלקו היחסי.

של מבחן זה שהוא יכול להתאים להרבה שיטות ראשונים ולהסביר בצורה אחידה פסקי הלכה רבים. חסרונו הוא בכך

תואם לשיטת ראשוני אשכנז, ומה גם שהוא מבחן טכני מבחינה קונספטואלית הוא אינו 311שלפי טענתי להלן ה"ש

שהגיונו אינו מובן. בבא קמא ט, ע"א. ,בבלי 333 , בבא בתרא קז, ע"א, ד"ה "ובא".תוספות, ד"ה "וטרף"; שם, תוספות 334 )בתשובה זו קובע הרא"ש שדין זה חל גם על סימן ז ,כלל עט ,שו"ת הרא"ש; סימן ו ,פרק א ,בבא קמא ,רא"שראו: 335

וכן אם בא לגבות מעות, או שאר מטלטלין, יגבה מכל אחד : "על פי תקנת הגאונים עיזבוןביטלטלין שן המגביית חובות מ

, שם, חידושים, ס"ק ג.נתיבות המשפט, חושן משפט, סימן קעה, ס"ק ה; סמ"ע "(;חלקו ".ובלבד שיהא פרעון יפה וטובבלשון הרא"ש: " 336

.אע" ,בבא בתרא קכד, בבלי 337

2פרק

64

שמשתמע מהם שדין גבייה מלקוחות כדין גבייה 339מביא את דברי רב יהודאי גאון 338הרא"ש

, כגון והנושה חייב לגבות מכל לקוח את חלקו היחסי כל עוד אין בכך הכבדת יתר עליו ,מיורשים

וזה לשונו: 340,שהנושה ייאלץ לגבות חצי שדה מכל לקוח

ונראה ]=שגובה מכל חייב רק את חלקו היחסי[ רדהיינו דוקא היכא דיכול לגבות שדה

ה מכל אחד כגון שירשו ד' שדות וכל אחד נטל שתים, יטול מזה שדה ומזה שדה, אבל שלימ

אם לא ערשו אלא שתי שדות, לא יטול חצי שדה מזה וחצי שדה מזה... דלאו פרעון יפה הוא...

וכן מצאתי כתוב בשם רב יהודאי גאון ז"ל שני לקוחות שלקחו שתי שדות כאחת ובא ב"ח

.341קח על חבירו כלוםגובה מאחת מהן ואין ללו

דומה מפשטות לשון רב יהודאי אמנם עולה שהנושה גובה את מלוא החיוב מלקול אחד, אולם

342,שנושה רשאי לגבות ממי שירצה דווקא כשהלקוחות קנו "שתי שדות" ושהרא"ש מדייק מדברי

כל לקוח שדה אחת, ורק כך אין זה סביר לדרוש מן הנושה לגבות מכל לקוח חצי שדה. אבל אם

כל לקוח קנה יותר משדה אחת והחוב עולה כדי שתי שדות, כך שבכל מקרה הנושה יגבה שתי

343.שדות נפרדות, על הנושה לגבות מכל אחד את חלקו היחסי

.335לעיל ה"ש 338, שער כז, אות ספר המקח והממכר לרב האי גאון, עמ' נו )סלימאן ששון מהדיר, התשי"א(. וראו גם הלכות פסוקותראו 339

)התק"ס(. חהמדיניות לפיו יש להטיל על הנושה את הסיכון שבגבייה לפי החלק היחסי. המקרה של יש להעיר, שלא ברור מהו שיקול 340

לקוחות אינו דומה כלל לחייבים רצוניים שהתחייבו יחד, שבו הנושה יודע לרוב שלפניו יותר מחייב אחד, או מעוולים

כה לא מצאתי דיון בענין זה. מובן, שגרמו נזק אחד. קשה למצוא היגיון בצירופם של שני לקוחות שאין ביניהם כל קשר. עד

שניתן להעלות על הדעת שיקולים של עשיית עושר ולא במשפט, אך אלו מקומם ביחסים שבין הלקוחות לבין עצמם, ולא

ביחסים שבין הנושה ללקוחות, ואין כאן מקומו להאריך.תבוע השתתפות מלקוחות אחרים. בענין רב יהודאי גאון שולל בדבריו אלו את זכותו של הלקוח שפרע את מלוא החוב ל 341

זכות ההשתתפות בין חייבים לא אעסוק בעבודה זו אך אעיר בקצרה כי קיים קשר הדוק בין ההכרה בזכות ההשתתפות

, ניתן להגיע לתוצאה 3בתחילת פרק לבין הסדר ריבוי חייבים, שבא לידי ביטוי בעניין גבייה מלקוחות. כפי שציינתי

ייב משלם את חלקו באחת משתי דרכים: או שהנושה גובה מכל חייב את חלקו היחסי או שהנושה הצודקת, לפיה כל ח

גובה מכל חייב את מלוא החיוב והחייבים מתדיינים ביניהם בעניין השתתפות. ההבדל בין שתי האופציות הוא על מי מוטל

להטיל את מלוא החיוב על חייב אחד, הסיכון, על הנושה או על החייבים.כאשר נמנעת זכות ההשתתפות אין אפשרות

מכיוון שכך בסופו של יום התוצאה לא תהיה תוצאה צודקת. בין שני לקוחות, לדעת רב יהודאי גאון, אין להכיר בזכות

ההשתתפות, שכן כנראה הוא סבור שזכות ההשתתפות היא זכות חוזית )בניגוד לדעה הרווחת כיום, על פי מסורת מפסיקה

ת מקורה בדיני עשיית עושר ולא במשפט(, וקשר חוזי לא קיים ביניהם. המסקנה ההכרחית היא אפוא שכל האנגלית, שהזכו

, זכות 333חייב ישלם רק את חלקו. אולם, טענתי זו לוקה בחסר משתי סיבות: א. לדעת רב ורב אסי לעיל ליד ה"ש

השתתפות קיימת בין יורשים, ועם זאת לדעת התוספות והרא"ש כל חייב משלם לפי חלקו. ב. כפי שכבר הערתי לעיל ה"ש

ת" במקרה זה היא שכל לקוח ישלם רק חלקו., לא ברור מדוע "תוצאה צודק321מסתבר ש"שדה אחת" היא יחידת קרקע אחת רציפה, ללא קשר לגודלה, ואילו "שתי שדות" הן שתי יחידות קרקע 342

)לנדאו(, בבא קמא, סימן נד, מאמר מרדכי , חושן משפט, סימן קז, ד"ה "סמ"ע"; אולם המשפט –חבל יוסף נפרדות )ראו:

, בבא קמא, על הרא"ש, סימן ו, ס"ק ס(, פלפולא חריפתא)מובא גם ב כ, ס"ק סימן קז ,סמ"עלם השוו ד"ה פשטות(. או

ש"שדה אחת" היא שדה שלא ניתן לחלק אותה חלוקה פיזית, כפי שנקבע בדיני פירוק שיתוף. לפי דבריו, כאשר הלקוחות

, סימן אורים ותומיםעל שני הלקוחות. וראו גם: לכפות שותפותקנו שתי שדות, הבררה ביד הנושה לגבות שדה אחת או

קלב, תומים, ס"ק ב.שגובה מאיזה ,כתב רב האי, חושן משפט, סימן קיא, דין זה, אלא שהוא מביאו בשם רב האי גאון: "טורכך גם מפרש ה 343

, מביא דין זה בשם רב , מישרים, נתיב ו, חלק חרבנו ירוחם" )ואינו צריך ליקח חצי שדה מזה וחצי שדה מזה ,מהם שירצה

2פרק

61

כפשוטה, 344למוד בעניין נושה שגבה מיורשיםלעומת זאת, לדעת הרמב"ן יש לפרש את סוגית הת

ובלשונו: 345.ולמעט מקרים מיוחדים, הכלל הוא שהנושה "רצה מזה גובה, רצה מזה גובה"

רצה מזה גובה רצה ,ומשמע שאם נטל בינונית ויש לאחיו בינונית דכוותה ואתא עליה בעל חוב

346.מזה גובה

לדעת רבי שמואל 347.שוניםבנימוקים נימקו אותהותלמידי הרמב"ן הסכימו לדעתו של רבם,

, וכל אחד העיזבוןהסרדי, בעל התרומות, הנימוק לשיטת הרמב"ן הוא שהנושה תובע את חלקו מן

לשון אחר, הנושה מבקש לגבות את חובו מן העיזבון, .מן היורשים מייצג את העיזבון כולו

348:עניינו. ובלשונוימית בין היורשים אינה והחלוקה הפנ

349.דכחד גופא דמו לגבי דידיהולא מצו מדחי ליה, ,במקום לוה קיימי הודהא כול

. לדבריו, גבייה ממקרקעין כמוה כגבייה בנימוק אחר מנמק את דינו של הרמב"ן 350הרשב"א

רב, וכדברי התלמוד בר איניש אינון ערבין ביה 351:מע . וכשם שאם הלווה העמיד ""ניכסוהי ד

לפי פרשנות זו בדברי רב יהודאי גאון ניתן להבין את הסתמכותו של הרא"ש על דבריו, כדי לבסס את יהודאי ורב האי(.

שיטתו שלו בעניין גבייה מיורשים. .333לעיל ה"ש 344שקיבלו ביחד פיקדון לשמירה" םיינש" , ד"ה "הכי גריס". וראו גם נחום רקובראע" ,בבא בתרא קז ,חידושי הרמב"ן 345

, נחלות, פרק מגיד משנה)התשס"ג(. נציין, שכך הבינו את הרמב"ן הרבה מן הפוסקים, לדוגמה: 045-046, 064ד ק דצ ירעש

, סימן קז, ס"ק ט. אולם, יש מן הפוסקים הסבורים שדעת הרמב"ן כדעת התוספות, ולא אמר קצות החושןי, הלכה א;

, שמביא אות ג ,חלק ג ,שער נה ,ספר התרומותהרמב"ן ש"רצה מזה גובה, רצה מזה גובה" אלא במקרים חריגים. ראו

רשים אינם נמצאים פוסקים שמצמצמים את האפשרות לגבות את מלוא החוב מאחד מן היורשים רק למקרה שהיו

במקום, אבל כאשר כולם נמצאים, הנושה חייב לגבות מכל יורש לפי חלקו היחסי. פוסקים אחרים סבורים שהרמב"ן אמר

את דינו רק כאשר היורשים ירשו שתי שדות, אך אם ירשו ארבע שדות )והחוב עולה כדי שתי שדות(, על הנושה לגבות מכל

, שערי עוזיאל. וראו עוד 324, לעיל ה"ש אורים ותומים, חלק ב, סימן ט, ד"ה "והא"; שו"ת מהרי"טיורש את חלקו. ראו:

.(תשנ"א)ה , ובהערה אג-שער לג, פרק ב, סעיפים אחלק ב, משפטי יתום ואלמנה, עורך זוסמןיעקב , 0113)מהדורת האקדמיה ללשון העברית, עמ' ד ,כתובות י ,ירושלמיא ראיה לדבריו מן ההרמב"ן מבי 346

)שלדעת שמואל הדין הוא "שודא דדייני", לא שנייא בין שני שטרות שיצאו על שדה אחת :רבי אבין בשם שמואל(: "4110

". הרמב"ן משווה בין דין אי זה מהן שירצו בית דין מחליטין ,בין שטר אחד שיצא על שני שדות , כתובות צד, ע"א(,בבליראו

"שודא דדייני" לין דין "רצה מזה גובה, רצה מזה גובה", שבשניהם ניתן לגבות מכל חייב את מלוא החיוב, אלא שהראשון

דייני; תבע שודא ד -ומסתברא, תבע הוא ]הנושה[ את שניהם הוא מעשה בית דין, ואילו השני הוא החלטתו של הנושה: "

"הוא אחד מהם גובה הימנו, רצה מזה גובה רצה מזה גובה, שאין בית דין תובעין את השני מעצמן לעשות בו שודא הרמב"ן עצמו אינו מנמק, אלא מסתפק בהבאת הראייה מם הירושלמי,שם. 347

.אות א ,חלק ג ,שער נה ,ספר התרומות 348ז"ל דלא דמי אחין ןויראה לי שסובר הרמב"הגהות בית יוסף, ס"ק ב: ", סימן קלב, חושן משפט, כנסת הגדולהגם וראו 349

ולא ,דמעיקרא לא נתחייבו אלא כל אחד חלקו ,הם שני כחותדשנים שלוו או שעירבו :שחלקו לשנים שלוו או שנים שערבו

מכח אביהם שנשתעבד ,שבאין מכח אחדאבל באחין שחלקו .נשתעבד לו נכסי של זה לבעל חוב כל שיש לחבירו לפרוע חלקו

כל נכסים אלו מהג' אחין נשתעבדו ד ,וגובה מאיזה שירצה ,גם בניו הבאים אחריו ככח אחד נינהו לגבי בעל חוב ,לבעל חוב

".לבעל חוב מכח אביהםנחלות, פרק י, הלכה א, שמביא את דעת ,מגיד משנה, בבא בתרא קז, ע"א, ד"ה "ואיכא". וראו חידושי הרשב"א 350

. סיים: "וכן עיקר"מוהרשב"א הרמב"ן ו , בכורות מח, ע"א.בבלי, בבא בתרא קעד, ע"א; בבליראו: 351

2פרק

11

כך גם 352,לתבוע את מלוא החיוב מכל אחד מהם לפי בחירתולנושה ערבים רבים זכאי הנושה

בגבייה ממקרקעין משועבדים זכאי הנושה לגבות את מלוא החיוב מכל אחד מן המחזיקים

353.במקרקעין לפי בחירתו

בעניין 354,לעיל הובא. כפי שכי הן הרא"ש והן הרמב"ן נראים כסותרים משנתם יש להעירלסיום

ושה רשאי לגבות את מלוא החיוב מכל אחד מן החייבים לפי שניים שלוו דעת הרא"ש שהנ

בחירתו, ואילו בעניין גביית חוב מיורשים ומלקוחות הוא פוסק שהנושה חייב לגבות מכל אחד

בעניין שניים שלוו דעת הרמב"ן שהנושה גובה 355,לעיל הובאמהם רק את חלקו היחסי. וכפי ש

יה מיורשים ומלקוחות הוא פוסק ש"רצה מזה גובה, מכל חייב את חלקו היחסי, ואילו בעניין גבי

רצה מזה גובה".

.356נסה ליישב אותן להלןטות הרא"ש והרמב"ן בצריך עיון, ואשאיר את שיבשלב זה א

להשלמת התמונה, ושלא מעניינה של עבודה זו, אציין שבמקרה אחד הכל מודים שהדין הוא

357מוד:"רצה מזה גובה, רצה מזה גובה", על פי קביעת התל

. 011ראו לעיל ליד ה"ש 352

, בבא חידושי הרשב"אא. יש להעיר שבעוד שכאן לומד הרשב"א את דין היורשים מדין ערבים, במקום אחר בחידושיו, 353

מציעא לד, ע"ב, ד"ה "ובתוספתא", הוא נוקט להפך ולומד את דין ערבים מדין יורשים, ונקודת המוצא השונה בדבריו

, 332ת האחים שחלקו כדרך שפירשו התוספות, לעיל ליד ה"ש צריכה עיון )הרשב"א מציין שם שניתן אמנם לפרש את סוגיי

שמדובר שהלווה עשה את הקרקע אפותיקי, וכך להגיע למסקנה שגם בערבים גובה הנושה מכל אחד מהם רק את חלקו

, בבא בתרא קז, ע"א, ד"ה חידושי הר"ןשב"א דוחה פירוש זה משום שלדעתו הוא פירוש דחוק(. וראו גם: היחסי, אך הר

, מלוה ולוה, פרק מגיד משנה, בבא בתרא קז, ע"א, ד"ה "גירסת רבינו שמואל"; חידושי הריטב"א "ויש שלמדו מכאן";

)אם כי הריטב"א מסתייג מהבאת ראייה לדין גבייה לדין גבייה מערבים ראייהכה, הלכה י, שגם הם הציגו את סוגייתנו כ

מערבים מסוגית האחים שחלקו, שכן ניתן לפרשה כשיטת התוספות(.

פוסקים אחרים אינם מסכימים לדעת הרשב"א בעניין הקשר שבין גבייה מיורשים לבין גבייה מערבים, ולדעתם אין ב.

, חידושי הרמב"ן, ראו ם שהנושה חייב לגבות מכל ערב את חלקולהקיש בין זה לזה. כך לדוגמה הרמב"ן, פוסק לגבי ערבי

ואילו לגבי יורשים הוא פוסק "רצה מזה גובה, רצה (,011ליד ה"ש לעיל וורא) "שותפין ששאלו"ע"ב, ד"ה ,בבא מציעא לד

,חושן משפט ,. וכך גם השולחן ערוך, אם כי פסיקתו הפוכה מזו של הרמב"ן: בהלכות ערב325, לעיל ליד ה"ש מזה גובה"

מכריע שאם יש שני ערבים, הנושה רשאי לגבות את כל חובו מאחד מהם, ואילו שהשולחן ערוך נראה ,סעיף ג סימן קלב

הוא מביא ללא חולק את דעת התוספות והרא"ש, , חושן משפט, סימן קז סעיף ז, וסימן קעה סעיף ד,בעניין גבייה מיורשים

,וסקים אלה, אין לפרש באופן דווקני את דברי התלמודשהנושה חייב לגבות מכל יורש את חלקו היחסי. נראה שלדעת פ

, לעילקצות החושן; 324ה"ש , לעילאורים ותומים: ווראכביטוי מושאל. שנכסיו של אדם ערבים בעדו, אלא יש לפרשם

.325ה"ש , לעילשערי עוזיאל; בס"ק ,ביאורים ,סימן קלב ,נתיבות המשפט; 325ה"ש

הנוקטים בשיטת הרמב"ן מתקשים לפרש את הברייתא "יצא עליהם שטר חוב הבכור נותן פי שניים", שעליה מסתמכים ג.

" )מובא גם ד"ה והא דקתני"א, ע" ,, בבא בתרא קכדעליות דרבנו יונה ,. רבנו יונה מגירונדי331התוספות, לעיל ליד ה"ש

מסביר שהברייתא עוסקת במקרה בו העיזבון עדיין לא חולק, והחידוש הוא שאף קודם "(,מני", שם, ד"ה שיטה מקובצתב

החלוקה זכאי הנושה לנהל הליך משפטי נגד הבכור, אף על חלק הבכורה שהוא עתיד לקבל. אפשרות אחרת מעלה רבי

יבים, אלא בחלוקה הפנימית , ולפיה הברייתא אינה עוסקת ביחסי הנושה והחיחלק ג ,שער נה ,גידולי תרומה ,עזריה פיגו

בין היורשים, לעניין זכות ההשתתפות. .023ליד ה"ש 354 .055ליד ה"ש 355 .244ליד ה"ש 356, חושן משפט, שולחן ערוך, מלוה ולוה, פרק יט, הלכה ג; משנה תורה, כתובות צב, ע"א; בבלי; בע" ,בבא קמא חי, לבב 357

סימן קיט סעיף א.

2פרק

10

על חובאמר רבא: ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון, והלך שמעון ומכר שדה אחת ללוי, ובא ב

ואפילו זבן בינונית נמי .... ולא אמרן אלא דזבן בינוניתגובה רצה מזה גובה, רצה מזהדראובן,

לא אמרן אלא דלא שייר בינונית דכוותיה, דלא מצי א"ל: הנחתי לך מקום לגבי שמעון, אבל

358לא גבי מיניה, דמצי א"ל: הנחתי לך מקום לגבות ממנו. ,שייר בינונית דכוותיה גבי שמעון

סיכום .4

בפרק זה סקרתי סקירה דוגמטית של ההסדרים העולים מן התלמודים והראשונים במה שנראה

על פניו כריבוי חייבים. פתחתי בסקירת המקורות הדנים בריבוי חייבים רצוניים, שם הצבעתי על

שתי שיטות מרכזיות: שיטה המאפשרת לנושה לגבות מכל חייב את מלוא החיוב, ושיטה

המאפשרת לו לגבות מכל חייב את חלקו, אך כל חייב גם מבטח את חלק חבריו.

המשכתי בסקירת המקורות הדנים במעוולים יחד. עמדתי על שני הסדרים מרכזיים הנמצאים

–ת חלקו ומבטח את חלק חברו; והסדר תלמודי כל מעוול משלם א –במקורות: הסדר תנאי

"רצה מזה גובה, רצה מזה גובה". הנחתי, כפי שאכן עולה מן הפוסקים, ששני ההסדרים דרים

בכפיפה אחת, ולכן הצעתי שני מבחנים לתחולת כל אחד מן ההסדרים.

ת לפיה סיימתי פרק זה בסקירת מחלוקת הראשונים בעניין גבייה מיורשים ומלקוחות: דעה אח

על הנושה לגבות לכתחילה מכל יורש או לקוח את חלקו היחסי בחובו של המוריש או המוכר;

ודעה אחרת לפיה הנושה רשאי לגבות מיורש או מלקוח אחד את מלוא החיוב.

אולם, סקירה זו התעלמה כביכול מן השאלה המרכזית, האם המקורות התנאיים והתלמודיים

אכן עוסקים בחייבים החבים ב"חיוב אחד". ייתכן שאכן כך הדבר, אך ייתכן שהמקורות עוסקים

, והנושה זכאי לקיום מצטבר מכל אחד מהם. בפרק כאחדבחייבים בחיובים נפרדים שהתחייבו

סודית זו, ואטען שפרשנות המקורות התנאיים והתלמודיים לאור שאלה זו הבא אבחן שאלה י

שנויה במחלוקת בין ראשוני אשכנז לראשוני ספרד.

"א, ד"ה "רצה"(, הנושה רשאי לגבות מן , כתובות צב, ערש"י) הראשונים נחלקים מה הסיבה לחריג זה. לדעת רש"י 358

", אך הוא אתה לקחת כל השדות ונכנסת תחת ראובן להשתעבד לחובי דאמר ליהלוקח הראשון כי הוא נכנס תחת החייב, "

, כתובות צב, חידושי הריטב"אגם רשאי לגבות מן הלוקח השני כי הבינונית, עיקר השעבוד, נמצאת בידו. לדעת הריטב"א )

ע"א, ד"ה "וחזר"( בגבייה מן החייב עצמו הנושה רשאי להחליט אם הוא מעוניין לגבות מן הבינונית או מן הזיבורית )ראו

, בבא קמא ז, ע"ב(, וכאשר המקרקעין נמכרו, הנושה לא איבד את זכותו זו. הנפקות בין רש"י לריטב"א היא בשאלה בבלי

ת שבידי הלקוח הראשון: לפי רש"י הוא רשאי, ואילו לפי הריטב"א אין הוא רשאי. הסבר אם הנושה רשאי לגבות מן העידי

את , בבא קמא, פרק א, סימן ד(, והוא שם בפי הנושה את הטענה הבאה כלפי הלקוח הראשון: "רא"שאחר מביא הרא"ש )

. מדברי "ה לטרוח וללכת אחרי לויאיני רוצ ,ומכרת ללוי הרחקת שיעבודיואתה ,כי לקחת שיעבודי מראובן בעל דין דידי

הרא"ש לא ניתן להבין האם כוונתו לטענה נזיקית, ואם כן מהו הנזק שגרם הלוקח הראשון לנושה או שמא כוונתו שונה.

אין לנו חלק בטעמו של הרא"ש הרחקת שעבודי כו'. ומניין לנו לבדות סברא וראו הסתייגותו של מהרש"ל מדברי הרא"ש: "

(.סימן יז ,פרק א ,בבא קמא ,ים של שלמה?" )יהמעצמינו בלי רא

5פרק

14

: "חיוב אחד": מחלוקת ראשוני אשכנז וראשוני ספרד0פרק

פתיחה .1

בפרק זה אבחן את הסדרי ריבוי החייבים, כלומר חייבים החבים ב"חיוב אחד", כפי שעולים

המשפט העברי. ממקורות

המשפט העברי בדרכו הקזואיסטית מציין מקרים עם הדין הנוהג בהם, ומעט דיון מוקדש לשאלה

הקונספטואלית. לכן, כאשר בריבוי חייבים עסקינן, יש ליתן את הדעת לכך שלא כל מקום בו

מדובר על יותר מחייב אחד, אכן המשפט העברי מתייחס אל החייבים כחבים בחיוב אחד.

משפטית: לדעת ראשוני גההמש נתי, נחלקים ראשוני ואשכנז וראשוני ספרד בשאלה של לטע

אשכנז הכלל הוא שחייבים שמוטל עליהם לספק לנושה אותו אינטרס אכן חייבים בחיוב אחד,

ואילו לדעת ראשוני ספרד הכלל הוא שבמצב כזה החיוב מפוצל לחיובים נפרדים עם הסדר ערבות

נושה. עם זאת, הכל מודים שעל הנושה לנסות תחילה לגבות מכל חייב את להבטחת זכותו של ה

חלקו היחסי בחיוב.

לכאורה, הדיון תיאורטי בלבד, שכן במבחן התוצאה שווים ראשוני אשכנז וראשוני ספרד. אולם

ניתן להצביע על נפקויות רבות בין הגישות. אציג שלוש נפקויות:

לפי גישת ראשוני אשכנז, שכל חייב חב במלוא החיוב, די בכך שאחד מן החייבים אינו משלם א(

כדי שהנושה יוכל לגבות את חלקו מן החייבים האחרים. לפי גישת מכל סיבה שהיאאת חלקו

ראשוני ספרד, גבייה מחייב אחד את חלקו של החייב האחר תלויה בדיני הערבות, ואלו מטילים

359ושה.מגבלות על הנ

ב( במקרה בו אחד מן החייבים מכר את כל נכסיו בעוד החייב השני מחזיק בנכסים, תתעורר

השאלה האם יש להעדיף לגבות את חלקו של החייב חסר אמצעי התשלום מן החייב השני או שיש

להעדיף לגבות מנכסיו המשועבדים של אותו חייב. לגישת ראשוני אשכנז, אין ספק שיש להעדיף

שכן אותו חייב חב 360נכסים בני חורין של חייב אחד על פני גבייה מנכסים משועבדים,גביית

במלוא החיוב. לעומת זאת, אם גביית מלוא החיוב מחייב אחד נסמכת על דיני הערבות, יש

361להעדיף את נכסיו המשועבדים של החייב על נכסיו בני החורין של הערב.

זכות ההשתתפות של חייב שפרע יותר מחלקו. לפי ג( נפקות נוספת בין הגישות תהיה בשאלת

חוב שלא בהתנדבות גישת ראשוני אשכנז, החייב שפרע זכאי לתבוע השתתפות, שכן הוא פרע

לעומת זאת, לפי 362שמוטל עליו ועל חברו, ולא חל לגביו הפטור של "מבריח ארי מנכסי חברו".

שיפוי של ערב מן החייב העיקרי, גישת ראשוני ספרד תביעת ההשתתפות תלויה בדיני תביעת

363שהיא מצומצמת יותר.

, חושן משפט, סימן קכט.שולחן ערוךראו 359

".אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין ואפילו הן זיבורית: "ב ,גיטין ה ,משנהראו 360 .ס"ק מה ,סימן קכט סמ"עראו 361 .יג נים ט,סימ ,כלל עג ,שו"ת הרא"שראו 362 (.0110, נחום רקובר עורך ,חוק לישראל)בסדרת 403 ערבותרוך כהנא בראו 363

5פרק

13

ממחלוקת זו אסיק, שנחלקים ראשוני אשכנז וראשוני ספרד בשאלה מה הדין בחייבים החבים

ב"חיוב אחד": לדעת ראשוני אשכנז גם במצב זה על הנושה לגבות מכל חייב את חלקו היחסי,

.ות מכל חייב את מלוא החיובואילו לדעת ראשוני ספרד במקרה זה רשאי הנושה לגב

כך: את שטות ראשוני אשכנז וספרדניתן לתאר סכמתיתבצורה

4תרשים

דרך המחקר תהיה כך. בתחילת פרק זה אבחן את סוגית התלמוד בעניין "שור שדחף לבור"

ראשוני אשכנז וספרד בהיבט של חלוקת האחריות הנזיקית בין המעוולים. אציג את שיטות

בניתוח הסוגיה, ואת מחלוקתם העקרונית כפי שעולה מפרשנות הסוגיה. אטען, תוך שימוש

במסקנות העולות בפרק זה ומן הסקירה שבפרק הקודם, שראשוני אשכנז נוטים בדרך כלל לראות

בים בחייבים רבים כחייבים בחיוב אחד, לעומת ראשוני ספרד הנוטים לפצל את החיובים לחיו

נפרדים. מכאן אסיק, שנחלקים ראשוני אשכנז וראשוני ספרד בשאלת אפשרות גביית חיובים

מחייבים בחיוב אחד.

"פלגא היזקא עבד"או "כוליה היזקא עבד"מעוולים יחד: .2

שבה מחלוקת תנאים בשאלת חלוקת החיוב בין 365הבאתי את התוספתא 364בפרק הקודם,

בעל שור:מעוולים, האחד שהוא בעל בור והשני

במועד מר:ר' נתן או .בעל השור חייב ובעל הבור פטור ,שור שדחף את חבירו ונפל לבור ומת

.בתם בעל הבור משלם שלשה חלקים ובעל השור רביע ;זה נותן מחצה וזה נותן מחצה

מעלה התלמוד 367,שנפסקה להלכה ואגב דיון בדעתו של רבי נתן 366התוספתא מובאת בתלמוד,

שאלה מקדמית בעניין מעוולים יחד, והיא מה היקף אחריותו של כל אחד מן המעוולים. הועלו

.444ליד ה"ש 364 .בבא קמא )ליברמן( ו, א תוספתא 365

ראשוני אשכנז

חייב לא מקיים יותר

מחלקו

בדרך כלל חיוב הוא

"חיוב אחד"

חיוב "בכל " אחד

חייב מקיים לכתחילה רק את חלקו היחסי

ראשוני ספרד

חייב יכול שיקייםיותר

מחלקו

בדרך כלל חיוב מפוצל

לחיובים נפרדים עם

זיקה ביניהם

חיוב "בחייב " אחד

יכול שיקיים לכתחילה את מלוא

החיוב

5פרק

12

שתי אפשרויות: האפשרות האחת היא, שכל מעוול אחראי על כל הנזק, "האי כוליה הזיקא עבד, והאי

"האי פלגא כוליה הזיקא עבד"; והאפשרות השנייה היא, שהאחריות מחולקת בשווה בין המעוולים,

:הזיקא עבד והאי פלגא הזיקא עבד"

? אי קסבר האי כוליה הזיקא עבד והאי כוליה הזיקא עבד, האי )רבי נתן( ובתם מאי קסבר

ואי קסבר האי פלגא הזיקא עבד והאי פלגא הזיקא עבד, בעל ;משלם פלגא והאי משלם פלגא

.הבור משלם פלגא ובעל השור רביע, ואידך ריבעא מפסיד

לעולם קסבר האי כוליה הזיקא עבד .רבא: רבי נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינאאמר

שום דאמר ליה בעל מ ,ודקא קשיא לך לשלם האי פלגא והאי פלגא .והאי כוליה הזיקא עבד

368.שותפותאי מאי אהניא לי השור לבעל הבור

דקא קשיא לך איבעית אימא, לעולם קסבר האי פלגא הזיקא עבד והאי פלגא הזיקא עבד, ו

שום דאמר ליה בעל מ .בעל הבור משלם פלגא ובעל השור משלם רביע, ואידך ריבעא נפסיד

אנא תוראי בבירך אשכחיתיה, את קטלתיה, מאי דאית לי לאשתלומי השור לבעל הבור

369.מהיאך משתלמנא, מאי דלית לי לאשתלומי מהיאך משתלמנא ממך

חראי לחלקו היחסי בלבד )"פלגא היזקא עבד"( או התלמוד אינו מכריע בשאלה האם כל מעוול א

אולם עולה ממנו בצורה ברורה שבעניין שור שדחף 370"כוליה היזקא עבד"(,אחראי לכל הנזק )

לבור אין נפקות בין שתי הגישות.

בבא קמא נג, ע"א. בבלי 366 נזקי ממון, פרק י, הלכה יט. משנה תורהראו 367

, רש"י) , וקרוב לוודאי שכך גם גירסת רש"י, וכך הוא מבאר סברה זוא. כך גרסת הדפוס שלפנינו וגרסת כתב יד ונציה 368

בלאו שותפות נמי פלגא הוא דמשלמנא וכיון דבעל הבור נמי כוליה הזיקא עביד משלם ג' : "(שם, ד"ה "שותפותאי"

שותפותך מאי אהניא ליה? שותפתאי?! דקא משתלמא פלגא! אלא תמותאי ושותפתאי " :מינכןכתב יד ב . אולם"חלקים

התהפך הסדר, וטענת "תמותאי" הועלתה כתב יד המבורג", ובשינויים קלים בכתב יד פירנצה. ואילו במאי אהניא ליה

". ושותפותאי מאי אהניא לי תמותאי מאי אהניא לי. מאי אהניא לי? דקא משתלמת פלגא נזקא?! אלא תמותאי: "תחילה

פירוש רבנו ; "אלא תמותאי"ע"א, בשם תלמיד הר"פ, ד"ה ,, בבא קמא נגשיטה מקובצת: ביאור על פי גרסה זו וראו

אוצר "(;ושותפו מנכה לו עד רביע ,שהרי תמותו מנכה לו עד חצי נזק, שם )"בית הבחירה למאירי , שם;יהונתן מלוניל זצ"ל

.)התשמ"ה( תתצז-ב, תתצדמא , בבא קמפרשי התלמוד

לא הבנתי הטעם הזה. מאי איכפת לן אי " , שתמה על טענה זו:אות מב ,פרק ה ,בבא קמא )וסרמן(, ביאורים קובץ וב. רא

תגובה בענין מי שהיה נשוי " אומן ישראל ". וראווצ"ע ?לא אהניא ליה שותפותיה, כיון שעשה כל ההיזק למה לא ישלם כולו

. לדבריו, חלוקת הפיצוי בין המעוולים נעשית על פי עיקרון "שניים אוחזין בטלית", ע("תשה) 4, 3 (ב)ן נהמעי" שלוש נשים

ולפיו חולקים רק את הסכום הנתון למחלוקת. לכן, בעל הבור משלם לבדו את מחצית הנזק, שבה הוא מודה שהוא חייב

השור התם ובעל הבור בשווה, ונמצא שבעל הבור לבדו. את המחצית השנייה, הנתונה במחלוקת, חולקים ביניהם בעל

משלם שלושה רבעים ובעל השור התם רבע.. בלבד לנזקי בור מתמצומצ סברת "אנא תוראי בבירך אשכחיתיה" ",אנא" , בבא קמא יג, ע"א, ד"התוספותלדעת 369

,)דפוס קרימונה( מרוטנבורגשו"ת מהר"ם , ד"ה "וכתב עוד"; ע"ב )בדפי הרי"ף( ,בבא קמא כג, מלחמות ה'לעומת זאת:

, נזקי ממון, פרק יב, הלכה יט, אות ג, סבורים הגהות מיימוניות דפוס פראג, סימן צג; דפוס לבוב, סימן שיד[;]= סימן ז

תקיז.-, בבא קמא ב, תקטזאוצר מפרשי התלמודשסברת "אנא תוראי וכו'" נאמרה בכל סוגי המזיקים. וראו היזיקא עבד" אינה עניין לריבוי מעוולים, שכן באופן זה מייחסים לכל מעוול את חלקו בנזק יש לציין, שהאופציה "פלגא 370

בלבד, ובחלקו הוא חייב לבדו. עם זאת, יש משמעות למסכת העובדתית המשותפת, ולכן בהעדר אפשרות לגבות מאחד

ים בשאלת ריבוי המעוולים בפרט המעוולים, ניתן לגבות את חלקו מחברו. נקודה זו עומדת במרכז מחלוקתם של הראשונ

וריבוי החייבים בכלל, כפי שאטען בהמשך הפרק.

5פרק

15

נקודה נוספת הטעונה ברור בדברי רבי נתן, היא הדין שהתלמוד מייחס לו ולפיו כאשר לא ניתן

, רשאי הניזוק לגבות את מלוא נזקו מן המעוול השני. התלמוד אינו מציין לגבות ממעוול אחד

מקור מן המקרא לדין זה, ומכאן שהוא דין מכוח סברה, אולם התלמוד אינו מציין מה סברת

371הדין.

גם הן למחלוקת זו שבין חכמים ורבי נתן, ובסוגיות לא תבבבא קמא מתייחסו נוספותסוגיות

עולה כלל השאלה האם כוליה היזיקא עבד או פלגא היזיקא עבד. מובן, שייתכן שסוגיות אלו

מתעלמות מן השאלה, שכן אפשר שאין ממנה נפקות, כשם שאין ממנה נפקות בסוגית שור שדחף

מויה בשאלה העקרונית אם כוליה היזיקא עבד אולם, ייתכן שבסוגיות אלו טמונה הכרעה ס .לבור

או פלגא היזיקא עבד, וניתן להוכיח מהן מהי הכרעת התלמוד. כפי שאראה בהמשך, שאלה זו

שנויה במחלוקת ראשונים, והשפעתה רבה על דיני ריבוי החייבים.

עבד אציג תחילה שתי סוגיות המשמשות את הראשונים בדיון בעניין ההכרעה אם כוליה היזיקא

או פלגא היזיקא עבד.

עוסקת בשאלת חלוקת האחריות סוגיה הסוגיה אחת מופיעה מיד לאחר סוגית שור שדחף לבור.

את 373תלמודיחד. בעניין זה, מביא ה שנגחו 372ושור פסולי המוקדשין של חולין שורהנזיקית בין

מחלוקתם של אביי ורבינא:

, צי נזקמשלם ח]בעל שור החולין[ מר: שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו, אביי א 374אתמר:

הא והא בתם, הא כרבנן, והא כרבי נתן. איבעית אימא: הא .אמר: משלם רביע נזק 375רבינא

איכא דאמרי, אביי אמר: ח"נ, רבינא אמר: כוליה נזק. הא והא כרבנן, הא בתם, הא במועד.

.ן, הא במועד, והא בתםוהא כרבי נתוהא במועד, הא כרבנן, והא כר' נתן. איבעית אימא: הא

סוגיה נוספת הדנה בעניינם של שני מעוולים היא סוגית שור של שלמים שהזיק. בעניין זה,

376התלמוד מדמה את הבעלות המשותפת על השור לשני מעוולים:

, הובאו שתי גישות בראשנים להבנת הדין: גישה מרחיבה, לפיה כאשר מעוול אחד אינו 413-451אזכיר, שלעיל בין ה"ש 371

משלם מכל סיבה שהיא, רשאי הניזוק לגבות את מלוא הפיצוי מחברו; וגישה מצמצמת, לפיה דין זנ חל רק כאשר למעוול

פי דין.אחד פטור על

פטור בדין מחבות הכוונה לשור הקדוש בבכורה שנפל בו מום ובכך נפסל לקרבן אף שלא יצא מקדושתו, ולבעליו 372

, משנה תורה, שם, ד"ה שור ושור )לדיון בדעת הרמב"ם, ראו: תוספות, בבא קמא נג ע"ב, ד"ה ה"ג; רש"י. ראו: נזיקית

, בכורות, פרק ד, אות ל, ד"ה "שו"ר מהרי"ט אלגזי, שם; מגדל עוזיז; , שם, הלכה ראב"דנזקי ממון, פרק יב, הלכה כא;

דלפי"(. .ב"ע ,בבא קמא נג, בבלי 373רבא הוא זה בנו חננאל,על פי גרסת ר בבא קמא כג, ע"ב )בדפי הרי"ף(, ד"ה "וכתב עוד", מלחמות ה'לגרסת הרמב"ן, 374

שמביא את מחלוקת אביי ורבינא בעניין שור ושור פסולי המוקדשין. אולם קשה לקבל גירסה זו, שכן רבינא הוא תלמידו

, ולא מסתבר אפוא שרבא יצטט את דבריו. א, ערך רבינא )התר"ע(תולדות תנאים ואמוראים אהרן היימאן, ראו ,של רבא

כאשר כתבתם. ואף רבנן דגרסי 'רבא ראמ'ואנו לא גרסנן בשמועה זו : "סימן רעב (,הרכבי) תשובות הגאוניםגם ראוו

י"שור ושור פסולי וכול 'רבא ראמ'דבי רב ישי שכתוב בהן רא. אלא שנמצא בנוסחי דגמ'רבא ראמ'בה ריםהשתא אינן אומ

תשובות ראו נתן דוד רבינוביץ, , תשובה זו מיוחסת לרב האי גאון, אולם365)לדעת הרכבי, שם, הערות ותיקונים, עמ'

, פירוש רבנו חננאל ראוו .)התשע"ב(, המייחס את התשובה לרב שרירא גאון( 0ש ", כרך ב, תרל, הופירושי רב שרירא גאון

(.תש"ע)ה 035 ש"הבבא קמא, דף נג ע"ב, ., ע"ב, שגורס "רבא" במקום "רבינא", בבא קמא נגדקדוקי סופרים ראו 375 ע"ב.-בבא קמא יג, ע"א בבלי 376

5פרק

16

גובה מבשרן ואינו גובה מאימוריהן. פשיטא, אימורין -שלמים שהזיקו 377אמר רבי אבא:

לגבוה סלקי! לא צריכא, לגובה מבשרן כנגד אימורים. אליבא דמאן? אי אליבא דרבנן,

ואי אליבא דרבי נתן, הא .פשיטא, הא אמרי: כי ליכא לאשתלומי מהאי לא משתלמא מהאי

אי בעית אימא: רבי נתן, איבעית אימא: אמר: כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי!

רבנן. איבעית אימא רבנן, ה"מ בתרי גופי, אבל בחד גופא, מצי אמר ליה: מכל היכא דבעינן

משתלמנא; איבעית אימא רבי נתן, התם הוא דאמר ליה בעל שור לבעל הבור: אנא תוראי

כא מי מצי אמר: אבל ה בבירך אשכחתיה, מאי דלית לי לאשתלומי מהיאך משתלימנא מינך,

בשר אזיק, אימורין לא אזיק?

מתבסס על הגישה לפיה כל מעוול אחראי לכל ות אלו הוא סוגיבהתלמוד אינו מציין האם כאמור,

ניין זה נחלקים הראשונים, וכפי הנזק או על הגישה לפיה כל מעוול אחראי לחלקו בלבד. בע

378ברר להלן.שא

תר מחלקוחייב אינו משלם יושיטת ראשוני אשכנז: .3

בהחלת דינו של רבי נתן על שני שוורים שהזיקו, מאמץ התלמוד את הגישה 379,לדעת התוספות

שכל מעוול אחראי על כל הנזק )"כוליה היזיקא עבד"(, שאם לא כן לא ייתכן שמעוול אחד יישא

בנזקו של מעוול אחר. ובלשונם:

דאי ",והאי כוליה הזיקא עבד ,דהאי כוליה הזיקא עב" בירא להודאביי ורבינא ס ,ונראה לר"י

כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם "למה יאמר רבי נתן ד ",פלגא נזקא עבד" בירא להוס

"?מהאי

לדעת התוספות סברת "אנא תוראי בבירך אשכחיתיה", לפיה גם כאשר מעוול ש ,יש להדגיש

להיאמר בעניינם ולא ניתנת 380,אחראי לחלק הנזק הוא עלול לשלם את כולו ייחודית לנזקי בור

משלם את מלוא מחצית הנזק הסיבה לכך שבעליו של שור החולין של שני שוורים שנגחו. ואם כן,

381.היא בהכרח שהוא אחראי לכולו

התוספות מוכיחים את דעתם זו מכך, שהתלמוד אינו מעלה כלל את האפשרות להעמיד את

של רבי נתן, כך שאביי סבור כגישה מחלוקת אביי ורבינא במחלוקת בין שתי הגישות בהבנת דינו

שכל מעוול אחראי לכל הנזק, ורבינא סבור כגישה שכל מעוול אחראי על חלקו:

ש נ, שברוב כתבי היד הגרסה היא ", בבא קמא יג, ע"ב )התרמ"ב(, ושם בהדקדוקי סופרים גרסאות אחרות "רבא". ראו 377

.234"רבא". לקביעה זו משמעות כפי שיובא להלן ה"ש עוסקת באדם שנתקל באבן שהונחה ברשות זו מסתמכת על דינו של רבי נתן, ובבא קמא כח, ע"ב( בבליסוגיה שלישית ) 378

חייב". על כך מובא –הרבים וכתוצאה מכך נגרם נזק לכליו. באותו עניין נקבע בברייתא שאם "הטיח צלוחיתו באבן

נתן;' כר דלא כמאן פטור, באבן ונשוף בקרקע נתקל אבל באבן, ונשוף אבןב שנתקל אלא שנו לא אלעזר: ר"בתלמוד: "א

אפילו אלא פטור, באבן ונשוף בקרקע נתקל אבל דמחייב הוא באבן ונשוף באבן בנתקל תימא לא אלעזר ר"א דאמרי: איכא

של עבודה זו. החידוש לענייננתן". בסוגיה זו לא אעסוק, מכיוון שאין ממנה כל ' כר כמאן חייב באבן ונשוף בקרקע נתקל

משום הראשונים שדנים בה אינם מחדשים בה דבר, אלא רק מבקשים ליישם או להוכיח מתוכה את גישותיהם השונות.

כך, לא אעסוק בסוגיה זו. , בבא קמא נג, ע"ב, ד"ה "הא".תוספות 379

. 361ראו המקורות לעיל ה"ש 380

, בבא קמא נג, ע"ב, ד"ה "מדאביי" )מהדורת מוסד הרב קוק רפח(.חידושי הרשב"אוראו גם 381

5פרק

11

והא כמאן דאמר כולה נזקא ,פלגא נזקא עבד אמרדאן הא כמ ,כרבי נתן הא והא" ולא קאמר

וקי ולהכי מ ,משום דנראה לו לגמרא טעם ראשון שאמר רבא עיקר דהא כולה נזקא עבד ",עבד

382.כולהו כוותיה

רקהווה אומר, לשיטת התוספות הדין "אי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי" מתאים

לגישה הרואה כל מעוול כאחראי לכל הנזק, ועם זאת לכתחילה על הניזוק לתבוע מכל אחד מן

נתן המעוולים את חלקו היחסי. ואילו לגישה הרואה בכל מעוול אחראי על חלק מן הנזק, אף רבי

מודה שאין לגבות ממעוול אחד את חלקו של המעוול האחר. ומכיון שנפסק להלכה כשיטת רבי

נתן שאם הניזוק אינו יכול לגבות את הפיצוי מזה הוא גובה מזה, אות היא שהתלמוד רואה בכל

383.מעוול כאחראי על כל הנזק

טה לומר שמעוול נוהוא מדברי מהר"ם מרוטנבורג עולה שגם הוא נוקט כשיטת התוספות, ו

384יתחייב לשלם את מלוא הנזק רק לפי הגישה שכל מעוול אחראי לכל הנזק. מהר"ם מרוטנבורג

)יהודה כותב לרבו, רבי יצחק מווינה, בעל אור זרוע, בעניינם של שלושה נושים, ששניים מהם

יוון שכל פטרו ערב מחיובו, ובכך גרמו נזק לנושה השלישי. מהר"ם מרוטנבורג קובע שמכ ואביו(

לגבות את מלוא הנזק מאחד הנושה השלישי רשאיהמעוולים אחראי לכל הנזק, -אחד מן הנושים

אם השני אינו משלם. ובלשונו: מהם

הרי תחילה התנה אביו .משלם יהודה כל שויו של החוב, אף על פי שגם אביו פטר הערביםו

כיון דהאי שתלם מהאי להיות פטור אפילו מפשיעה, וכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי ל

, והלכה כרבי נתן בפרק הפרה ]ב"ק נג, א[ גבי שור כוליה היזיקא עבד והאי כולה היזיקא עבד

שדחף חבירו לבור, דרבי נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא. וליכא למימר דרבי נתן לא אמר

מבעל להשתלם אנא תוראי בבירך אשכחיתיה ומאי דלית לי"אלא גבי בור משום טעמא ד

דעל ,כדאיתא בפרק קמא דבבא קמא ]יג, א[, דהא כדפרישנן התם ",השור משתלמנא מינך

, שהרי בפרק הפרה ]שם נג, ב[ אמרינן אפילו בשור כרחך ההוא חילוקין דיחויא בעלמא הוא

385."וכל היכא דליכא לאישתלומי מהאי וכולי"ושור

(.שאנץ פותתוס" )בשם ולכאורה משמע"ב, ד"ה "ע ,בבא קמא נג ,שיטה מקובצתוראו גם 382", שכך גם דעת הרמב"ם. את דבריו הוא מוכיח אבל מ"מד"ה " ,סימן מב ,חלק א ,)מהרח"ש( שו"ת תורת חייםראו 383

,כאחד, אם תם הוא זה של הדיוט וכן שור של הדיוט ושור פסולי המוקדשין שנגחו(: "314ש "ה לעילמפסקו של הרמב"ם )

וזה הואיל ,כל שאני יכול להוציא מזה אני מוציא והשאר ממך :נזק שלם, שהניזק אומר לו ,ואם מועד ,משלם חצי נזק

לדברי מהרח"ש, האפשרות לגבות ממעוול אחד את חלקו של השני מבוססת על ."אתה תשלם לי הכל ,והקדש הוא ופטור

". אלא דוקא במקום דהאי כולי היזקא עבד ,דלא אמרינן אי לית ליה משתלם מאידךלכל הנזק, "הגישה שכל מעוול אחראי

להוכיח לכאורה שהוא פוסק שכל מעוול אחראי בעניין שור שדחף לבור, ניתן ,361לעיל ה"ש ,רמב"םאמנם, מפסקו של ה

שור שדחף בהמה לתוך הבור ומתה, לחלקו בלבד, שכן הוא מביא את סברת "אנא תוראי בבירך אשכחיתיה", וזה לשונו: "

בעל השור משלם רביע מגופו ובעל הבור משלם ,בעל הבור משלם מחצה ובעל השור מחצה, ואם תם הוא ,אם מועד הוא

ש "לשון ח"". אולם, לדעת מהרשבעל הנבלה אומר לבעל הבור פחת נבלה זו יש לי אצלךן היפה שבנכסיו, שלשה חלקים מ

.231ש "ה להלןהרמב"ם... לאו דווקא". והשווה לדברי הגר"א, ,הגהות מיימוניות, דפוס קרימונה, סימן ז ]=דפוס פראג, סימן צג; דפוס לבוב, סימן שיד; שו"ת מהר"ם מרוטנבורג 384

, אות ג[.הלכה יט ,פרק יב ,נזקי ממוןשכל מעוול אחראי לחלקו בלבד, ולכן קשה לקבוע באופן חד בהמשך דבריו הוא מסביר את פסק דינו גם לפי הגישה 385

משמעי שדעתו של מהר"ם מרוטנבורג לפסוק כגישה שכל מעוול אחראי לכל הנזק.

5פרק

14

ר במעוולים, מהאי משתלם מהאי" שנאממהר"ם מרוטנבורג סבור שהכלל "אי ליכא לאישתלומי

הסברו של רבא בדעת רבי נתן בתלמוד הבבלי "אי ליכא חל בכל סוגי החיובים. מדבריו עולה, ש

לאישתלומי מהאי משתלם מהאי" שנאמרה בעניין מעוולים אינו אלא ניסוח אחר לדינו של רבי

וכך הוא פוסק 386.ניין לוויםין וערבאין זה לזה" שנאמר בתלמוד הירושלמי בעאחר"אינון איוסי

387.בעניינם של שני לווים

הדא אמרה שנים שלוו מן האחד אחראין וערבאין זה "אף על גב דגרסינן בירושלמי דשבועות

, הני מילי כשאין לאחד מהן לשלם חלקו, חייב השני לשלם עבורו, דכי ליכא לאישתלומי "לזה

חלקו, יש לתבוע לכל אחד חלקו. דעד מהאי מישתלם מהאי. אבל כשיש לכל אחד ממון לשלם

כאן לא פליגי ר' נתן ורבנן פ' שור שנגח את הפרה בשור שדחף את חבירו לבור, אלא היכא

דליכא לאישתלומי מהאי, אבל היכא דמצי לאישתלומי מכל חד וחד מנתיה, משתלם מכל חד

וחד מנתיה. ושלום מאיר בר ברוך.

בהסבר דינו של רבי נתן, ולפיה הנושה 388ה המרחיבהעוד עולה מדבריו אלו, שהוא נוקט בשיט

רשאי לגבות מחייב אחד את מלוא החיוב אף אם החייב האחר חדל פרעון או מתחמק מתשלום,

, כשאין לאחד מהן לשלם חלקוהני מילי ולאו דווקא כאשר הוא נהנה מפטור שבדין )ובלשונו: "

כשיש לכל אחד ממון שתלם מהאי. אבל חייב השני לשלם עבורו, דכי ליכא לאישתלומי מהאי מי

(. דומה שמסקנה זו הכרחית בשל השוואתו של מהר"ם 389", יש לתבוע לכל אחד חלקולשלם חלקו

מרוטנבורג את דינם של חייבים רצוניים לדינם של מעוולים, שכן בחיוב רצוני אין להעלות על

והאפשרויות היחידות של אי תשלום 390,הדעת אפשרות שהחייב לא ישלם בשל פטור בדין המהותי

הן חדלות פרעון או התחמקות מתשלום. מסקנה זו מתיישבת יפה עם שיטתו של מהר"ם

, אלא שכאשר ניתן הדבר גובים מכל מעוול רק את חב במלוא החיובמרוטנבורג, לפיה כל חייב

391.חלקו

, עולה שהכלל "שניהן אחראין וערבאין זה לזה" משמש את התלמוד 411ה"ש לעיל מתשובת רבי יעקב מקורסן המובאת 386

הירושלמי בלבד, והתלמוד הבבלי אינו זקוק לו. שם מובאים דבריו, ולפיהם הסדר הערבות ההדדית בין לווים משותפים

דרבן שמעון בן י,לראה ונשמעון בן גמליאל בעניין פרוזבול. מהר"ם מעיר על דבריו: "שנוי במחלוקת בין תנא קמא ורבן

", כלומר שיטת רבן שמעון בן גמליאל, לפיה ניתן לכתוב פרוזבול על כל הלווים אף אם רק לאחד גמליאל קאי כירושלמי

פי הסברו, לפי שיטת הבבלי כל לווה מהם יש קרקע, תואמת את שיטת הירושלמי, שהלווים "אחראין וערבאין זה לזה". על

חייב בכל החיוב ואין הסדר ערבות הדדי בין החייבים, ולפיכך ניתן לכתוב פרוזבול על הלווה בעל הקרקע בלבד, כשיטת תנא

ש הנזכרת, שתשובה זו אינה תואמת את שיטתו של מהר"ם מרוטנבורג."קמא. מכאן ראיה לטענה המובאת בה .סימן סג ,משפטים ,תשובות מיימוניותימן פד. וראו גם ס ,שו"ת בעלי התוספות 387. יש לציין שבדברי התוספות לא מצאנו התייחסות ישירה לשאלה זו, אך לדעת הגר"א, גם 451ראו לעיל ליד ה"ש 388

, חושן משפט, סימן תי, ס"ק מח.ביאור הגר"אם את הגישה המרחיבה, ראו תוספות נוקטי

".ישלם השני חלקו וחלק חבירו ,ואם אין לאחד לשלם, בשם מהר"ם מרוטנבורג: "רלח סימן ,כתובות ,מרדכיוראו גם 389

, חושן משפט, סימן תי, ד"ה "וכתב הרמ"ה".בית יוסף וורא

ת החיוב מפטור שבדין. יתירה מכך, אף אם לאחר יציר תחיוב תקף, אינו יכול ליהנוכלומר, חייב רצוני שנטל על עצמו 390

, שם עולה שאם 310ש "ה לידלעיל ראו אבדה כשרותו המשפטית )"נשתטה"(, קשה לראות בכך פטור שבדין המהותי. אמנם

מעוול אחד הוא חסר כשרות משפטית יש לראות בו פטור שבדין, אך שם מדובר במקרה בו המעוול חסר כשרות משפטית

כבר בשעת יצירת החיוב, והחיוב לא חל כלל, מה שאין כן כאשר חיוב כבר חל אך לא ניתן לתבוע את החייב בשל אובדן

כשרותו המשפטית.)גרוזובסקי(, בבא קמא, סימן ד, אות חידושי רבי ראובן למלוא הנזק לבין הגישה המרחיבה ראו על היחס בין האחריות 391

ג, ד"ה "והנה בהא".

5פרק

11

אחראי למלוא החיוב, על אף שכל חייבניתן אפוא לסכם, שלדעת התוספות ומהר"ם מרוטנבורג,

, לשון אחר, שהחייבים "חבים בחיוב אחד", על הנושה לנסות לגבות מכל חייב את חלקו היחסי

עם זאת, יש 392ורק כאשר אינו יכול לעשות זאת, הוא רשאי לגבות את מלוא החיוב מחייב אחד.

חיוב אותו הוא להעיר שהגיונה של גישה זו מעורר תמיהה, שכן מדוע אין לגבות מחייב את מלוא ה

393חב?

דעת התוספות הנושה חייב לגבות ל 394כך גם בעניין גבייה מיורשים ומלקוחות. כפי שהובא לעיל,

אף אם נניח שכל יורש או לקוח אחראי לחיוב כולו, מכל יורש או לקוח את חלקו היחסי בלבד.

אלא אם כן חלו הנושה רשאי לגבות ממנו רק את החלק היחסי על פי הדין הכללי בריבוי חייבים,

נסיבות מיוחדות המונעות זאת ממנו.

יש לציין, שלשיטות אלו עולה שדינו של רבי נתן לפיו על הנושה לנסות לגבות מכל חייב את חלקו

הוא החריג. 395,היחסי, הוא הכלל, ואילו הדין "רצה מזה גובה, רצה מזה גובה", שפסק רב חסדא

ולפיו דינו של רב חסדא 396,לעיל שהצעתיהתביעה דומה, שראשונים אלו מאמצים את מבחן סוג

397.חל רק בתביעות השבה

נראה שהרא"ש מסכים עם רבו, מהר"ם מרוטנבורג, שהאחריות לחיוב מוטלת במלואה על כל

מן החייבים, אך בניגוד לרבו הוא סבור שבשל כך הנושה רשאי לגבות מכל חייב את מלוא אחד

400, בהם דנתי בפרק הקודם:399כוונתי לדברי הרא"ש העוסקים בשני לווים שלוו יחד 398החיוב.

אלא כל ,ואין אחד מכם נפטר בחלקו ,לשניכם הלויתי :לומר]המלווה[ שנים שלוו מאחד יכול

.וכן נראה הלכה למעשה ...אחד מכם חייב לשלם הכל

הניזוק רשאי לגבות מכל מעוול מובן, שסוגית שור שדחף לבור קשה על שיטתו, שכן ממנה עולה ש

את חלקו. אולם, ייתכן שהרא"ש מפרש שהסוגיה אינה דנה בסדרי הגבייה, אלא בתוצאה הסופית

ראו גם את שיטתו של בעל המאור, להלן בנספח. 392 .311ייתכן שבשל תמיהה זו מגיע הרא"ש, תלמידו של מהר"ם מרוטנבורג, למסקנה אחרת, ראו להלן ליד ה"ש 393 .332ליד ה"ש 394 .411לעיל ליד ה"ש 395. יש לציין שהדברים עולים בקנה אחד עם מבחן סוג התביעה שמציע רבי אליעזר ממיץ, תלמיד רבנו 300לעיל ליד ה"ש 396

.304ומבעלי התוספות, ראו שם, ליד ה"ש תם , לפיו דינו של רב חסדא חל כאשר בית הדין יכול לנהל דיון בנפרד בחיובו של 346מבחן השיתוף שהצעתי לעיל ליד ה"ש 397

כל חייב, אינו מתאים לשיטת התוספות, מהר"ם מרוטנבורג ובעל המאור, שכן ברבים מן המקרים של חיובים רצוניים בית

יון בחיובו של כל אחד בנפרד. כך, למשל, בשניים שלוו כאחד או בשניים שערבו כאחד, אין מניעה עניינית הדין יכול לנהל ד

לנהל דיונים נפרדים בחיובו של כל חייב, ועם זאת לא חל דינו של רב חסדא, והנושה חייב לגבות מכל חייב את חלקו. זאת

רב חסדא, למעט במקרים חריגים, ומבחן כזה אינו משקף נכונה ועוד, מבחן השיתוף מציע מודל לפיו בדרך כלל חל דינו של

את דעת בעלי התוספות וסיעתם.ייב עיקרי על חלקו וערב קבלן , הובאו את דברי בעל התרומות שסבור שלדעת הרמב"ם כל חייב הוא ח051ליד ה"ש לעיל 398

( המייחסים שיטה זו לרא"ש. לפי האמור כאן, שיטת הרא"ש כשיטת רבו, ש"העל של חבריו. וכן את דברי הפוסקים )שם, ב

.216מהר"ם מרוטנבורג, ואינה מתאימה לשיטה זו, המבוססת על שיטת הרמב"ן, המובאת להלן ליד ה"ש , שבועות, פרק ה, סימן ב.רא"ש 399

.023ליד ה"ש 400

5פרק

41

או שלדעת הרא"ש שור 401לאחר שמעוול אחד שילם הכל ותבע השתתפות מן המעוולים האחרים,

אם כן, שלדעת שדחף לבור הוא מקרה חריג )אם כי לא ברור מדוע יש להחריג מקרה זה(. דומה

הרא"ש, דינו של רב חסדא "רצה מזה גובה, רצה מזה גובה" הוא הכלל, ודינו של רבי נתן הוא

402החריג, ויש להבחין אותו מן המקרה הרגיל על פי מבחן השיתוף שהוצע לעיל.

אשונים, אך קשה להתעלם משיטתו השונה של ראמנם, בעבודה זו בכוונתי להתמקד בשיטות ה

רבי שמעון שקאפ מסכים עקרונית עם הגישה שחייב אינו משלם יותר 403קאפ.רבי שמעון ש

מחלקו, ולדעתו הנושה אף רשאי לתבוע מכל חייב את מלוא החיוב. סוגית "שור שדחף לבור",

ממנה עולה שהנושה חייב לנסות לגבות מכל מעוול את חלקו אף אם כל מעוול אחראי למלוא

, רבי שמעון שקאפ מסביר שגם האפשרות "כוליה היזקא הנזק, קשה לכאורה על דבריו. אולם

עבד" שעולה באותה סוגיה אין משמעותה שכל מעוול אחראי על כל הנזק, אלא שכל מעוול אחראי

לחלקו של המעוול האחר. לשון אחר, הכל מודים שכל מעוול אחראי וכמסייעעל חלקו בלבד,

כהוא נחשב גם כמסייע לחברו. לכן, לחלקו בלבד, וההתלבטות בין שתי הגישות היא האם

ניתן לגבות מן ,לכתחילה יש לגבות מכל מעוול את חלקו, ורק אם אחד מן המעוולים אינו משלם

ובלשונו: 404.המעוול המסייע, כדין מעוול עיקרי ומעוול משני

,כל אחד עשה בעצמו ממש את כל ההיזקלו כאיבשור שדחף את חברו לבור[ =]דלא חשבינן

ולו היינו .המעשה של השנית משום דמחזק ומכשיר את פעולפעולת השני אלא שחייב גם על

מזה רצה ראוי שיהיה דיןהיה אז חושבין כאילו כל אחד עושה אחר חבירו וגומר את ההיזק,

אלא ודאי דמה ?אין לשני מה לשלם או ברח ולמה לא ישלם האחד אם ,גובה רצה מזה גובה

אבל לא הוה כעושה ממש , גם על מעשה חבירו ייבבכולה הוא משום שמח נתן ביר שמחייב

405.בכולו

.430כפי שהצעתי בהסתייגות לעיל ליד ה"ש 401עה דין . נראה שמבחן סוג התביעה אינו תואם לשיטת הרא"ש, שכן מבחן סוג התביעה מניח שלכל סוג תבי346ליד ה"ש 402

שונה, ואילו מבחן השיתוף מניח שבדרך כלל יחול דינו של רב חסדא, ורק במקרים חריגים יחול דיו של רבי נתן, מה שמשקף

נכון יותר את דעת הרא"ש. ןבאופ , בבא מציעא, סימן ח, אות ה.הכהן החדושי רבי שמעון יהוד 403 .411כלומר, כל מעוול הוא מעוול עיקרי בחלקו ומעוול משני בחלק חברו, ראו לעיל ליד ה"ש 404 ,ה דקיימא לן כרבי נתןלפי מ, בבא קמא, סימן כב, ד"ה "ונלענ"ד": "אף חדושי רבי שמעון יהודה הכהןוראו גם 405

. אבל כאן שחבירו סייע בעיקר ההיזק, אבל מכל מקום שותפים הם במעשה ההיזקואמרינן דחשוב כל אחד כעושה כולו,

, וכל אחד הוא דעל מעשה אחת איכא שתי סבות משני בני אדם שראוי להם להתחייב בכולהאין בזה ענין שותפות אלא

זה דין שנים שהזיקו אלא ראוי לדמות לגוזל ובא אחר ואכלו דכל אחד הוא בעל סבה בעל סבה שלמה. בכי האי גוונא אין

רבי שמעון שקאפ אינו מציין כיצד ניתן להבחין בין מקרים בהם כל מעוול אחראי לכל הנזק, בהם הניזוק רשאי ."שלמה

לחברו, בהם הניזוק חייב לנסות לגבות את מלוא החיוב מכל מעוול, לבין מעוולים בהם כל מעוול אחראי לחלקו ומסייע

לגבות מכל מעוול את חלקו.

5פרק

40

חייב עשוי לשלם יותר מחלקושיטת ראשוני ספרד: .4

דעה שונה לגמרי מציג הרמב"ן, ולדעתו יכול שמעוול ישלם יותר מחלקו בנזק. לדבריו, השאלה

, ואין ממנה נפקות אם כל מעוול אחראי לכל הנזק או רק לחלקו אינה אלא שאלה פרשנית

406.מעשית, ובלשונו

אלא , כלום [="פלגא היזיקא עבד"] לבתרא [="כולא היזיקא עבד"]וליכא בין לישנא קמא

]מדוע בעל הבור משלם את החלק שבעל השור התם פטור בפירוש תשלומי שור תם נחלקו

407.?'מאי בינייהו' נן:דלא קא אמרי ממנו[,

לאישתלומי מהאי משתלם מהאי" נאמרת בדעת רבי נתן גם לדברי הרמב"ן, סברת "אי ליכא

זאת ועוד, לדעת הרמב"ן סברת "אנא תוראי בבירך 408.לגישה שכל מעוול אחראי לחלקו

אשכחיתיה" שנאמרה על פי גישה זו אינה אמורה בבור דווקא, אלא יש לפרשה על דרך ההרחבה

ה שכוונת הרמב"ן היא שעצם במשמעות "את קא גרמת לי" ולהחילה בכל מעוולים יחד. נרא

של כל אחד מן המעוולים בגרימת הנזק מטילה עליו חובה לפצות את הניזוק אף מעבר ומעורבות

יב מעוול לשלם יותר מחלקו, וייתכן הרמב"ן אינו מציין על סמך מה ניתן לחי 409.לחלקו היחסי

410,מדיני הערבותשהאפשרות לגבות ממעוול אחד את חלקו של מעוול אחר מתבססת על עקרונות

411כפי שהובא לעיל.

כל אחד מהם רצוני, דעת הרמב"ן, לפיה חייבים שנטלו על עצמם חיוב משותף הובאה 412לעיל

שלדעת הרמב"ן הסדר זה 413,קו וערב על חלקיהם של חבריו. באותו עניין טענתיחייב עיקרי על חל

ואינו תלוי באומד דעת הדיןמכוח על כל רכיביו )חלוקת האחריות והערבות ההדדית( הוא הסדר

הצדדים )אם כי ייתכן שניתן להתנות עליו(. דומה, שקביעתו של הרמב"ן שכל אחד מן החייבים

, בבא קמא כג, ע"ב )בדפי הרי"ף(, ד"ה "אמר הכותב".מלחמת ה' 406ומסתברא , ד"ה "ומסתברא דליכא", בשם הרא"ה )תלמיד הרמב"ן(: "א"ע ,בבא קמא נג ,שיטה מקובצתוראו גם 407

וכי אמרינן לעיל בשמעתין ובפרק קמא .עיקר דינא ליכא בינייהו כללדליכא בין הני תרי לישני אלא גבי טעמא אבל גבי

והוא הדין לאידך לגבי דינא חד נינהו וכל מאי ,טעמא דהיכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי לישנא אחרינא נקט

א מפני שזו לשון " ]כלומר, מה שהתלמוד נוקט את הלשון "אי ליכא לאישתלומי", אין זה אלדבחד לישנא שייך גבי אחרינא

.הגישה האחרונה, שכל מעוול אחראי לחלקו בלבד, אך הדין נכון גם לפי הגישה הראשונה, שכל מעוול אחראי לכל הנזק[ד )התשל"ב( בשם ר' חיים סולובייצ'יק מבריסק, שהגישה -, חלק א, בבא קמא, סימן יב, אותיות גברכת שמואלראו 408

נזקקת לכלל "אי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי", שכן מלוא החבות לפיה כל מעוול אחראי לכל הנזק אינה

הנזיקית מוטלת על כל מעוול, וסברה זו נאמרה אפוא דווקא לגישה שכל מעוול אחראי לחלקו בלבד. אולם יש להעיר

ול אחראי לכל שדבריו אינם הכרחיים, וייתכן שהכלל "כי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי" נדרש אף לגישה שכל מעו

הנזק, שכן ייתכן שלאחר שחובת הפיצוי פוצלה בין המעוולים, היה מקום לומר שמעוול אינו משלם יותר מחלקו שלאחר

הפיצול. , בבא קמא ב, תתק.אוצר מפרשי התלמודלהסברים אחרים לטענת "את קא גרמת לי", ראו 409בדברי רבי נתן, ייאלץ על כורחו לפסוק כגישה שכל מעוול הרמב"ן מסיים את דבריו, שגם מי שאינו מקבל את פרשנותו 410

דאמר האי כוליה ,על כרחו יודה שהלכה כלישנא קמא דרבאומי שאינו מודה במה שפרשנו אחראי לכל הנזק, ובלשונו: "

סוגיה ". לא ברור לאיזו סוגיה מתכוון הרמב"ן, אולם דומה שכוונתו לונמצא שדיננו דין אמת ,דסוגיין הכי ,היזקא עבד

.314בבבא קמא כח ע"ב )"נתקל בקרקע ונשוף באבן"(, המובאת לעיל ה"ש .455ליד ה"ש 411 .065שם, ליד ה"ש 412 .041שם, ליד ה"ש 413

5פרק

44

חב כחייב עיקרי על חלקו בלבד, משמעותה היא שאף אם נניח שהחייבים נטלו על עצמם אותו

ויש התחייבו יחד. עם זאת, מכיוון שהחייבים לחיובים נפרדיםמפצל את חיוביהם הדיןחיוב,

על כל אחד מהם לערוב לחלקו של חברו, ונמצא אם כן הדין, מטיל זיקה כלשהי בין חיוביהם

שייתכן שחייב ייתבע לשלם יותר מחיובו. נראה שכך יש לפרש גם את שיטת הרמב"ן בעניין

, ייןיש לצ. על פי דין ערבותמעוולים יחד, ולפיה יכול שמעוול ישלם יותר מחלקו בנזק, מכוח

שלדעת הרמב"ן ערבות זו, שחלה מכוח הדין ולא מכוח הסכם, דומה לערבות מכוח הסכם בכך

שהיא נועדה לבטח את הנושה, ולכן אין הוא רשאי לגבות מן הערב לפני שניסה לגבות מן החייב

העיקרי. עם זאת, היא שונה ממנה בתחולתה )שכן היא חלה גם אם הערב לא מפיק טובת הנאה

בהיקפה )שכן היא חלה אף אם לחייב העיקרי פטור שבדין, שלא כמו בערבות מכוח ( ו414ממנה

415.הסכם שם נפטר הערב מערבותו אם החייב העיקרי נפטר מחיובו(

דגיש: לדעת הרמב"ן חייבים יחד אינם בהכרח "חבים בחיוב אחד" כהגדרת הצעת החוק, ויש לה

חיוב ים נפרדים, אלא הם חייבים בשכן אם לא התנו אחרת, הדין מפצל את חיוביהם לחיוב

. חייבים בחיוב משותף הם אפוא חייבים שחבים בחיובים בהמשך אותם אכנה, וכך משותף

נפרדים, אך מעורבותם ביצירת החיוב מחברת אותם יחד. לעניין מעוולים, ניתן לקבוע כי הנזק

חיוב משותף. אולם האחד שנגרם לניזוק קושר את המעוולים השותפים ליצירתו להיות חייבים ב

בחיובים רצוניים קשה יותר לקבוע מתי החיוב משותף ומתי חיוביהם של החייבים נפרדים

416.זה נחלקים הפוסקיםלחלוטין. בעניין

, דומה שלדעת הרמב"ן ניתן ליצור "חיוב אחד" בהסכמה, ובמקרה זה הזכרתיעם זאת, כפי שכבר

את ניתן להסיק מפרשנותו של הרמב"ן רשאי הנושה לגבות מכל חייב את מלוא החיוב. ז

בעניין שני ערבים, ולפיה אם ערבים שערבו יחד לחוב אחד מסכימים לכך שהנושה 417לתוספתא

גם לדעתו של הרמב"ן, 418.יהיה רשאי לגבות מכל אחד מהם את מלוא החיוב, הסכמתם תקפה

אחר ואכלו, רצה מזה לעיתים "חיוב אחד" נקבע מכוח הדין. כך בדינו של רב חסדא "גזל... ובא

.401ש "שם, ליד ה 414ש "( והן לגישה המצמצמת )לעיל ליד ה451ש "בדרך זו ניתן להתאים את דעת הרמב"ן הן לגישה המרחיבה )לעיל ליד ה 415

( בדעת רבי נתן.464, ד"ה "ובענין אם נאמרו" ואילך עולה שרק חיוב שנעשה אות ד ,חלק א ,שער מד ,גידולי תרומהאציין בקצרה שלדעת 416

, חלק א, סימן קפד, גם חיובם של שותפים עסקיים הוא חיוב משותף אף שו"ת רדב"זבשטר הוא חיוב משותף, ולדעת

, ד"ה "ומ"ש רבינו", אין צורך בשטר, ודי בכך סימן עז חושן משפט, ,בית יוסףשנעשה בלא שטר. לעומת זאת, לדעת

, ם במשפט העברי"שנסיבות יצירת החיוב מצביעות על כוונה לחיוב משותף. ראו על כך בפירוט אליעזר הללה "ריבוי חייבי

נספח ב, באתר משרד המשפטים, המחלקה למשפט עברי, מדור חוות דעת6חיובים, בכתובת:

index.justice.gov.il/Units/MishpatIvri/HavatDaatNew/106ribuihayavim.doc (1660464102 )נצפה לאחרונה

.060ש "לעיל ליד ה 417, בדברי הרשב"א, ערבות שונה משאר החיובים, שכן היא ביטחון על החוב, וייתכן 011ש "אולם, כפי שהובא לעיל ליד ה 418

אפוא שרק בעניין זה מסכים הרמב"ן שניתן ליצור ביטחון כפול, ואפשר שלדעת הרמב"ן חיוב אחר אינו יכול להיות חיוב

בהסכמה, ואם כן ריבוי חייבים משמעו בהכרח חלוקת אחריות ביניהם. אמנם, הרמב"ן עצמו אינו מבחין "כפול", אף לא

(, אך זאת רק בעניין 063ש "בין ערבות להלוואה, וסבור שבשניהם יש לחלק את האחריות בין החייבים )ראו לעיל ליד ה

חלוקת האחריות הסטטוטורית, ואילו בשאלת ההסכמה המפורשת בין הנושה לחייבים, ייתכן שהרמב"ן יודה שניתן

להבחין בין ערבות להלוואה.

5פרק

43

. דומה שכדי לקבוע אימתי חל דינו של רב חסדא הרמב"ן יאמץ את מבחן 419גובה, רצה מזה גובה"

.421, לפיו דין זה חל רק בתביעות השבה420סוג התביעה

,הערתי 422.לעיל הצבעתיבדרך זו ניתן ליישב את דין הסתירה לכאורה שבין פסקי הרמב"ן עליה

הנושה גובה מכל אחד את חלקו היחסי, ואילו בגבייה היא ששניים שלוו בעניין הרמב"ן שדעת

, לדעת טענתי כאןמיורשים ומלקוחות הרמב"ן סבור ש"רצה מזה גובה, רצה מזה גובה". לפי

את רק מכל חייב על הנושה לנסות לגבות לחיובים נפרדים, ולכן על פי דין הרמב"ן כל חיוב מפוצל

, רשאי הנושה לגבות מכל חייב את מלוא ים חבים ב"חיוב אחד"כאשר החייבאך ,חלקו היחסי

יש לראות את היורשים והלקוחות כחייבים , גבייה מיורשים ומלקוחותעניין בדומה שהחיוב.

נובע מכך הואחיוב אישי )"שעבוד הגוף"(, ו ואינ ם של היורשים והלקוחותחיובב"חיוב אחד".

בגבייה סביר לפצל את החיוב בין החייבים, ולכןלא בשל כך, .שהם מחזיקים נכס משועבד

.מיורשים ומלקוחות סבור הרמב"ן ש"רצה מזה גובה, רצה מזה גובה"

ניתן אם כן לסכם את דעת הרמב"ן כך: לדעתו, בעיקרון הדין מפצל כל חיוב לחיובים נפרדים שיש

יתיו )"חיוב משותף"(. ביניהם זיקה, ובשל הזיקה חלה על כל חייב ערבות על פי דין לחלקם של עמ

עם זאת, ניתן ליצור "חיוב אחד" בהסכמה )או על פי דין או דינא דמלכותא(, ובמקרה זה הנושה

רשאי לגבות מכל חייב את מלוא החיוב.

רי מסכים עקרונית עם שיטת רבו הרמב"ן, אולם הוא סבור שהסדש ,הרשב"א הובאה דעת 423לעיל

רים רצוניים המבוססים על אומד דעת הצדדים. הם הסד חלוקת האחריות והערבות ההדדית

ההבחנה בין "חיוב אחד" ל"חיוב משותף", ובינם לבין חיובים נפרדים לחלוטין, תלויה אפוא,

לדעת הרשב"א, באומד דעת הצדדים. וכך למשל, ניתן להניח שערבים שערבו לחוב אחד התכוונו

לנכסיו של קטין אחד ניתן להניח שאחראים םואילו בעניינם של אפוטרופוסי 424,ל"חיוב אחד"

425.שהצדדים התכוונו לחיובים נפרדים לחלוטין

מדברי הרשב"א אין להסיק מהי בררת המחדל כאשר לא ניתן לעמוד על אומד דעת הצדדים,

אולם דומה שניתן להסיק מדיני הנזיקין )בהם אין משמעות לאומד דעת הצדדים( שבררת המחדל

, כפי שניתן להיווכח כל חייב אחראי על חלקו וערב על חלק חבריוהיא "חיוב משותף", כלומר

, שהסדר "בררת מחדל" זה אינו מבקש להתחקות אחר אומד דעת להדגישיש . מדינו של רבי נתן

הצדדים, אלא הוא הסדר על פי דין, ולכן הוא חל גם על חיובים לא רצוניים כגון מעוולים.

על החייבים הסדר "חיוב משותף", כפי שקובע הרמב"ן, חל לרובלדעת הרשב"א, גם ניתן לסכם ש

אלא שלדעת הרשב"א די באומד דעת הצדדים )שניתן להסיקו בין השאר על פי סוג העסקה( כדי

שההסדר על פי דין לא יחול, בין יהיה זה אומד דעת שכוונתם ל"חיוב אחד" בין יהיה זה אומד

.411לעיל ליד ה"ש 419 .300שם, ליד ה"ש 420מבחן השיתוף אינו מתאים לשיטת הרמב"ן שכן הוא מניח שבררת המחדל היא "רצה מזה גובה, רצה מזה גובה", בעוד 421

וקת החיוב בין החייבים.שלדעת הרמב"ן בררת המחדל היא חל .352ליד ה"ש 422 .011ש "שם, ליד ה 423 .011ש "שם, ליד ה 424 .415ש "שם, ליד ה 425

5פרק

42

ניגוד לדעת הרמב"ן שהסדר "חיוב משותף" חל דעת שכוונתם לחיובים נפרדים לחלוטין, וזאת ב

בהעדר אפשרות לאמוד את דעתם, יחול הסדר על פי דין אלא אם כן התנו הצדדים במפורש.

"חיוב משותף" על פי דין.

סיכום .5

מן המקובץ עולות המסקנות הבאות לעניין ריבוי חייבים:

ד" יש לתבוע מכל אחד מהם , כאשר חייבים חבים ב"חיוב אחומהר"ם מרוטנבורג לדעת התוספות

את חלקו היחסי בלבד, ורק כאשר אחד אינו משלם ניתן לתבוע את חלקו מן החייבים האחרים.

במקרים חריגים )תביעות השבה( רשאי הנושה לתבוע מכל חייב את מלוא החיוב.

הכלל הוא שחייבים משותפים חבים ב"חיוב אחד", והנושה רשאי לגבות מכל אחד לדעת הרא"ש,

הם את מלוא החיוב. במקרים חריגים )בכל תביעות פיצוי או בתביעות פיצוי שלא ניתן להפריד מ

את הדיון בהן( על הנושה לתבוע מכל חייב את חלקו היחסי.

כל חייב חב על פי דין , חייבים החבים ב"חיוב משותף" אינם חייבים ב"חיוב אחד". לדעת הרמב"ן

"חיוב אחד" בהסכמה מפורשת ואז רשאי הנושה לתבוע מכל בחלקו וערב לחלק חבריו. ניתן ליצור

חייב את מלוא החיוב.

כל חייב על פי דין חייבים החבים ב"חיוב משותף" אינם חייבים ב"חיוב אחד". לדעת הרשב"א,

חב בחלקו וערב לחלק חבריו, אולם די באומד דעת הצדדים כדי שהחיוב יהיה "חיוב אחד" או

חיובים נפרדים.

הרשב"א(, כאשר חייבים חבים ב"חיוב אחד", הנושה ור, לדעת חכמי ספרד )הרמב"ן לשון אח

רשאי לתבוע מכל אחד מהם את מלוא החיוב. לעומת זאת, לדעת חכמי אשכנז )התוספות ומהר"ם

מרוטנבורג( גם כאשר החייבים חבים ב"חיוב אחד" הנושה חייב לתבוע תחילה מכל אחד את

ורכבת משתי השיטות. הוא מקבל את שיטתם של חכמי אשכנז, לרא"ש שיטה המ חלקו היחסי.

שבדרך כלל חיוב של חייבים רבים יהיה "חיוב אחד"; עם זאת הוא מקבל את שיטתם של חכמי

426ספרד, שב"חיוב אחד" הנושה רשאי לגבות מכל חייב את מלוא החיוב.

נספח: שיטת בעל המאור .6

אשכנז, בעלי התוספות ומהר"ם מרוטנבורג, בסעיף ג של פרק זה הבאתי את גישתם של ראשוני

שעיקרה הוא שחייב אינו משלם יותר מחלקו. בשל כך, הם מכריעים שסוגיות התלמוד בענין

מעוולים יחד מכריעות שיש לייחס לכל מעוול את מלוא הנזק, "כוליה היזיקא עבד", והמעוולים

הם חייבים בחיוב אחד.

על פי טענתי יש סתירה קונספטואלית בפסיקתו של השולחן ערוך. בעניין גביית חוב הוא פוסק כשיטת הרמב"ן, שהחיוב 426

חושן משפט עז, א(, ואילו בגביית חוב מיורשים ומלקוחות הוא שולחן ערוך, מפוצל וכל חייב חב בחלקו וערב על של חברו )

סימן נושה רשאי לגבות מכל יורש או לקוח רק את חלקו )בעניין יורשים: חושן משפט, סימן קז, סעיף ז; שם, פוסק שה

(. פסקיו נראים אמנם קוהרנטיים ביישומם, אך הם סותרים סעיף טו ,סימן קיא בעניין לקוחות: שם, קעה, סעיף ד.

פסיקה שב"חיוב אחד" הנושה גובה את מלוא החיוב מכל במהותם, שכן פסיקה על פי דעת הרמב"ן בעניין לווים מחייבת

חייב, וכן להפך.

5פרק

45

שיטתו של בעל המאור תואמת 427ת שיטתו בעל המאור.לשם השלמת התמונה, ראוי להביא גם א

יותר מחלקו בחיוב; כמותם הוא את הגישה הכללית של ראשוני אשכנז, לפיה חייב אינו מקיים

נושה בחייבים ב"חיוב אחד" חייב לגבות לכתחילה מכל חייב רק את חלקו היחסי. מי שסבור ש

ובפרשנות היקף אחריותו של כל מעוול אולם הוא שונה מהם בהכרעה בשאלת התלמוד בעניין

לעומת התוספות שמכריעים כגישה שכל מעוול אחראי למלוא . הסוגיות הדנות במעוולים יחד

מסתמך על כלל הפסיקה לפיו יש לפסוק כ"לשון אחרון" ומכריע שכל מעוול בעל המאור 428הנזק,

430.הבאחרונ 429אחראי על חלקו בלבד, שכן צד זה של הספק נדון בדברי רבא

, סוגית שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו, לפיה בעל שור בשם התוספות 431לעיל שהובאכפי

החולין משלם את חלקו של שור פסולי המוקדשין, תומכת דווקא בגישה לפיה כל מעוול אחראי

. אולם, לדעת בעל המאור יש להבחין בין הסוגיות: בסוגיית שור ושור פסולי הנזקלמלוא

גם הוא סבור שיש להכריע שכל מעוול אחראי לכל הנזק, לעומת זאת בסוגיית שור המוקדשין אכן

שדחף את חברו לבור יש להכריע, על פי הלשון האחרון, שכל מעוול אחראי לחלקו בלבד )אם כי

(.432בעל המאור סתם ולא פירש מה ההבחנה בין הסוגיות

., בבא קמא, סימן ה, ס"ק טחזון איש)בדפי הרי"ף(, ד"ה "גם". וראו ב "ע ,בבא קמא כג ,המאור הגדול 427 311ראו לעיל ליד ה"ש 428

.364לעיל ליד ה"ש 429, חושן משפט, סימן תי, ס"ק מה, מז, לדבריו כך גם פוסקים הרי"ף והרמב"ם. והשוו לדברי ביאור הגר"א וראו גם 430

סכים להכרעתו של בעל , בבא קמא, פרק חמישי, סימן מ, שמים של שלמה. וראו דברי מהרש"ל, 343מהרח"ש, לעיל ה"ש

רב שימי בר אשי שמעמיד את האמורא( מובאת אמירתו של 366המאור ומוסיף הוכחה נוספת. לדבריו, בתלמוד )לעיל ה"ש

"היכא שלא אפשר לאישתלומי מהאי משתלם מהאי" המקביל לדעתו של המשנה כרבי נתן, תוך שהוא משתמש בביטוי

.שכל מעוול אחראי לחלקו בלבדמהרש"ל לביטוי "אנא תוראי בבירך אשכחיתיה", שמובא דווקא לפי הגישה .311ליד ה"ש 431ספר ראו שור ושור פסולי המוקדשין שהזיקו.בעל המאור אינו מציין מהי ההבחנה בין שור שדחף לבור לבין כאמור, 432

שההבחנה היא בין מעוולים שפעלו בזה אחר זה, שמציע ,תש"ס(ה ,נר למאור, )אביאל אורנשטיין מהדיר, רח המאור

לבין מעוולים שפעלו בו זמנית, כדוגמת שור שם נחשב כל אחד כמי שתרם רק לחלק מן הנזק, כדוגמת השור שדחף לבור,

הגיע בית המשפט העליון מעניין לציין שלהבחנה דומה ., שם נחשב כל אחד כמי שעשה את הנזק כולוושור פסולי המוקדשין

,N.W. 474 (1913): "Causes of Petcoff v. Pastoret Lawrence Co., 124 Minn. 531 144 ראובמדינה מינסוטה.

action based upon concurrent negligence of two defendants, resulting in wrongful death, may be joined,

."time, place, and resultwhere the facts concerning the negligence of each are identical as to ההדגשה( .

הוספה(.

(. באותה סוגיה, קובע 316 ש"ה ליד לעיל ראושור של שלמים שהזיק ) תזו של בעל המאור נסתרת לכאורה מסוגיהבחנתו

ההקדש שבשור פטור מדיני הנזיקין. על פי רבא שהניזוק גובה מבעל השור רק את חלק ההיזק של בשר החולין, שכן חלק

הבחנתו של בעל המאור, מכיוון שחלק ההקדש וחלק החולין פעלו בו זמנית, ראוי היה לכאורה להטיל על כל חלק את

האחריות למלוא הנזק, והלכה אם כן הייתה צריכה להיות שהניזוק רשאי לגבות את מלוא נזקו מחלק החולין. כדי ליישב

אביי ורבינא בעניין שור ושור בעל המאור שהלכתו של רבא בעניין שלמים שהזיקו חולקת על הלכתם של ועןטאת שיטתו,

הן בשור של שלמים פסולי המוקדשין: לדעת רבא, יש להכריע באופן גורף כגישה שכל מעוול אחראי לחלקו בלבד, ולכן

לעומתו, לדעת אביי ורבינא יש להבחין שהזיק והן בשור ושור פסולי המוקדשין שהזיקו הניזוק גובה רק את חלק החולין.

בין מעוולים שפעלו בו זמנית, עליהם מוטלת אחריות למלוא הנזק, לבין מעוולים שפעלו בזה אחר זה, עליהם מוטלת

ר של שלמים שהזיק והן בשור ושור פסולי המוקדשין שהזיקו רשאי הניזוק לגבות מחלק אחריות לחלקם בלבד, ולכן הן בשו

במחלוקת זו סבור בעל המאור שיש להכריע כדעתו של רבינא, שהוא המאוחר מבין האמוראים החולין את הנזק כולו.

, שיש גרסאות בהן רבא מביא את המחלות בין אביי ורבינא, ולגרסאות אחרות 315, 312אולם ראו לעיל ה"ש החולקים.

5פרק

46

ה כל מעוול אחראי לחלקו מסכים עם הכרעתו של בעל המאור כלשון אחרון, לפי 433מהרש"ל

באותה 434ת שור של שלמים שהזיק.בלבד, והוא מבקש להוכיח הכרעה זו מדברי רבי אבא בסוגי

התלמוד מציין, שגם רבי נתן, שסבור שאם לא ניתן לגבות מזה גובה מזה, מודה לדינו של סוגיה

ענת "אנא תוראי רבי אבא, שכן דינו של רבי נתן בעניין שור שדחף את חברו לבור מבוסס על ט

כי היא מיוחדת לנזקי וטענה זו לא ניתנת להיאמר בשור של שלמים שהזיק 435,בבירך אשכחיתיה"

עצם ההיזקקות לטענת "אנא תוראי בבירך אשכחתיה" ושלילתה במקרה הנדון, מוכיחה 436בור.

שהנחת התלמוד היא שכל מעוול אחראי רק על חלקו, שכן לפי הגישה שכל מעוול אחראי לכל

הנזק הדין היה צריך להיות שהניזוק רשאי לגבות מחלק החולין את מלוא נזקו גם בלא טענת

והצורך לשלול אותה מוכיח שהתלמוד מכריע בדעת רבא שכל 437."אנא תוראי בבירך אשכחתיה"

438.מעוול אחראי לחלקו בלבד

ת אלו, טענתו של בעל המאור שסוגית שור של שלמים מפי רבא חולקת רבא הוא זה שנחלק עם אביי, ולא רבינא. לפי גרסאו

על סוגית שור ושור פסולי המוקדשין, לא תיתכן. .231, לעיל ה"ש ים של שלמה 433 .311סוגיה שהוזכרה לעיל ה"ש 434, שהתלמוד בסוגית שלמים שהזיקו מביא 361, לעיל ה"ש ר"ם מרוטנבורגשו"ת מה. אולם ראו 361ראו לעיל ליד ה"ש 435

את סברת "אנא תוראי בבירך אשכחתיה" בדרך דיחוי בעלמא, ואין להסיק אפוא מן הסוגיה שהתלמוד מכריע כדעה שכל

מעוול אחראי לחלקו בלבד. .341ראו דעת התוספות, לעיל ליד ה"ש 436, בבא קמא יג ע"א, ד"ה "אנא"; שם, נג ע"ב, ד"ה "הא", שסברת "אנא תוראי וכו'" נאמרת גם למאן תוספותוהשוו 437

.235דאמר "כולא היזיקא עבד", ואם כן לשיטת התוספות אין מקום לראיית מהרש"ל. וראו לעיל ה"ש , לדעת בעל המאור סוגית שלמים שהזיקו אינה נפסקת להלכה, ולכן אין להביא ממנה ראיה 234כפי שהובא לעיל ה"ש 438

ת זאת, לדעת מהרש"ל סוגית שלמים שהזיקו נפסקת להלכה, להכרעה כגישה שכל מעוול אחראי לחלקו בלבד. לעומ

ולדבריו אין מחלוקת בין רבי אבא )רבא, לגרסת בעל המאור( לבין אביי ורבינא בעניין שור ושור פסולי המוקדשין. בעל

( בין נזק שנעשה בו זמנית על ידי כל המעוולים, בו אביי ורבינא נחלקים עם רבא האם 234המאור מבחין )כמוצע לעיל ה"ש

כל מעוול אחראי לחלקו, לבין נזק שאינו נעשה בו זמנית, בו הכל מודים שכל מעוול אחראי לחלקו בלבד. לדעת מהרש"ל

פי יכולתו של כל מעוול לגרום לנזק בנפרד. לע או לחלקו בלבד הואהמבחן לפיו יש לקבוע אם כל מעוול אחראי לכל הנזק

במקרה של שור שדחף לבור ובמקרה של שור של שלמים שהזיק, הנזק יכול להיגרם רק כתוצאה משיתוף של כל המעוולים,

ל מעוול יכול ד, ואילו במקרה של שור ושור פסולי המוקדשין שהזיקו, כבהוכרע שכל מעוול אחראי לחלקו בל כגון זהוב

, בבא קמא שיטה מקובצת; "אי", בבא קמא יג ע"א, ד"ה תוספות: ולגרום לנזק לבדו, ולכן כל מעוול אחראי לכל הנזק )רא

, הסבורים שהנזק לא יכול היה להיגרם ללא שיתוף השור והבור. אולם " )בשם הרא"ה(פשיטא מאי דקאמר"ע"א, ד"ה ,נג

אוצר מפרשי וורא לים לגרום לנזק בעצמם, ללא שיתוף., שהשור והבור יכו"אי קסבר", בבא קמא נג ע"א, ד"ה רש"י ראו

ומה שאמר התלמוד הטעם משום דתוראי בבורך : "של מהרש"ל (. ובלשונו011 ש"הב, תתצב, ושם ב, בבא קמא התלמוד

חבירו לבור, דכל חד פלגא היינו גבי שור שדחף ,לא אמרינן מה דליכא לאשתלומי כו' משמע זולת האי טעמא ,אשכחתיה כו'

כי נמי משום דהבור לא עביד מידי, אי לא הוי השור שדחפו. וה, לתלמודא כלישנא בתרא יהליימא הזיקא קעביד. והכי ק

ותן לומר מאי אין הדין נ ןכם בודאי כל חד רק פלגא הזיקא קעביד. ואוונא גאי . כהאי לא הוה הבור לא היה ניזק מדחיפתו

כגון שור ושור פסולי ,אבל היכא ששניהם הזיקו כאחד אם לא מטעמא דתוראי בבירא אשכחיתיה. ,ו'דליכא לאשתלומי כ

בודאי אמרינן מאי דליכא לאשתלומי כו', דלא צריכים אנו לטעמא ,המוקדשים, דנוכל לומר כל חד כולה הזיקא קעביד

קות שגרמו יחד לשריפה, יקונסין, בעניין שתי דל". להבחנה זו הגיע גם בית המשפט העליון של מדינת ויסדתוראי בבירך כו'

.Cook v. Minneapolis, St. P. & S.S.M.R. Co, Wis. 624, 74 N.W וכשכל אחת מהן יכולה הייתה לגרום לנזק לבדה. רא

Cal. L. Rev. 413, pp. Joint Torts and Several Liability William A. Prosser 25 ,1936-433) 434-ו לסקירה רא. (1898)561

1937) .

5פרק

41

לא לפיו לעיקרון ראשוני אשכנז, מסכימים כל למרות ההבדל בפסיקת ההלכה 439כפי שציינתי,

)למעט החריג של נזקי בור(. כלומר, לדעתם הכלל "אי 440ייתכן שחייב ישלם מעבר לאחריותו

441,ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי" תואם אך ורק לגישה שכל מעוול אחראי לכל הנזק

.ועם זאת על הניזוק לנסות לגבות מכל חייב את חלקו

.241לעיל ליד ה"ש 439 בשם רבו, ר' חיים סולובייצ'יק מבריסק. 214, לעיל ה"ש ברכת שמואלוראו גם 440 .341למעט אחריותו של בעל בור, כאמור לעיל ה"ש 441

6פרק

44

המשפט העברי ושיטות המשפט : זה" : "זה לעומת7פרק

שיקולי מדיניות –האחרות

-בפרקים הקודמים סקרתי את הסדרי ריבוי החייבים בשיטות המשפט הישראלי, הרומי והאנגלו

אמריקאי )להלן: שיטות המשפט האחרות( ולעומתם את שיטת המשפט העברי. מן הדברים עולה

טות המשפט האחרות.שגישתו של המשפט העברי שונה מגישותיהן של שי

בשיטות המשפט האחרות ניתן לראות שני מצבים דיכוטומיים של הסדרי ריבוי חייבים: או

שהחייבים חבים ב"חיוב אחד", ובמקרה זה הם חבים יחד ולחוד. באופן זה, הסיכון לחייב שאינו

ושא בסיכון מקיים את חלקו נופל על החייבים; או שכל חייב חב בחלקו, ובאופן זה הנושה הוא שנ

לחייב שאינו מקיים את חלקו. בעניין מעוולים יחד )כמקרה מבחן, בשל היותם חיובים לא

אמריקאי הקלסי הייתה להטיל חיוב יחד ולחוד, תוך -רצוניים(, נטייתו של המשפט האנגלו

שהגדרת מעוולים יחד הלכה והתרחבה עם השנים. רק בשנים האחרונות הולכת דוקטרינה זו

ובת חלוקת האחריות בין מעוולים. סקרתי בהרחבה את שיקולי המדיניות העומדים ונזנחת לט

מאחורי השינוי. לצורך הדיון בפרק זה, ולצורך ההשוואה למשפט העברי, אתייחס לשיטות

מובן, שאותו 442המשפט האחרות בגישתן הקלסית, כמי שמטילות אחריות יחד ולחוד על חייבים.

ת גישתן של שיטות המשפט ששינו את הדין ואימצו דוקטרינה של דיון יכול להתקיים גם במסגר

חיוב "לחוד" טהור, והמסקנות תהיינה דומות.

משיטת המשפט העברי שסקרתי עולה כאמור תמונה שונה. רוב הראשונים )מלבד הרא"ש(

סבורים שגביית חיובים מחייבים רבים צריכה להתבצע בשני שלבים: מלכתחילה, נושה אינו

גבות את מלוא החיוב מחייב אחד. לשיטת ראשוני אשכנז נעשה הדבר על אף שהחיוב הוא רשאי ל

"חיוב אחד", ואילו לשיטת חכמי ספרד הדבר נעשה על ידי פיצולו של החיוב האחד לחיובים

נפרדים. כך או כך, חייב אינו גובה מלכתחילה את מלוא החיוב מחייב אחד. בשלב השני, לאחר

וכדי להגן על הנושה מפני הסיכון הנובע מכך, קובע 443ר לא שילמו את חלקם,שמעוול אחד או יות

המשפט העברי הסדר לפיו בלית ברירה הנושה רשאי לגבות את מלוא החיוב מחייב אחד. לשיטת

חכמי אשכנז נעשה הדבר במסגרת החיוב האחד, ואילו לחכמי ספרד נעשה הדבר על ידי הסדר

על פי דין, בין יהא זה הסדר הסכמי בין החייבים לנושה(.ערבות הדדי )בין יהא זה הסדר

בפרק זה, אבקש לעמת את שיטת המשפט העברי )כפי שעולה מדברי הראשונים( עם שיטות

השונים ממה המשפט האחרות שסקרתי, ואנסה לעמוד על שיקולי המדיניות של המשפט העברי,

ביחס לשיטות המשפט האחרות. אקדים ואומר, שפרק זה הוא פרק שאופיו מעט 444שהבאתי לעיל

יותר ספקולטיבי. המקורות התלמודיים והראשונים אינם מספקים לנו הסבר פילוסופי לשיטתם,

ואינם מציינים את שיקולי המדיניות העומדים בבסיס הכרעותיהם, ועל כן דברי אינם אלא

כך המצב המשפטי בישראל לפי חוק החוזים הקיים, והצעת חוק דיני ממונות מציעה 04, 41כפי שציינתי לעיל ה"ש 442

את הדין. לשמר

ציינתי שבעניין מעוולים יחד הראשונים נחלקים בשאלה האם די בכך שאחד מהם אינו 413- 451בין ה"ש 2בפרק 443

מכל סיבה שהיא, או שמא עליו להיות פטור בדין. םמשל

.3פרק 444

6פרק

41

גישת המשפט העברי על פי שיקולי הוגנות ושיקולי מדיניות הצעות להבנתם. אציע לבחון את

מוסדיים, ולבסוף אציע עוד שני שיקולים בעלי משקל נמוך יותר. ההצעות אינן בהכרח מוציאות

זו את זו, והן יכולות לחיות בצוותא או להשלים זו את חסרונותיה של האחרת.

שיקולי הוגנות

דו מאחורי הוויכוח הציבורי בעניין אחריות יחד ולחוד. בחנתי את שיקולי המדיניות שעמ 3בפרק

חלקם של השיקולים, כוחם יפה גם ביחס למשפט העברי. כך למשל, שיקולי ההוגנות יכולים

לקבל ביטוי גם במשפט העברי, אם כי בגוון שונה. אינה דומה משמעותה של "הוגנות" בשיטת

לן אציע מודל אחר של הוגנות, על פי משפט אחת למשמעותה בשיטת משפט אחרת. בדברים שלה

מקורות המשפט העברי.

בשיטות המשפט האחרות, מלאכתו של נושה המבקש לתבוע את חובו קלה. די לו לבחור בחייב

אחד שהוא מעריך שהוא מסוגל לקיים את מלוא החיוב, או שההתדיינות עמו תהיה קשה יותר,

ת כל החייבים, אם הוא יזכה בדין הוא זכאי ולתבוע רק אותו. גם אם הנושה יחליט לתבוע א

להוציא את פסק הדין לפועל נגד חייב אחד. לפי שיטות המשפט האחרות, ההגנה על האינטרס

המוצדק של הנושה היא הגנה חזקה. לעומת זאת, לפי המשפט העברי ההגנה על הנושה חלשה

פו של דבר יקבל הנושה את גם אם בסו 445יותר, שכן לא תמיד הוא יקבל את מלוא הקיום החיוב.

שר המשפטים יעקב שמשון מלוא קיום החיוב, יהיה זה אחרי הליך משפטי ארוך ומסורבל.

ציין בדיוני הכנסת בקריאה ראשונה של הצעת חוק החוזים, שמסיבה זו נמנע המחוקק שפירא

446הישראלי מלקבל את הדין העברי והעדיף תחתיו את ההסדר האנגלי:

שבעצם הובאה לפנינו הצעה שבעניין ריבוי חייבים ננהג לא לפי מה שהצענו אני רוצה לציין,

פה. הצענו שאם מספר אנשים מתחייבים, רואים אותם כמתחייבים ביחד ולחוד, כלומר כל

אחד חייב לגבי הכל וכולם ביחד חייבים לגבי אותו הדבר. לפי המשפט העברי, כאשר שני

כל אחד חייב, בתור חייב עיקרי, לגבי החצי, ולגבי אנשים מתחייבים כלפי איש שלישי, הרי

זוהי 447החצי השני הוא ערב בעד חברו. לא קיבלנו את הדרך הזאת, מפני שזוהי דרך לא נוחה,

דרך המאריכה את הדיון. אם ראובן ושמעון התחייבו בפני לוי באלף לירות, והוא לא קיבל את

לירות בתור חייב עיקרי, ומשמעון 511ובן הכסף, מה צריך לוי לעשות? הוא צריך לתבוע מרא

לירות בתור חייב עיקרי; והיה אם שמעון, לאחר שנתחייב בדין, לא יקיים, ויעשו את כל 511

יחזור לוי ויתבע מראובן בתור ערב. זוהי –הפעולות של הוצאה לפועל כלפי שמעון ולא יצליחו

בחרנו –ידורה. אם פרוצידורה בעצם לא שאלה של חוק סובסטנטיבי; זוהי שאלה של פרוצ

בפרוצידורה הרבה יותר פשוטה, שבדוגמה שנתתי: לוי יגיש משפט נגד ראובן ושמעון, וממי

448.מזה יגבה, ובזה גמר את מלאכתו, הקשה בלאו הכי –שיוכל לגבות

, צריכים להתקיים תנאים מסוימים כדי שהנושה יוכל לגבות מחייב אחד את חלקו 363-351כפי שציינתי לעיל ליד ה"ש 445

של חייב אחר.

)התשמ"ט(. וראו גם 021כרך שני המשפט העברי בחקיקת הכנסת. מובא אצל נחום רקובר (התש"ל) 4414, 54 "כד 446

(.0111, ברק וטנה שפניץ עורכים )אהרון 413כרך א ספר אורי ידין אורי ידין "חוק הירושה" כמובן, שהיא אינה נוחה לנושה, אך נוחה מאוד לחייבים. 447יושם אל לב שהשר אינו טוען שהדין העברי לא צודק, אלא רק מערים קשיים פרוצדוראליים על הנושה. יש להעיר 448

וק "עבד לוה לאיש מלוה", ראו שלרוב המשפט העברי מעדיף להקל דווקא על הנושה בענייני פרוצדורה, בעקבות הפס

6פרק

11

עם זאת, ולמרות הסרבול, גישתו של המשפט העברי מביאה לכאורה לתוצאה יותר צודקת, באשר

נת מענה יותר מאוזן לאינטרסים המוצדקים של הצדדים. מחד גיסא כל אחד מן החייבים היא נות

מוגן, שכן הוא אינו נתון לחסדיו ולהחלטתו השרירותית של הנושה אם לגבות מחייב זה או אחר.

בנוסף לכך, כדי לגבות מחייב אחד את מלוא החיוב יהיה על הנושה להוכיח שמתקיימות הנסיבות

חלת "שלב שני" שבו הוא רשאי לעשות זאת, ולא תמיד קלה מלאכתו. מאידך גיסא המתאימות לה

ומעל הכל, 449גם הנושה מוגן, שכן במקרים המתאימים הוא יכול לקבל את קיום מלוא החיוב.

הצורך לחלק את קיום החיוב לשני שלבים, מעמיד את יישומו של השלב השני לפיקוחו של בית

450רים המתאימים.הדין, וזה יודע להחילו במק

במאמר שכתב בעת הפולמוס הציבורי בעניין דוקטרינת John W. Wade,451המלומד האמריקאי

, טוען כי הסדר זה )מבלי להזכיר שהוא לקוח מן המשפט 3יחד ולחוד, בו עסקתי בהרחבה בפרק

complete fairness:452העברי( הוא

There is a fairer, and quite simple solution. Joint and several liability should not be

replaced with several liability. Instead, states should retain the basic idea of joint

and several liability, with some modifications imposed in the interest of attaining a

fairer result. In a case involving a plaintiff with an indivisible injury and multiple

defendants, however joined, the court should determine which parties were guilty

of negligence as a proximate cause of the plaintiff's injury and render a judgment

against them imposing joint and several liability. However, the factfinder must

determine equitable shares of responsibility based on individual percentages of

fault. Each defendant should pay that amount, and if any defendant's equitable

בחקתי התשע"ה(. על סמך זה ניתן לטעון -)פרשת בהר 204פרשת השבוע חייב" -בפירוט אליעזר הללה "על יחסי נושה

שההסדר במשפט העברי אינו רק פרוצדורה, אלא נוגע לזכויות מהותיות.הבאתי את שיטת רבנו חזקיה ממגדבורג, לפיה לא בכל מקרה ניזוק זכאי לתבוע את מלוא החיוב 463לעיל, ליד ה"ש 449

טענתי ששיטתו אינה מוסכמת על חלק 5מחייב אחד, אלא רק כאשר מעוול אחד נהנה מפטור בדין המהותי. עם זאת, בפרק

בה"ש עסקתי. שיטה זו קיבלה ביטוי בפסיקה מאוחרת יותר בשל כללי "קים לי", כפי שטענתי ניכר מן הראשונים בהם

. לכן, הטיעון שאני מעלה כאן אינו מתיימר לחול גם על שיטה זו.464)למשל בית הדין יכול שלא זאת ועוד, בית הדין רשאי במקרים הנדרשים להפעיל את שיקול דעתו ולסטות מן הדין 450

חס התלמוד , ראו חנינה בן מנחם "ימחייב אחד על אף שבשלו התנאים לכך( לאפשר לנושה לגבות את מלוא החיוב

, מה שמוסיף ממד נוסף של א("תשמה) 003 ח שנתון המשפט העברי" הירושלמי והתלמוד הבבלי לסטיית שופט מן הדין

איזון.451 1994)-(1911 Dean Emeritus of Law, Vanderbilt University..

452 10 Am. J. Trial oint and Several Liability of Multiple Tortfeasors be Abolished?Should John W. Wade J

1987)-Advoc. 193, 198 (1986 'מדינות שונות בארצות הברית אימצו חקיקה ברוח דומה. 31ה"ש 412. וראו שם, בעמ .

יתן להטילו על המעוולים האחרים ג'רזי קבעה הסדר לפיו כאשר מעוולים אינם משלמים את חלקם נ-למשל, מדינת ניו

)בדומה להסדר של המשפט העברי: "אי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי"( אך רק ביחס לנזקים סביבתיים, ראו

5.3d(2)-N.J.S.A. 2A:15 . מדינת מינסוטה אימצה הסדר זה לכל סוגי החיובים, אך רק תוך שנה מפסק הדין המקורי, ראו

M.S.A. §604.02 subd. 2.

6פרק

10

share is uncollectible, it should be divided among all the other parties at fault,

whether plaintiff or defendant, according to their fault percentages. This should be

the final step, instead of adopting several liability as urged in the present tort law

reform campaign. The original final step seriously detracted from the fairness that

was the goal of all the previous steps, whereas the suggested final step is a true

step toward complete fairness.453

)ההדגשות הוספו. א"ה(

כפי שציינתי, שיטות המשפט האחרות מציעות אחת משתי אפשרויות דיכוטומיות: אחריות יחד

מחד גיסא, אחריות כל אחת מאפשרויות אלה בעייתה בצידה. 454ורה.ולחוד או אחריות לחוד טה

שייתכן שחלקו בנזק קטן. מאידך גיסא, אחריות לחוד, ולחוד מטילה סיכון גדול על מעוול אףיחד

מלבד שהיא מטילה את הסיכון למעוול שאינו משלם על הניזוק, היא מעוררת בעיה בהתמודדות

עם נזקים להם שותפים מספר מעוולים גדול, כפי שאסביר מיד. לטענתי שיטת המשפט העברי

מתמודדת עם תופעה זו בדרך יותר נכונה.

שגרם לאי שביעות רצון מדוקטרינת יחד ולחוד 41-חציתה השנייה של המאה המה אירע במ

בנזיקין. דוקטרינה זו הוכרה במשפט המקובל האנגלי מאות שנים קודם כן, ופעלה היטב לשביעות

בו הוכרה עילת Donoghue v. Stevenson,455רצון כולם. אולם דומה שמאז פסק הדין בפרשת

, והאפשרויות להגיש תביעות נזיקין הורחבו עד מאוד. בשל מדיניות הרשלנות, נפרץ סכר הנזיקין

משפטית זו, מעוול יכול לצרף נתבעים רבים בעלי כיס עמוק, שהקשר שלהם לנזק קלוש, תוך

אני סבור, שאפשרות זו הביאה ל"משבר 456תקווה שבית המשפט יטיל עליהם ולו אשמה מזערית.

עד 457יל למתקפה הציבורית על דוקטרינת יחד ולחוד,הביטוח" ולחוסר שביעות רצון, מה שהוב

ביטולה או מיתונה בחלק ממדינות המשפט המקובל.

אולם, המרתה של דוקטרינת יחד ולחוד במשטר אחריות "לחוד" עלולה ליצור אי צדק מצד אחר.

כאשר מספר המעוולים קטן, חלקו של כל מעוול גדול, ולניזוק כדאי לנהל הליך משפטי נגד כל

חד מן המעוולים. הניזוק מצפה לקבל מכל מעוול פיצוי נכבד, ובנוסף לכך המחיר של אי תביעת א

458מעוול אחד הוא מחיר כבד. באופן זה סביר שהוא יתבע את כל המעוולים ויזכה לפיצוי הולם.

מציע שונה מעט מן ההסדר של המשפט העברי, שכן בפק הדין כבר נקבע מראש שאם חייב אינו משלם Wade-ההסדר ש 453

ישלמו האחרים את חלקו באופן מיידי. ההסדר שלו אינו דורש תנאים מתאימים להפעלתו של השלב השני )כגון, תנאי דיני

ים, אם כי בנקודת זמן מאוחרת יותר, והיא הערבות של הרמב"ן(. גישה זו מטילה בסופו של דבר את הסיכון על החייב

פחות טוב מאשר ההסדר במשפט העברי. ייתכן שבמשפט האמריקאי תוצאה מאזנת בין האינטרסים של הנושה והחייבים

.261זו הכרחית בשל דוקטרינת סופיות הדיון, ראו להלן ליד ה"ש גם המדינות שאימצו אחריות יחד ולחוד ממותנת, עדיין מציעות גישה דיכוטומית: במקרים מסוימים תחול דוקטרינת 454

.044יחד ולחוד, ובמקרים אחרים אחריות לחוד. ראו הפנייה לסקירה לעיל ה"ש 455 Stevenson [1932] UKHL 100 .Donoghue v.

.011לעיל ליד ה"ש 456שקדמה לכך גם ביטולה של דוקטרינת האשם התורם )שהקטינה משמעותית את מספר הניזוקים 12ראו לעיל ה"ש 457

הזכאים לפיצוי( והמרתה בדוקטרינת האשם היחסי, אולם ללא הרחבת עוולת הרשלנות התוצאות לא היו תביעות נגד

שמה מעטה.מעוולים בעלי א .004, לעיל ליד ה"ש Posnerראו טיעונו של 458

6פרק

14

אולם, כאשר מספר המעוולים גדול, חלקם של כל אחד מן המעוולים קטן, או שמעוול אחד חלקו

נוסף אליו הרבה מעוולים בעלי חלקים קטנים. באופן זה, בהתחשב בעלויות התביעה, גדול וב

ונמצא שהניזוק אינו מקבל פיצוי על 459הכדאיות לנהל הליך נגד המעוולים הקטנים מוטלת בספק,

מלוא נזקו. גם אם נתעלם מעלויות ההליך, וגם באותם מקרים בהם הפיצוי שיתקבל ממעוול

מזערי בנזק הוא גדול, עדיין הטורח לקבץ פיצוי ממספר מעוולים גדול. שתיוחס לו אשמה לחלק

במילים אחרות, בעיית תיחומם של דיני הנזיקין היא זו שגרמה למשבר בדיני ריבוי מעוולים

460במדינות המשפט המקובל.

כלל זה, הנראה על פניו ככלל 461בעיה זו נפתרת במשפט העברי בעזרת הכלל "גרמא בנזקין פטור".

א צודק בשל הצמצום של עילות התביעה בנזיקין ופגיעה קשה בניזוקים, מתגלה כמווסת טוב של ל

דיני ריבוי המעוולים. מכיוון שאחריות נזיקית מוטלת רק על מעוול שמזיק בנזק ישיר, נמצא

שמספר המעוולים שניתן לתבוע אותם מצומצם. זאת ועוד, המעוולים ה"קטנים" הם לרוב

רים, כדוגמת העיריה שהתרשלה ולא גזמה כראוי את העצים באזור בו אירעה מעוולים לא ישי

וחל עליהם הפטור של גרמא. באופן זה מצמצם המשפט העברי את מספר הנתבעים 462תאונה,

הפוטנציאליים, כך שמספר המעוולים קטן ולכל מעוול אחריות נזיקית ניכרת. לניזוק תמריץ

והטורח לתבוע מספר 463עה נמוכה יחסית לפיצוי הצפוי,לתבוע את כולם, שכן עלות הגשת התבי

וייתכן אף יותר מזה. בשל הכלל גרמא בנזיקין פטור סביר 464מצומצם של מעוולים אינו רב.

שבהרבה מקרים הניזוק לא ימצא כי אם מעוול אחד בר תביעה. באופן זה מונע המשפט העברי

בתחומו הברור והפשוט של מעוול אחד.את הכניסה לתחום הבעייתי של ריבוי מעוולים, ונשאר

דומני שהמודל המוצע כאן מציג מערכת משפטית וחברתית מאוזנת והוגנת. מצד אחד המשפט

העברי מגן על הניזוק. אמנם הוא מצמצם את כוחו של הניזוק לצרף נתבעים רבים בעלי כיס עמוק

, אך דווקא בכך הוא מתמרץ )הן על ידי הכלל גרמא בנזיקין והן על ידי הטלת אחריות "לחוד"(

אותו לנהל תביעה יעילה נגד מעוולים מעטים ורלבנטיים. מצד שני המשפט העברי מגן על

מעוולים, שהתנהגותם אולי עולה כדי רשלנות אך אין להם כמעט כלום עם נזקו של הניזוק. על ידי

שם. 459דרכה של על הצורך בתיחומם ש דיני הנזיקין כבר עמדו רבים. אביא לדוגמה את דבריהם של המלומדים גלעד וגוטל: " 460

בותה של האחריות היא חומאפייניה רבים. התר האחריות בנזיקין להתרחב. הרחבה זו ל בשת צורות שונות ומגוונות,

גדלה לצורך להטיל אחריות על התנהגויות שאינן רצויות,ודעות חברתית הולכת וכשלעצמה תופעה ראויה: היא משקפת מ

חריות בנזיקין תורמת לחלוקה צודקת והוגנת של א. ה..ראויותצות פיצוי הולם את הנפגעים מהתנהגויות שאינן פולצורך ל

האחריות כדי שלא לגרום להרתעת יתר, הסיכונים בחברה, להרתעה ולפיזור הנזק. עם זאת, יש לנהוג זהירות בהטלת

ן של מוצדקת בהתנהגויות ראויות, בחלוקה ההוגנת והצודקת של הסיכונים בחברה, ובתפקודה התקי-דהיינו: לפגיעה בלתי

)בעקבות מבט ביקורתי -על הרחבת האחריות בנזיקין בהיבט הסיבתי ראו ישראל גלעד ואהוד גוטל " ."המערכת המשפטית

)התשס"ד(. 345,345( 4לד) משפטים" ד(רמשה נ׳ קליפו 1112614דנ״א , בבא קמא ס, ע"א.בבלי 461 .12ראו לעיל ליד ה"ש 462כאן המקום להעיר שדומה שחכמי המשפט העברי רואים נגד עיניהם מערכת משפטית בעלת עלויות התדיינות זניחות, 463

מקום להאריך.שכן הדיינים לרוב אינם נוטלים שכר, והעסקתם של עורכי דין אינה מתקבלת בעין יפה, אך אין כאן הלהתמודד עם בעיית ריבוי המעוולים, וכך להסביר את הגיונו של הכלל שנראה, כדיניתן אף לטעון כי דיני גרמא נוצרו 464

כאמור, בעייתי. אולם זו טענה מרחיקת לכת.

6פרק

13

י חינם של כל צמצום עילות התביעה וחלוקת האחריות, בעלי כיס עמוק אינם הופכים למבטח

באופן זה, כל אדם אחראי לנזקים להם הוא גרם, ולא לנזקיהם של אחרים. 465ניזוקי החברה.

מובן, שטיעון זה כוחו יפה רק לדיני הנזיקין. בעניינם של חייבים רצוניים נקבע מספר המשתתפים

יום בחיוב מראש, והחייב אינו יכול לצרף נתבעים נוספים בתקווה שיוכל לתבוע מהם את ק

החיוב. ניתן כמובן לטעון, שבשל ההסדרים המחויבים בדיני הנזיקין נקבע כלל אחיד בכל תחומי

הדין האזרחי )"לא פלוג"(, אך ברצוני להציע אפשרויות נוספות שרלבנטיות לדיני הנזיקין

ולחיובים הרצוניים כאחד.

שיקול מדיניות מוסדי: יעילות מול צדק

הסביר את גישתו השונה של המשפט העברי לדיני ריבוי חייבים, שיקול יעילות מוסדי שיכול ל

עניינו בגישה כללית למערכת המשפט, במתח שבין מערכת יעילה לבין מערכת צודקת.

דומה שהמשפט האנגלי שם דגש על מערכת משפט יעילה. אחת מן הדרכים היא אימוצה של

res –רלי "מעשה בית דין" דוקטרינת סופיות הדיון, הנעשית בעזרתו של הכלל הפרוצדו

judicata משמעותו היא שמשניתן פסק דין, שוב אין לפתוח את הנושא מחדש. כלל זה תורם .

לייעול המערכת המשפטית ולוודאות הכלכלית והמשפטית של הצדדים המתדיינים. באחד מפסקי

Stewart:466הדין של בית המשפט העליון הפדרלי בארצות הברית מציין השופט

As this Court and other courts have often recognized, res judicata and collateral

estoppel relieve parties of the cost and vexation of multiple lawsuits, conserve

judicial resources, and, by preventing inconsistent decisions, encourage reliance

on adjudication.

5 -בפסק דין שנדון לאחרונה בארצות הברית בבית המשפט הפדרלי בth

Circuit חזר בית המשפט ,

וקבע שהעיקרון של מעשה בית דין קיים גם אם התוצאה של פסק הדין שגויה או לא צודקת, בשל

467שיקולים של וודאות משפטית, תוך שהוא מצטט פסקי דין קודמים:

"From time immemorial the courts have held that a judgment, valid on its face,

cannot, in the absence of fraud in its procurement, be collaterally attacked as to

mere errors or irregularities committed by the court in the exercise of its

jurisdiction or in the course of the proceedings even though errors and

irregularities may appear on the face of the record.”… This principle “that

controversies once decided shall remain in repose,” known as res judicata, “does

not depend upon whether or not the prior judgment was right.”… (“[T]he res

ל לטפול את וכי אדם יש צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא? סביר שניזוק תמיד יוכל למצוא בעל כיס עמוק עליו יוכ 465

נזקו.466 (1980) Allen v. McCurry,449 U.S. 90, 101 S.Ct. 411.

467 60291 (5th Cir. 2013)-Comer v. Murphy Oil USA Inc, et al, No. 12.

6פרק

12

judicata consequences of a final, unappealed judgment on the merits [are not]

altered by the fact that the judgment may have been wrong or rested on a legal

principle subsequently overruled in another case.”)… The “indulgence of a

contrary view would result in creating elements of uncertainty and confusion and

in undermining the conclusive character of judgments, consequences which it was

the very purpose of the doctrine of res judicata to avert”. ההפניות הושמטו, ההדגשות(

הוספו. א"ה(

שניתן פסק הדין אין בית המשפט מתערב בהליכי הביצוע, ואלו מופקדים בידי מכיוון שכך, לאחר

מערכת ההוצאה לפועל מיישמת את פסק הדין תוך שהיא מתחשבת 468מערכת ההוצאה לפועל.

בנסיבות הקיימות והמשתנות.

בשל תפיסה זו, חשוב שבית המשפט יוציא מתחת ידו פסק דין סופי, שאין שוב מקום לשנותו עם

ות הנסיבות. הפתרון של המשפט העברי בדיני ריבוי חייבים, של גבייה בשני שלבים, עלול השתנ

להביא למצב בו בית המשפט צריך לדון שוב באותו העניין, כדי להוציא פסק דין חדש שמטיל את

כך גם באשר 469האחריות על החייבים שיכולים לשלם, מה שנוגד את עיקרון סופיות הדיון.

ת של החייבים. אי הוודאות של חייב באשר לסכום הסופי אותו הוא ישלם, לוודאות המשפטי

עלולה לפגוע בו ובתכניותיו הכלכליות. חייב עלול למצוא עצמו במצב בו למרות שהוא כבר קיים

את חלקו הוא עלול להידרש בעתיד לקיים גם את חלקו של חייב אחר. ייתכן שאותו חייב כלל אינו

האחר, והוא עלול למצוא עצמו נתבע שוב. מודע למעשיו של החייב

לעומת זאת, המשפט העברי רואה נגד עיניו מערכת משפטית בה עיקרון הצדק נוטה לגבור על

עקרונות היעילות והוודאות המשפטית. בשל שיקולי יעילות לא נשללות מאדם זכויותיו

לחוק ההוצאה לפועל, שניתק את הקשר בין מערכת ההוצאה לפועל לבין הרשות 41גישה זו באה לידי ביטוי בתיקון מס' 468

להצעת חוק הסדרים במשק המדינה )תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית 53סעיף השופטת. ראו

(, 0161-)הצעה לתיקון עקיף של חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז 11, 06 461, הצ"ח 4116-(, התשס"ז4111לשנת התקציב

, מציין כי דוקטרינת יחד ולחוד שייכת לדיני הגבייה 413, בעמ' 254, לעיל ה"ש Wadeובדברי ההסבר שם. מעניין לציין כי

."Joint liability is not a liability doctrine at all: it is [a] collectibility doctrine"ולא לדיני חלוקת אחריות:

אם כי על בעיה טכנית זו ניתן להתגבר על ידי פסק דין שיפרט את הגבייה בשלבים, ורשם ההוצאה לפועל יהיה מוסמך 469

.253, לעיל ליד ה"ש Wadeלקבוע אימתי נכון להחיל את השלב השני. ראו

6פרק

15

וכן שלילת 472רים,והגנת זוטי דב 471דוגמאות לכך הן העדר מושג של התיישנות 470המהותיות.

473אפשרות למתן פסק דין בהעדר הגנה.

בשל כך, במשפט העברי עיקרון סופיות הדיון אינו קיים. במשנה נקבע: "כל זמן שמביא ראיה

475וזאת על אף שבית הדין הגביל את זמן הבאת הראיות, ובעל הדין חרג ממנו. 474סותר את הדין",

ף לאחר זמן, ואף בניגוד לפסיקה קודמת של בית העיקרון של דין צדק דורש שדין צדק ייעשה א

המשפט העברי מבקש לתת לכל סכסוך את הפתרון הצודק וההוגן, אף במחיר של דיונים הדין.

477כך מגדיר זאת פרופ' שוחטמן: 476חוזרים ונשנים וחוסר וודאות משפטית.

ן, שהרי ...מן הראוי לעמוד על העם לגישתו השונה של המשפט העברי בשאלת סופיות הדי

גישתו השונה של טעמיה של הגישה השונה הדוגלת בעיקרון של סופיות הדין הם כבדי משקל.

המשפט העברי נובעת מאופייה של שיטת משפט זו כשיטת משפט דתית ומחובתו הדתית של

הדיין לדון דין אמת. במילוי תפקידו השיפוטי אין הדיין ממלא רק פונקציה של בורר בסכסוך

.. למעשה אפשר לומר, שכל זמן שלא .478רעהו, אלא ממלא גם חובה כלפי שמיאשבין איש ל

פסק הדיין דין אמת, לא סיים את תפקידו, ולכן אם מתברר שפסק הדין אינו נכון, עליו

לסתור את דינו ולחזור ולדון בעניין מחדש כדי שימלא את חובתו כראוי.

ברר כשגוי בשל מציאת ראיות חדשות או המקורות בעניין סופיות הדיון עוסקים בפסק דין שהת

אולם לא כך הוא בפסק דין בעניין ריבוי חייבים המורה לכל חייב לקיים את חלקו. 479טעות בדין.

פסיקתו הראשונה של בית הדין שכל חייב חב בחלקו עולה בקנה אחד עם הדין, אלא שהוא לא

ן, שהמחויבות לדין צדק מכתיבה ניתן ליישום בשל החייב שאינו מקיים את חלקו. אולם אני טוע

לאור מקורות המשפט העברי, תקנות הדיון ופסיקת בתי הדין -סדר הדין בבית הדין הרבני אליאב שוחטמןראו 470

)פרשת חקת, התשס"ז(. 441פרשת השבוע "סדר הדין והאמת המשפטית; דוד ניסני ")התשע"א( 0411 הרבניים בישראל

חיבור לשם קבלת התואר )פרוצדורה במשפט העברי ובמשפט הכללי בין מהות ל –איתמר מירון סדר הדין האזרחי ראו גם

(.4103, אוניברסיטת בר אילן, "דוקטור לפילוסופיה"כשהמלוה מוציא שטר חוב מקויים אומרים ללוה שלם. אפילו שהה חושן משפט, סימן צח סעיף א: "שולחן ערוך, ראו 471

."כך שנים ולא תבעו כמה שנים ולא תבעו, אין אומרים: מחל לו כיון ששהה כל ."כקטן כגדל תשמעון. אמר ריש לקיש: שיהא חביב עליך דין של פרוטה, כדין של מאה מנה: "א "ע ,סנהדרין ח ,בבלי 472שן משפט, , חושולחן ערוךבית הדין מטיל סנקציות על נתבע מסרב להתייצב, אך כל מקרה אינו דן אותו שלא בפניו. ראו 473

.סימן יא סעיף א סנהדרין ג, ח. ,משנה 474 , סנהדרין, פרק ז, הלכה ו.משנה תורהשם, דעת רבן שמעון בן גמליאל שנפסקה להלכה, ראו 475

; תשנ"ה, 4414י"פ תשנ"ג, ,התשנ"ג ,הדין הרבניים בישראל-הדיון בבתיתקנות עיקרון אי סופיות הדיון מעוגן בפרק יד ל 476

4121. .0414, בעמ' 211שוחטמן, לעיל ה"ש 477יש להעיר, שהעדפת דין צדק על פני יעילות המערכת המשפטית אינה חייבת להתבסס על שיקולים דתיים, ומה גם שיש 478

Is Talmudic Law a Religious Menahem-Hanina Benשמתלבטים בקביעה שהמשפט העברי הוא משפט דתי, ראו

)2009-2008(24 J. L. & Religion 379 Legal System? A Provisional Analysis.

, סנהדרין לג, ע"א.בבלי"; דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה, א: "סנהדרין ד ,משנהראו: 479

6פרק

16

גם שבית הדין לא יסתפק בקביעת פסק הדין, אלא יתערב ויפקח גם על יישומו, ואולי בזה דווקא

481תלמוד:דבר זה עולה מדברי ה 480עיקר תפקידו.

"אשר תלמדם" מיבעי ליה. אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא: אלו -"אשר תשים"

כי הוה נפק לדינא אמר הכי: אפיקו לי מאני חנותאי: מקל ורצועה כלי הדיינין. רב הונא

482ושופרא וסנדלא.

כלומר, המקרא נוקט דווקא לשון "תשים", משום שהוא מתכוון לכלים שהדיין משתמש בהם כדי

.לפני שהוא יושב לדוןעוד לאכוף את פסק דינו, ומצווה אותו להכין אותם

בהליך השיפוטי, שהרי תפקידו המרכזי של המשפט הוא אכיפתם של פסקי דין היא חלק מהותי

ללא האפשרות לאכיפת פסקי דין אין משמעות להליך השיפוטי, 483."להציל עשוק מיד עושקו"

484:שפירא-אברהם כהנא הדיין ובלעדיה בית הדין אינו ממלא את מצוותו כראוי, כדברי הרב

ומוכח לכאורה מהגמרא שפשיטא שמצוה לדון הוא לא רק שבית דין יפסקו את הדין, אלא

485.לקיים את פסק הדין, וזה בלי זה אינה מצוה שלימה יכופושבית דין

שיטת המשפט העברי, לפיה גבייה מחייבים יחד נעשית בשני שלבים, עולה בקנה אחד עם גישה זו

לות וודאות משפטית.המעדיפה את הצדק על פני שיקולי יעי

כך, בשלב ראשון בית הדין ישתדל להגיע ל"צדק המושלם", כלומר למצב בו הנושה מקבל את

מלוא המגיע לו, וכל חייב מקיים רק את חלקו. אולם, משנוכח לדעת )במסגרת תפקידו כמפקח על

להעדר ההוצאה לפועל( שאחד החייבים אינו מקיים את חלקו בחיוב, חייב בית הדין, בהתאם

עיקרון סופיות הדיון, לשוב ולדון ולהוציא פסק דין מתוקן, לפיו הנושה רשאי לתבוע את שאר

החיוב מן החייב שכבר שילם. סביר להניח, שלאחר מכן יתכנס בית הדין לדיון שלישי, לדון

בתביעת השתתפות. זהו אולי פתרון לא יעיל, אבל צודק.

שיקולי מדיניות נוספים

דיניות שהצגתי עד כה הם השיקולים המרכזיים שאני מציע להבנת שיטת המשפט שני שיקולי המ

העברי בעניין ריבוי חייבים על פי תורתם של הראשונים. בנוסף לכך, ברצוני להציע שני שיקולי

בית הדין לשנות את פסקו הראשון עם היווצרותן של ובוודאי בכך יש סטייה מעיקרון סופיות הדיון, שכן לעיתים יצטרך 480

נסיבות המונעות קיום. ע"ב. ,סנהדרין זבבלי, 481

בית דין צריך שיהא לו מזומן במושב בית דין מקל לרדות בו, " בשם רב האי גאון: , סימן אשן משפט, חוטורוראו 482

."ורצועה להלקות בו, ושופר לנדות בופרק ב, הלכה ז: "ובכלל 'אנשי חיל' שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו, כענין , סנהדרין, משנה תורה ורא 483

שנאמר: 'ויקם משה ויושיען'". וכן מנמק גם הסמ"ע )סימן ז, ס"ק ח( את ההלכה שאין כשר לדון אלא מי שמלאו לו שמונה

ת מהמדות שצריכין להיות בדיין".עשרה שנה: "דאז הוא גבר בגוברין ויש בו כח להציל העני מיד גוזלו, שהוא אח

א, סימן מב. מנחת אברהםשפירא -ראו גם אברהם כהנא. 011, עמ' 064, פד"ר י 61ערעור תשל"ד6 484

; אברהם שרמן "מצות תלמוד תורה, הוראת "ואמר ליה אביי"ע"ב, ד"ה ,, מועד קטן ידחידושי הריטב"אגם: ורא 485

הרבה ש, סימן ג ס"ק א ,קצות החושןוראו תשנ"ח(.)ה קא-לט צהפה -בעלתורה שהלכה ופסיקת דין במשנתו של הגר"א"

של בית הדין ולא לבירור הדין המהותי, שכן "ודאי יחיד יכול האכיפהההלכות בדבר הרכב בית הדין נוגעות לסמכות מן

אם הוא איש חכם פסק של דיני ממונות מפיסקי איסור והיתר עדיףולא לדון מן התורה כל כמה דיודע סברות בדינין,

שבקי בדינין" )שם ס"ק ב(.

6פרק

11

מדיניות נוספים: הגנה על הקניין והגנה על צד חלש. שיקולים אלו פחות משכנעים, ועל כן

אתייחס אליהם בקצרה.

. הגנה על הקניין: המשפט העברי מספק הגנה חזקה לקניינו של אדם. דוגמה מובהקת לכך הוא א

בעיקרון, רמת הראיות הנדרשת על מנת להוציא ממון 486הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה".

אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה היא כרמת הראיות הנדרשת להוציא אדם להורג: "

487".משפט אחד יהיה לכםובחקירה שנאמ'

שיטת המשפט העברי בעניין ריבוי חייבים, לפיה הגבייה מתבצעת בשני שלבים, מגינה על קניינו

של החייב, שכן הוא לא נאלץ לקיים מיד את מלוא החיוב. יש להדגיש, שאמנם גם קניינו של

ניינית של הנושה, הנושה נפגע, אבל הלה מבקש לממש זכות אובליגטורית על ידי פגיעה בזכותו הק

ועל כן הזכות הקניינית גוברת.

לפיו יש להבחין בין 488לטיעון זה ניתן למצוא תימוכין במבחן סוג התביעה אותו הצגתי לעיל,

אף 5ההסדרים בריבוי מעוולים על פי סיווג התביעה כתביעת השבה או תביעת פיצוי, ובפרק

הרא"ש( והן על ראשוני ספרד. בתביעות טענתי שמבחן זה מקובל הן על ראשוני אשכנז )מלבד

מזה גובה", הדומה לאחריות יחד ולחוד. ההשבה נקבע דינו של רב חסדא "רצה מזה גובה, רצ

, ויש אפוא להגן על קניינו של הניזוק. הנכס שלובמקרה זה, הניזוק מבקש להשיב אליו את

במקרה זה על אותה כף העיקרון של פיצוי הניזוק והעיקרון של ההגנה על הקניין נמצאים

מאזנים. לעומת זאת בתביעות פיצוי, כאשר הנכס של הניזוק נפגע ואיננו, והניזוק תובע לממש את

זכותו האובליגטורית ולקבל לידיו מקניינו של המעוול כפיצוי, עומדים העקרונות של הגנת הקניין

לכן 489יין הוא העיקרון הגובר.ופיצוי הניזוק על שתי כפות מאזניים שונות, והעיקרון של הגנת הקנ

במקרים אלו נקבע דינו של רבי נתן, לפיו כל מעוול משלם לפי חלקו והוא אינו אלא מבטח של

חלקם של המעוולים האחרים )שניתן לראותו כאחריות "לחוד" ממותנת(.

נקודת התורפה של הצעה זו היא, כפי שציינתי לעיל, שזכות הקניין פועלת לרוב לטובת שני

דדים. ניתן לראות כל תביעת נזיקין, תביעת חוב וכיו"ב כתביעה להשבה של זכות קניינית, ואם הצ

490כן זכותו הקניינית של החייב שוב אינה עדיפה על זו של הנושה.

ב. הגנה על צד חלש: במשפט העברי, נחשבת הלוואה כמעשה חסד. במקרא מתוארת הלוואה

ם כ בדרך כלל כעשיר המלווה לעני: " ךא מ י ע נ ע ת ה י א ת עמ ה א ו ף תל 491."ס

, בבא קמא ג, יאמשנה 486, סנהדרין בבלי. אמנם, בהמשך רוככו הדרישות בדיני ממונות "כדי שלא תנעול דלת בני לווין", ראו א ד,סנהדרין ,משנה 487

לב, ע"א. .301-300בין ה"ש 488 זו. יש להעיר שההבחנה בין נכס קיים לנכס שאבד אינה נקייה מספיקות, וזו אחת מנקודות התורפה של הצעה 489ציינתי שחז"ל ויתרו על ההגנה על הקניין לשם תימרוץ הפעילות הכלכלית. ניתן כמובן לטעון שיש מקום 241לעיל ה"ש 490

. אולם, כמו בעניין "דרישה 3שיקולי המדיניות בהם דנתי בפרק לוותר על ההגנה על הקניין גם בדיני ריבוי חייבים, בשל

וחקירה", המקורות מציינים תקנות שסוטות מן הדין ואת הסיבה לתקנה )לעיתים במקורות חז"ל עצמם, ולעיתים יהא זה

עון שההסדר הסבר בראשונים(. בדיני ריבוי חייבים אין מקור כזה בדברי חז"ל או בשיטות הראשונים, ולכן יש מקום לט

אינו סוטה מן התפיסה הכללית של ההגנה על זכות הקניין. .42ב שמות כ 491

6פרק

14

י ה לו , התורה מטילה מגבלות על נושה, כפי שעולה מהמשך הפסוקים: "בשל תפיסה זו ה לא ת

ך: יו נ ש ל ימון ע ש ה לא ת ש נ : כ נו לו יב ש ש ת מ ך עד ב א הש ע מת ר ב ל של ב ל תח ם ח י א סותו כ וא כ ה

ב כ ש ה י רו במ ע תו ל ל מ וא ש ה ה בד 492".ל

על פי גישה זו ניתן להציע כי ההכבדה על גביית חובות במקרים של ריבוי חייבים היא דרך נוספת

להגנה על החייבים החלשים, ואולי אף מעין כפייה )אם כי חלשה( של הנושה על מצוות צדקה.

אך לא בסוגי חיובים אחרים, ובפרט 493היא שכוחו יפה רק ביחס להלוואה, חולשתו של טיעון זה

זאת ועוד, התפיסה של לווה כ"צד חלש" נכונה בנזיקין, בהם קשה לראות בחייב "צד חלש".

מוצאים התייחסות גם בספרות חז"ל בתקופת המקרא אך פחות נכונה בתקופת חז"ל, ואכן

494.לווה עשיר למצבים של

*

מדתי זו מול זו את שיטת המשפט העברי כפי שעולה מתורתם של הראשונים ושיטות בפרק זה הע

אמריקאית, להן פתרונות שונים לדיני ריבוי חייבים, והצעתי כמה -המשפט הישראלית והאנגלו

.ןלרעיונות להסביר מה הרעיון המופשט העומד מאחוריה

עניין ריבוי חייבים יכול שיהיה לסיום, אני רוצה להרהר בשאלה האם ההסדר של המשפט העברי ב

רלבנטי לזמננו.

אני תוהה אם רעיונות של מערכת משפט המבכרת צדק עלפני יעילות אכן תוכל לעבוד בסדר גודל

של מדינה. חכמי המשפט העברי, הן בתקופת חז"ל והן בתקופת הראשונים, הכירו קרוב לוודאי

ולרוב כל "תיק" מסתיים בדיון 495מערכת משפט קהילתית, שמספר ההתדיינויות בה מועט,

משפטי קצר. במצב זה קל לדגול בגישה המבקשת צדק על חשבון יעילות. אולם כאשר בתי

המשפט בימינו דנים במספר תיקים גדול דבר יום ביומו, הדיונים ארוכים, מורכבים וממושכים,

האם גם אז יש מקום לוותר על היעילות?

מו בעזרת דיני הגרמא יכול להיות רלבנטי בזמננו. רובם של עוד אני תוהה האם דין המווסת עצ

הנזקים כיום עונים על הגדרת "גרמא", ודיני הנזיקין של המשפט העברי אינם מספקים מענה

לניזוק, ונפגעת הרתעתם של מעוולים פוטנציאלים. משום כך, בתי הדין לממונות מחייבים כיום

ונות )כגון תנייה בהסכם בוררות(. ומשניטל גם בגרמא בעזרת קונסטרוקציות משפטיות ש

496המווסת, שוב אין שיטת המשפט העברי יכולה לתת מענה לבעיית ריבוי המעוולים.

.42-46שמות כב 492ניתן להצדיק גם הגנה על ערבים במסגרת ההגנה על הלווה החלש, שכן יש צורך לתמרץ ערבים לערוב לחייב "כדי לא 493

לנעול דלת בפני לווים", ובפרט לאור זאת שעל הנושה מוטלות מגבלות שמכבידות על הליך הגבייה. בדרך זו, יכול החייב

, הרבה ראשונים סבורים 011ולם, כפי שהבאתי לעיל ליד ה"ש להעמיד ערבים רבים, שכל אחד מהם נוטל סיכון קטן. א

שאין להגן על ערבים, וללא התנאה מפורשת כל אחד מהם אחראי לחיוב כולו. (.מהדורה שנייה, התש"ס) 41, בעמ' 05אלון, לעיל ה"ש ראו 494

זאת לעומת המשפט הרומי והמשפט המקובל האנגלי שהתפתחו כמערכת משפטית מדינתית6ממלכתית. 495

.251ראו לעיל, ליש ה"ש 496

6פרק

11

שיטת המשפט העברי מאותגרת על ידי המציאות השונה מזו שהכירו הראשונים ועל ידי שיטת

על ידי אלה המשפט המקובל והמשפט הישראלי, ויש מקום לבחון האם ההסדרים המוצעים

האחרונים אולי נותנים מענה נכון יותר לחברה בת זמננו. ומצד שני, שיטת המשפט העברי יכולה

לעורר מחשבות על מציאת פתרון יותר צודק ומאוזן מאשר הפתרונות הדיכוטומיים המוצעים על

פי מסורת המשפט האנגלית. אין ספק כי שיטות המשפט יכולות לאתגר זו את זו.

1פרק

011

: סוף דבר1פרק

בעבודת מחקר זו עמדתי על הסדרי ריבוי החייבים במשפט העברי, כפי שעולים מתוך סוגיות

התלמוד ועל פי פרשנותם של הראשונים. הצגתי סוגים שונים של הסדרים, ביניהם כאלה

חייב את חלקו היחסי, ורק בשלב שני לגבות מחייב אחד המטילים על הנושה לגבות לכתחילה מכל

את מלוא החיוב, וכאלה המאפשרים לנושה לגבות מכל חייב את מלוא החיוב, על פי בחירתו.

אולם, המסקנה העולה מתוך הדברים היא שהמשפט העברי רואה את ההסדר הראשון כ"דרך

שכנז ההסדר של חלוקת הגבייה בין המלך", וההסדר השני הוא החריג. טענתי, שלדעת ראשוני א

החייבים חל אף אם החייבים חבים ב"חיוב אחד"; ואילו לדעת ראשוני ספרד כך הדין כי בדרך

כלל הדין מפצל את החיוב האחד לחיובים נפרדים. על אף ההבדלים הקונספטואליים, במבחן

התוצאה המעשית ההבדל בין ראשוני אשכנז לראשוני ספרד אינו גדול.

ר זה של המשפט העברי שונה מן ההסדרים של המסורות המשפטיות הרומית והאנגלית, הסד

ובעקבותיהן של הרבה שיטות משפט מודרניות, בתוכן המשפט הישראלי. הבדל זה הביא אותי

לבחון את התיאוריה המשפטית העומדת בבסיסן של הגישות השונות. עיקר טענתי הייתה

על שיקולי יעילות ושיקולי צדק. בעוד שיטות משפט אחרות ששיטות המשפט שמות דגשים שונים

מדגישות את חשיבותה של יעילות המערכת המשפטית )ואולי מבקשות להחיל "צדק פרוצדורלי"(,

שיטת המשפט העברי מדגישה יותר את עיקרון הצדק, ונוטה לבכר אותו על פני יעילות המערכת

עיית חוסר היעילות יכולה למצוא את פתרונה בעזרת בתחום דיני הנזיקין, טענתי כי ב המשפטית.

גרמא בנזיקין.דין

*

עבודה זו אמנם אינה "כל התורה על רגל אחת", אך בהיותה מחקר ראשון בנושא ריבוי החייבים

במשפט העברי, ללא ספק יפים לה דבריו של הלל הזקן "ואידך... זיל גמור", הן בתחום בו עסקתי

בעבודה והן מעבר לו.

של התמקדותי בשיטות הראשונים, התייחסתי לסוגיות התלמודיות רק בקצרה. וכך, בתוך ב

תחום העבודה, יש מקום רב למחקר הסוגיות התלמודיות, הן בירושלמי והן בבבלי. הסוגיות בשני

מובן, 497התלמודים קשות וסבוכות, ומותירות מקום הן למחקר פילולוגי והן למחקר היסטורי.

הראשונים גם הוא לא מוצה עד תום, וניתן להרחיבו ולהעמיקו, לחקור את שהמחקר בשיטות

ההיגיון הפנימי השונ של כל גישה, ואולי אף לבחון את שיטות הראשונים בהשוואה למשפט הנוהג

במקומם.

מעבר לתחומה של עבודה זו יש מקום לחקור את יחסי הגומלין בין הסדרי ריבוי החייבים לבין

ברמת הפשטה גבוהה, אתגר מעניין הוא בחינת היחס בין דיני ריבוי חייבים זכות ההשתתפות.

נלמדים זה מזה. יש מקום להשוות בין חלוקת אחריות 498לדיני ריבוי נושים, שכפי שהבאתי לעיל

למשל, תופעה מעניינת היא שהתלמוד הירושלמי דן בלווים יחד וכמעט שאינו מקדיש דיון למעוולים יחד, ואילו הבבלי 497

דן רבות במעוולים יחד, וכלל אינו עוסק בלווים יחד. .139ליד ה"ש 498

1פרק

010

אזרחית )בעיקר בנזיקין( לחלוקת אחריות פלילית. ובתחום דיני הנזיקין לא עסקתי בשאלה

י מעוולים שגרמו לנזק אחד הם מעוולים יחד.היסודית והמאוד סבוכה אימת

שעבודה זו האני מקוו אמנם "לא עליך המלאכה לגמור", אבל "לא אתה בן חורין ליבטל ממנה".

תוכל לשמש בסיס למחקרים נוספים בתחום ריבוי תתרום להעשרת מחקר המשפט העברי, ו

החייבים, בין על ידי ובין על ידי אחרים.

014

ביבליוגרפיה

ספרים בעברית

)התשי"ד( המשפט הרומאי, תולדותיו ותורתואיזנשטדט, שמואל

ג, )שמואל אייזנשטדט, מתרגם, התרפ"ט( האינסטיטוציות

(0116) דיני הממונות בתלמודשלום ,אלבק

)מהדורה שנייה, התש"ס( לפועלכבוד האדם וחירותו בדרכי ההוצאה מנחם ,אלון

סימן ריז )התרפ"ו( אוצר השטרות הנהוגים בישראלגולאק, אשר

)התשנ"ד( השטרות בתלמוד: לאור הפפירוסים היווניים ממצרים ולאור המשפט היווני והרומיגולאק, אשר

)התשכ"ז(יסודי המשפט העברי גולאק, אשר,

)התרצ"ט( החיוב ושעבודיו -בתקופת התלמוד תולדות המשפט בישראלגולאק, אשר

(4115) פרשנות הקודכס האזרחימיגל ,דויטש

א, ערך רבינא )התר"ע( תולדות תנאים ואמוראיםהיימאן, אהרן

)התשמ"ב( דיני עבודה במשפט העברישילם ,ורהפטיג

)התשל"ז( דיני הנזיקין: תורת הנזיקין הכלליתגד טדסקי,

)דן מרידור עורך, התשנ"ו( ימשפט רומראובן ,ירון

(0110, נחום רקובר עורך ,חוק לישראל)בסדרת ערבותרוך ב ,כהנא

ישראל בתקופת המשנה והתלמוד-מחקרים באורחות חיים בארץ -ישראל -יוונית ויוונות בארץשאול ,ליברמן )התשכ"ב(

(0111) הגנת אשם תורם בדיני חוזיםפורת אריאל

(0163) חלק כללידיני חוזים: זאב צלטנר,

)הת"ש( שערי תורת ארץ ישראלזאב וולף ,רבינוביץ'

)התשמ"ט( המשפט העברי בחקיקת הכנסתנחום ,רקובר

)התשמ"א( מעשה הבא בעבירהאליאב , שוחטמן

התשנ"ב( ,נחום רקובר עורך, חוק לישראל)בסדרת נזיקיןאברהם צבי ,שיינפלד

)התשל"ה( דינא דמלכותא דינאשילה, שמואל

ב: ספרד )התשס"ד( כנסת מחקרים: עיונים בספרות הרבנית בימי הביניים ישראל מ', ,שמע-תא

מאמרים בעברית

ע("תשה) 3 (ב)נ המעין" תגובה בענין מי שהיה נשוי שלוש נשים" ישראל ,אומן

003 ח המשפט העברישנתון " חס התלמוד הירושלמי והתלמוד הבבלי לסטיית שופט מן הדיןחנינה "י ,בן מנחם א("תשמה)

)תשס"ז( ג ד הישר והטובזלמן נחמיה "בדיני ערב וערב קבלן: כמה כללים וסברות בדיני ערבות" ,גולדברג

1112614מבט ביקורתי )בעקבות דנ״א -אהוד "על הרחבת האחריות בנזיקין בהיבט הסיבתי ,גוטלוישראל ,גלעד תשס"ד()ה 345( 4לד) משפטיםמשה נ׳ קליפורד("

)דניאל גוטוויין ומנחם מאוטנר עורכים, 065 משפט והיסטוריהחנוך "דיני עשיית עושר: בין יהדות לליברליזם" ,דגן0111)

(0112, )דניאל פרידמן עורך, 30 חלק כללי -דיני חיובים "ריבוי נושים" מיגל דויטש,

-)תשנ"ב 003יט -יח שנתון המשפט העבריהכהן, אביעד "התלמוד הירושלמי בתורת חכמי ספרד הראשונים", תשנ"ד(

)פרשת ויצא, התשע"ה( 226 פרשת השבוע'זכות ההשתתפות'" –אליעזר "עוד על ריבוי חייבים ,הללה

בחקתי התשע"ה(-)פרשת בהר 204פרשת השבוע חייב" -אליעזר "על יחסי נושה ,הללה

013

)פרשת חיי שרה, התשע"ד( 241 פרשת השבוע"על ריבוי נושים", אליעזר ,הללה

שפט עברי, מדור חוות "ריבוי חייבים במשפט העברי", באתר משרד המשפטים, המחלקה למאליעזר ,הללה דעת6חיובים.

(0111)אהרון ברק וטנה שפניץ עורכים, 413כרך א ספר אורי ידיןאורי "חוק הירושה" ,ידין

ן ר' שמואל בן חפני גאון, הרמב"ם וספרות מוסלמית מקבילה", ליבזון, גדעון "שניים שערבו: מחקר השוואתי בי תשמ"ו(-)תשמ"ד 331יב -יאשנתון המשפט העברי

התשל"ד(-)התשל"ב 364א הגות עברית באמריקה'" אהרון "לבירור 'כופין על מידת סדום ,ליכטנשטיין

)התשנ"ו( 401כו משפטים הלכה למעשה", –ליפשיץ, ברכיהו "ערבות

חיבור לשם קבלת התואר ) בין מהות לפרוצדורה במשפט העברי ובמשפט הכללי –סדר הדין האזרחי איתמר ,מירון (.4103, אוניברסיטת בר אילן, "דוקטור לפילוסופיה"

)פרשת חקת, התשס"ז( 441פרשת השבוע " סדר הדין והאמת המשפטיתדוד " ,ניסני

", האוניברסיטה במשפטים)עבודה לשם קבלת תואר "דוקטור פרשנות החוזה במשפט התלמודיבנימין ,פורת (4111העברית

(לקראת פרסום)דיני ישראל הפילוסופיה של המשפט העברי: עיון מתודולוגיבנימין ,פורת

)דניאל פרידמן 3 חלק כללי –דיני חיובים דניאל "תורת החיובים הכללית וההיבטים הרכושיים של החיוב" ,פרידמן (0112עורך,

(.0112)דניאל פרידמן עורך, 055 חלק כללי -דיני חיובים נילי "ריבוי חייבים" ,כהןודניאל ,פרידמן

)התשל"ב( 005ג דיני ישראל שמא יהודה "הנאה וקנינים בתלמוד" ,פרידמן

)התשי"ד(. 451י הפרקליטזאב "רעיונות לתיקון הדיון האזרחי" ,צלטנר

תשס"ג(ה) 064ד ק דצ ירעששקיבלו ביחד פיקדון לשמירה" םיינש"נחום ,רקובר

ב רטז אהלה של תורה"בדין שנים שלוו ושנים שהפקידו" מנדל ,שפרן

לט צהפה -תורה שבעל לכה ופסיקת דין במשנתו של הגר"א""מצות תלמוד תורה, הוראת האברהם ,שרמן תשנ"ח()ה

חקיקה ישראלית

0165-התשכ"החוק השליחות,

0161-חוק הערבות, התשכ"ז

0161-חוק המקרקעין, התשכ"ט

0110-חוק המיטלטלין, התשל"א

0115-תשל"ההחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים,

0111-חוק החוזים )חלק כללי(, התשל"ג

0140-וזה הביטוח, התשמ"אחוק ח

0112-חוק השקעות משותפות בנאמנות, התשנ"ד

4114-תשס"חהחוק אוויר נקי,

פקודת השטרות ]נוסח חדש[

פקודת הנזיקין ]נוסח חדש[

(, 4111הצעת חוק הסדרים במשק המדינה )תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת התקציב 4116-התשס"ז

4100-הצעת חוק דיני ממונות, התשע"א

התשנ"ג -הדין הרבניים בישראל -תקנות הדיון בבתי

)התש"ל( 4414, 54ד"כ

פסיקה ישראלית

(0154) 565פ"ד יב ברנט נ' ברנט 451651"א ע

(0165) 0065( 4פ"ד יא), שמואלי וסולל בונה בע"מ 'שמידט נ 461665ע"א

(0161) 201( 0, פ"ד כג)הראסטל נ' עטרת הברית, חברה רשומה בע"מ 601664ע"א

012

(0114) 145(, 4, פ"ד לב)סלי נ' עזבון שפר 611616ע"א

(0144) 541, 513( 4, פ"ד מב)קורנהויזר נ' מלך 224643ע"א

(0111) 41( 4מד), פ"ד מלך נ' קורנהויזר 05644ד"נ

(0113) 54( 0פ"ד מז), חממי נ' אייזנקוט 2662611א ע"

(4110) 161( 3ד נה)", פמגדל, חברה לביטוח נ' מנורה 3124611רע"א

011, עמ' 064, פד"ר י 61ערעור תשל"ד6

ספרים לועזיים

Auerbach, Leopold DAS JÜDISCHE OBLIGATIONENRECHT NACH DEN QUELLEN UND MIT BESONDERER

BERÜCKSICHTIGUNG DES RÖMISCHEN UND DEUTSCHEN RECHTS SYSTEMATISCH DARGESTELLT (Berlin 1870)

Buckland, William W. A TEXT-BOOK OF ROMAN LAW: FROM AUGUSTUS TO JUSTINIAN (3rd

ed., 1963)

Burdick, William L. THE PRINCIPLES OF ROMAN LAW AND THEIR RELATION TO MODERN LAW (2004)

Freedman, Warren JOINT AND SEVERAL LIABILITY: ALLOCATION OF RISK AND APPORTIONMENT OF DAMAGES

(1987)

Griffith, Walter Hussey A TREATISE ON JOINT RIGHTS AND LIABILITIES INCLUDING THOSE WHICH ARE JOINT

AND SEVERAL (London 1897)

Herzog, Isaac THE MAIN INSTITUTIONS OF JEWISH LAW, London 1939, Vol. II

Maine, Henry Summer ON EARLY LAW AND CUSTOM (London, 1890)

Maitland, Fredrick William EQUITY AND THE FORMS OF ACTION AT COMMON LAW 298 (1910)

Miller, Russel A. and Zumbansen, Peer C. COMPARATIVE LAW AS TRANSNATIONAL LAW: A DECADE OF THE

GERMAN LAW JOURNAL (2011)

Milsom, Stroud F. C., HISTORICAL FUNDATIONS OF THE COMMON LAW (2nd

ed.1981)

Posne, Richard A. ECONOMIC ANALYSIS OF LAW (6th

ed. 2003)

Ribbentrop, Georg Julius ZUR LEHRE VON DEN CORREAL-OBLIGATIONEN (Göttingen 1831)

von Savigny, Friedrich Carl OBLIGATIONENRECHT (Berlin 1851)

Smith, John William A SELECTION OF LEADIND CASES ON VARIOUS BRANCHES OF THE LAW (2005)

Sohm, Rudolf THE INSTITUTES: A TEXTBOOK OF THE HISTORY AND SYSTEM OF ROMAN PRIVATE LAW (3rd

ed.,

James Crawford Ledlie translated, 1907)

Williams, Glanville L. JOINT OBLIGATIONS: A TREATISE ON JOINT AND JOINT AND SEVERAL LIABILITY IN

CONTRACT, QUASI-CONTRACT AND TRUSTS IN ENGLAND, IRELAND, AND THE COMMON-LAW DOMINIONS (1949)

Williams, Glanville L. JOINT TORTS AND CONTRIBUTORY NEGLIGENCE: A STUDY OF CONCURRENT FAULT

IN GREAT BRITAIN, IRELAND AND THE COMMON-LAW DOMINIONS (1951).

Williston, Samuel A TREATISE ON THE LAW OF CONTRACTS (4th

edition, Richard A. Lord editor, 1999)

Zimmermann, Reinhard THE LAW OF OBLIGATIONS: ROMAN FOUNDATIONS OF THE CIVILIAN TRADITION (1990)

Zweigert, Konrad and Kötz, Hein INTRODUCTION TO COMPARATIVE LAW (3rd

edition, Tony Weir translated

1998)

THE DIGEST OF JUSTINIAN (Alan Watson translated, 1984)

THE DIGEST OF JUSTINAIN (Alan Watson translated, 1985)

מאמרים לועזיים

Adar, Yehuda and Shalev, Gabriella The Law of Remedies in a Mixed Jurisdiction: The Israeli

Experience 23 Tul. Eur. & Civ. L.F. 111 (2008)

015

Ben-Menahem, Hanina Is Talmudic Law a Religious Legal System? A Provisional Analysis 24 J. L. &

Religion 379 (2008-2009)

Crowe, William L. Joint and Several Tort Liability in the Louisiana Civil Law – Requiem for a

Mocking Bird?, 44 Loy. L. Rev. 703 (1999)

Granelli, James The Attack on Joint and Several Liability, 71 A.B.A. J. 61 (1985)

Hicks, Karyn T. The Case for Reform: An Economic Analysis of Joint and Several Liability after

Comparative Negligence 17 Cap. U. L. Rev. 187 (1987-1989)

Kornhauser, Lewis A. and Revesz, Richard L. Sharing Damages Among Multiple Tortfeasors 98 Yale

L. J. 831 (1988-1989)

Kraft, Stephanie Arma Modification of the Doctrine of Joint and Several Liability: Who Bears the

Risk? 11 Nova L. Rev. 165 (1986-1987).

Landes, William M. and Richard Posner, A. Joint and Multiple Tortfeasors: An Economic Analysis 9 J.

Legal Stud. 517 (1980)

McNichols, William J. Judicail Elimination of Joint and Several Liability Because of Comparative

Negligence - A Puzzling Choise, 32 Okla. L. Rev. 1 (1979)

Pressler, Larry and Schieffer, Kevin V. Joint and Several Liability: a Case for Reform (hereinafter:

Pressler and Schieffer), 64 Denv. U. L. Rev. 651 (1987-1988)

Prosser, William A. Comparative Negligence, 51 Mich. L. Rev. 465 (1952-1953)

Prosser, William L. Joint Torts and Several Liability, 25 Cal. L. Rev. 413 (1936-1937)

Reath, Theodore W. Contribution Between Persons Jointly Charged for Negligence - Merryweather v.

Nixan, 12 Harv. L. Rev. 176 (1898-1899)

Silberg, Moshe Law and Morals in Jewish Jurisprudence 75 Harv. L. Rev. 306 (1961)

Twerski, Aaron D. The Baby Swallowed the Bathwater: A Rejoinder to Professor Wright 22 U.C.

Davis L. Rev. 1161 (1988-1989)

Twerski, Aaron D. The Joint Tortfeasor Legislative Revolt: A Rational Response to the Critics 22 U.C.

Davis L. Rev. 1125 (1988-1989)

Wade, John W. Should Joint and Several Liability of Multiple Tortfeasors be Abolished? 10 Am. J.

Trial Advoc. 193 (1986-1987)

Wright, Richard W. Allocating Liability Among Multiple Responsible Causes: A Principled Defense of

Joint and Several Liability for Actual Harm and Risk Exposure 21 U.C. Davis L. Rev. 1141 (1987-

1988)

Wright, Richard W. Throwing Out the Baby with the Bathwater: A Reply to Professor Twerski 22 U.C.

Davis L. Rev. 1147 (1988-1989)

Wright, Richard W. The Logic and Fairness of Joint and Several Liability 23 Mem. St. U. L. Rev. 45

(1992)

חקיקה זרה

Dig. 45.2.

Dig. 45.2.11

(code civilלקוד האזרחי הצרפתי ) 0414סעיף

(Zivilgesetzbuchלקוד החיובים השוויצרי )החלק החמישי של הקוד האזרחי השוויצרי, 023סעיף

Law Reform (Married Women and Tortfeasors) Act, 1935, Sec 6(1)(a)

Companies (Consolidation) Act 1908 [8 Edw. 7 Ch. 69

Civil Liability (Contribution) Act 1978 c. 47

Alaska Uniform Contribution Among Tortfeasors Act, Sec. 09.16.010(a)

016

1 RESTATEMENT OF THE LAW SECOND, CONTRACTS 2d 28 §10 comment a (1981)

LSA-C.C. Art. 1794

N.J.S.A. 2A:15-5.3d(2)

M.S.A. §604.02 subd. 2

פסיקה זרה

Sir John Heydon's Case, 77 E.R. 1150 (1612)

Collins v. Blantern, 2 Wils. 341 (1767)

Edward Deering v. Earl of Winchelsea, Sir John Rous, and The Attorney-General, 126 E.R.1276

(1787),

Merryweather v. Nixan, 101 E.R. 1337 (1799)

Brinsmead v. Harrison L.R. 7 C.P. 547 (1872)

Mayberry v. Northern Pac. Ry. Co., 100 Minn. 79, 110 N.W. 356 (1907)

Arniel v. Paterson [1931], A.C. 560

Donoghue v. Stevenson [1932] UKHL 100

Dohr v. Wisconsin Cent. Ry. Co., 144 Wis. 545, 129 N.W. 252 (1911)

Love v. Stidham 53 L.R.A. 397, 18 App.D.C. 306 (App.D.C.), 1901 WL 19130 (App.D.C.) (1901)

Arnst v. Erstes et al. 136 Me. 272, 8 A.2d 201(1939)

Cook v. Minneapolis, St. P. & S.S.M.R. Co, Wis. 624, 74 N.W. 561(1898)

Petcoff v. Pastoret Lawrence Co., 124 Minn. 531, 144 N.W. 474 (1913)

Hoffman v. Jones, 280 So.2d 431 (Fla. 1973)

Lincenberg v. Issen, 318 So. 2d 386 (1975)

American Motorcycle Association v. The Superior Court of Los Angeles County, 20 Cal.3d 578, 587 (1978)

Brown v. Keill, 580 P. 2d 867, 224 Kan. 195 (1978)

Laubach v. Morgan, 588 P.2d 1071 (Okla. 1978)

Arctic Structures, Inc. v. Wedmore, 605 P. 2d 426 (1979)

Allen v. McCurry,449 U.S. 90, 101 S.Ct. 411 (1980)

Bartlett v. New Mexico Welding Supply, Inc., 646 P. 2d 579, 98 N.M. 152 (1982)

Coney v. J.L.G. Industries, Inc., 97 Ill.2d 104, 73 Ill. Dec. 337, 454 N.E.2d 197 (1983)

Walt Disney World Co. v. Wood, 515 So. 2d 198 (1987).

Comer v. Murphy Oil USA Inc, et al, No. 12-60291 (5th Cir. 2013)

שונות

reus, ערך www.perseus.tufts.eduאנגלי,-מילון לטיני

liability_mm4.pdf-several-nda-joint-survey-www.wilsonelser.com/writable/files/Legal_Analysis/50_state