התראה בעדים ותחילת עדות לפירוש סוגיית ״נמצא אחד מהן קרוב או פסול״ והשלכותיה

על יסודות דיני העדות*

עמיחי רדזינר

ם! ג. התראה בעדים (3) — א; ב. התראה בעדים (א) — העדים מתרי א. מבו

ם מותרים: ה. התראה : ד. התראה בעדים (ג) — העדי ( ם י ל א ש נ = ם מותרים ( העדי

י אתיתו : למיחז ; ו. ״הכי אמרינן להו ( ם י מ י ו א מ ־ בעדים (ד) — העדים מותרים (

ח ב. פ ס ח א. נ פ ס די אתיתו?״! נ או לאסהו

א. מבוא

1. כך שנינו במשנת מכות פרק א

ט. על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט הכתוב בשלשה אלא2 להקיש שלשה לשנים...

יא. רבי עקיבה או׳ לא בא השלישי אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו ואם כך ענש הכתוב לניטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה על אחת כמה ישלם שכר לנטפל לעושה מצוה כעושה מצוה. יב. מהי־ שנים נימצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה [אף שלושה

. ו ע״א - ב ״ ת ה ע ו כ : מ ו תנ י י ג א לסו ה הי נ ו ו ד הכ ו מ ל ת ם ב קו ן המי י א מצו ל ל מקום ש כ * בה הן נזכרות. ב ה ש נ ו ש א ר ה ה ר ע ה ו ב נ י י צו ת ש מ ת ש ן ה ה ב ים ש נ ת הראשו ו ר ו ד ה מ

סח ו י נ י ו נ ת שי פ ס ו ת פמן ב י י קו י כ״ פ א על־ ו א כאן ה ב ו מ סח ה ו ם. הנ סי ח בדפו - ת ז ו י נ ש 1 מ. ת ו ע מ ש י מ ל ע ב

ת ל ה מ ק ח מ ״ אך נ . . ה להקיש. ש ל ש א ב ל ב א ו ת כ ט ה ר ה פ מ ל : ״ ה י סח ה ו נ ד ה ב הי ת כ 2 ב. ש״ ד ״להקי ן לי ו ספה בגלי הו ״ ו א ל א ״

ת מ י ו ס ת מ פקו ש נ . לדבר זה י ״ מה ו א ״ ס ונציה) הי ו ט דפ ע מ ל ) י ל ב ב ת ה נ ש מ ב ירסה ש 3 הגח א. פ ס נ ן ב מרה זו, וראו להל ל מי ה ש י עת בעל ו לקבי אנ בבו

[ 5 1 5 ]

עמיחי רדזינר

נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה]4 מניין אפילו מאה תל׳ לומי עדים.

יג. אמי ר׳ יוסה במי5 דברים אמורין בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תיתקיים העדות בשאר ר׳ או׳6 אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בזמן׳" שהיתרו בהן אבל בזמן שלא היתרו בהן8 מה יעשו שני אחים9

שראו כאחת10 שהרג זה את הנפש.

במאמר זה ברצוני לבחון את ״מבחן ההתראה״ שטמון בפירושן של המלים ״בזמן שהתרו בהן״ המופיעות בסוף המשניות הנ״ל. בנוסף, אטען כי מבחן זה חורג מהיות בדיקה ייחודית למצב שבו נמצא אחד העדים קרוב או פסול, והוא בעצם מצביע על הרגע שבו עדים מספר מצטרפים לכת אחת, וכנראה אף על הזמן שבו מתחיל צופה באירוע להיחשב כעד לכל דבר ועניין." שאלה משפטית זו מושפעת, כמובן, מן התשובה לשאלה הפרשנית: מהי אותה התראה

שעליה מדברת המשנה.

ן פמ י י קו . ברור כי בכ״ ה נ ש מ סח של ה ו י הנ ת בכל שאר עד ו י ו ים מצ גרי ם שבסו י 4 המלל י ח ת מ ט ה פ ש מ ת ל ו ע מ ש ת, שהרי אין מ מו ו ת הד מ ח ם אלה מ י נה מל ו א כו ל ו ל ט מ ש ו ה

. ן ת מצאו ב את הי י י ח ת מ מ ד ו ק ה ה נ ש מ ס ל ח י ם אלה. גם ה א מלי ל ״ ל ה מ ״ בסח ו נ ס נפולי ה ו , עמי 1262. בדפ ח ״ ש , ירושלים ת ה נ ש מ סח ה ו א לנ ו ב , מ ן י י : י״נ אפשט 5 ראות א ב ח ה סו י . לנ פר״ ת סו ו ע ט ״ רו כ די , עמי 1137, הג ן י י , אך אפשט : ״רבי יוסי אומר״ א ו ה

ן סע׳ ד, 5. , וראו להל ת בו דברי ר׳ יוסי יש חשי, שם, ן י י : אפשט לי (ראו ס נפו ו פ בד ם ו ״ ב מ ר רוש ה ה עם פי נ ש מ ל ה י ברלין 567 ש 6 בכ״ף לו ׳ ד, 6. חי ן סע ת, ראו להל בו ך יש חשי כ אף ל , ו ר אומר״ : ״ר׳ מאי ח ס ו נ עמי 1203) ה

ן שם. י י א, כדברי אפשט מר״ נפוץ הו ר או י מר״ ב״רבי מא ל ״רבי או זה שספח ב. 7 ראו נ

ל ב תרו בהן א מן שהו ז ב : ״ א ״ ן ט ע י פירנצה בסנהדרי ל כ״ ם״ ש י י כלא 8 וראו את גירסת ה״ן על ו י לך הד ן פרק ג ואי , וראו להל ך ״היתרו בה״) ש מ ה ״ (אך ב ן ה א הותרו ב ל מן ש ז ב

ם. ה בעדי א ר ת ה הלי או ת ו נ ב ו ה מ פ ס ו , וזו ה ״ ר ח א ו / ד ח א ם ו י אחי : ״שנ ב ״ ן ט ע י בסנהדרי ל ב ב י ה ס ו 9 בדפנוביץ, : רנ״נ רבי סח. וראו ו י הנ בשאר עד י ו ״ ן לה רגליים בכה רה. אולם אי י מקו ברש״

ת כ. ו , עמי 15, א ך , ירושלים תש״ ן קי סופרים לסנהדרי דקדון י י אח : ״שנ א ״ ן ט ע י פירנצה לסנהדרי ם. בכ״ סי . כך גם בדפו ״ ד ח א ב : ״ ה מ ר א י פ 10 בכ״

. ך ש מ ה ו ב ד עלי ו מ ע א א ו ו י ה ת ו ע מ ש י זה מ ו נ . שי ״ שראו אחדה נ ש מ ה ב י ע ב . ה ו ם עמ ו הבאי ל את כל חברי ס ו ״ פ ד ע ״ ר כ ד ג ו מ ל ה ו פסו 11 שהרי קרוב אר מ א מ ה הם ו י , פרשנ ל ״ ם דברי חז בבי ו סו ה ז ל א ב ש סבי ״ ו ד ע ״ רו כ ה מגדי א מ ד הי ו מ ל ת ב ור פ ס ם מ ף עדי ר צ מ רם ה ו ת הג נ י ח ב ן ל ח ב מ ה זו כ י ג מה בסו ו ש ד ו מ י ה ש ש ע ה נ נ ו ה. לאחר הז

, עמי 49. ״ח) , א (תשנ ן ץ הג , פרי ע ם״ ים עדי ל פי שנ ע רא, ״ : י׳ שפי ת ח ת א ו לעד

[ 5 1 6 ]

התראה בעדים ותחילת עדות

2. מטבע הדברים, רוב הפירושים למשנה נסבו על היחס שבינה לבין דברי התלמוד שעליה. וכך אומר התלמוד הבבלי, מכות ו ע״א:

אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים וכר מה יעשו שני אחים כר. היכיי [אמר רבא, הכי אמרינן להר:]״1 למיחזי אתיתו או לאסהודי אמרינן להו אתיתו? אי אמרי: לאסהודי אתו,13 נמצא אחד מהן קרוב או פסול — עדותן בטלה, אי אמרי: למיחזי אתו, מה יעשו שני אחין שראו באחד

שהרג את הנפש?

לאחר שאציע פירוש לדברי המשנה, אנסה לבחון גם את דברי רבא ואת המשמעויות ההלכתיות הטמונות בהם. לא מיותר להקדים ולומר, כי הדברים) העוסקת בדין ״נמצא אחד 1 4 י ייבחנו על רקע דברי התוספתא (מכות א, ט- מהן קרוב או פסול״ אך אינה מציעה את ״מבחן ההתראה״ של המשנה, אלא

מבחן אחר של ״ידיעה״ שאף עליו אעמוד:

(ט) מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה אף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה ומנין אפילו הן מאה תלמי לרמי עדים. (י) ... אמי ר׳ יוסי במה דברים אמורים בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים עדות בשאר15 ור׳16 אומי אף בדיני ממונות והוא

לא ידע שיש להן קרוב או פסול תתקיים עדות בשאר עדים...

ב. התראה בעדים (א) — העדים מתרים

1. המשנה עצמה אינה מבארת מהי ההתראה שעליה מדובר. לכאורה, אץ סיבה להניח שההתראה כאן שונה מסתם התראה שבמשנה, הרי היא התראתם

׳ 117. ן הע . וראו להל ת מו ו ת הד מ ח ה מ ט מ ש ו ה , אך ייתכן שז י מינכן ע זה אינו בכ״ ט 12 קי ש י ל ף ש ו י מג ו נ . כלומר, שי ״) ן נ : ״אתי ש ״ א ר ב ך (וברי״ף ו ש מ ה ך וכן ב א ת א : ״ ן כ נ י מי ״ כ 13 ב

. ת העדים) ב ו ש ט ת ו ט י צ ־ ־ ) ן ו ש א ף ר ו ג להלכה ו כת אחרי כת ( מ ז ו ה ם ש ממי ו ם ז ן עדי ת בדי סקו ה י עו כ ל ל ה פה ש סו ה ו ת ל י ח 14 תת ר׳ יוסי ורבי ק ו ל ח א את מ ש לקרו י ת א, ה), אולם ברור ש ו כ ת מ נ ש מ ה ל ק ל ח ה ב ל י ב ק מ ה

. ה א במשנ ו ה כפי ש , ו ה ל ע מ ג ל צ ו מ ״ כפי ש ן ה ד מ ח ר דין ״נמצא א ח א ל. ם״ י ר עד א ש ב : ״ רט ס. בארפו בדפו י וינה ו 15 כך בכ״

יתא זו רים ברי כי ם המז י נ . אך גם כל הראשו ר״ : ״ר׳ מאי רט ס. בארפו בדפו י וינה ו ״ 16 כך בכל י , עמי 163). ראו לע ח ם, ירושלים תרצ״ י נ ספת ראשו , תו : ש׳ ליברמן ו א ר ) ״ י ב ר ם: ״ רסי ו ג

׳ 6. ע ה

[ 5 1 7 ]

עמיחי רדזינר

של העדים בעבריין. במשנה (אך לא בכל הספרות התנאית, ואף במשנה יש חריג כפי שנראה להלן) מיוחד הפועל תר״ ה כמעט אך ורק לפעולה של התראת עדים בעבריין. שימוש דווקני זה של המשנה בפועל מביא להבנה שאף משנתנו מדברת במצב של התראת עדים בנאשם, כפי שנראה מדברי גאונים וראשונים.17 ואכן, זו גישתם של רש״י בפירושו למשנתנו ולתלמוד,18 של הר״ש משאנץ,19 ושל חלק גדול ממפרשי המשנה20 ונראה כי הסבר זה מופיע כבר בדברי גאונים,,2 וכך שיטת הרי״ף.22 לדעת חלק מן האוחזים בשיטה זו, דברי רבא בתלמוד ״למחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו״ הם מבחן לבדיקת העדים בדיני ממונות בלבד, משום שבהם אין התראה.23 מכאן גם עולה, כי מבחן ההתראה שבמשנה הוא לשיטת ר׳ יוסי יותר מאשר לשיטת רבי, המדבר גם בממונות.24 יתר על כן, לפי המשנה

ל דבר ו ש פ ו בס ר על דבריו, ו ג י אך גם מסנ ל רש״ ה ע ש ק מ , ה ה אימתי טב״א, ד״ 17 ראו ברין ו א ג ד הע׳ 58). וראו גם דברי ה ן לי א (ראו להל ית הי וקנ ״ דו ן ״התרו א כי לשו ו ן אף ה ע ו ט

׳ 64. ד הע ן לי ם להל י א ב ו מ ה, , ריב״ן י ל רש״ ו ש תה כנראה גם בדברי חתנ ה זו הי ט י . ש מן ה בז ן ט ע״א, ד״ 18 סנהדרי׳ ד ה מ ע ( י ר כ מ בספר ה ב ו ״ ג ע ב קי ״ ב ו ל י ת ו ספ ד בתו ״ ד הרי י ע מ ת, כפי ש שו למכו רו בפי

, ערך כה. ״ח) מר, ירושלים תשנ ורטהית ו פ ס ו ת ץ ו ת שאנ ו פ ס ו ם: ת . ראו ג א ת ו ע״ ו כ מ כי ב ה הי ״ ד ו , שם. ראו גם ת ה בזמן ״ ד ו ת 19 בה ״ ת כרך ב>, ד ו כ מ לה ל דו ט = סנהדרי ג ״ ל ש ל, ירושלים ת ג ׳ פו י רבינו פרץ (מהד ד י מ ל ת

, שם. נן כי אמרי היא ב ו מ ״ ה ם י ש ר פ ש מ י ד. דאו גם ״ עו י ו רושלמ ה בי ש ת ישראל, פני מ ר א פ ע ברטנורא, ת 20 כר״ן י כך גם הב א התרו בהם. ו ל ה ש ״ , ד ת ו ״ף במכ י הרי פ ד ב מ ״ י יוסף, דף ב ע ק מו בנ

׳ 53. ד הע , עמי 197 לי ז ״ א תשי ״ ת - מ י ל ש ו ר ם, י ת לספרות התנאי או , מבו ן י ״נ אפשטי י 21 ראו אצל ח״צ טויבש, אוצר הגאונים לסנהדרין, ירושלים תשכ״ז, סי׳ קסח, קעג.T. Groner,)רח״צ טויבש טוען כי התשובה הראשונה נראית של רב האי גאון. לדעת גרונר , תשובה זו לרש״ג ורה״ג. ( 6 5 .The Legal Methodology ofHai Gaon, Chico 1985, p

ת. ו במכו י פ ב מד ״ 22 ב עי ״ ש ת ר ע ד ל ״ל. אך נראה ש וסף הנ קי י מו י נ לפ ת ו ו כ מ ב ן ו ל בסנהדרי ״ נ ת ה ו פ ס ו ת י ה 23 לפן ח ב מ י ל ב י ט נ ן אלטר ח ב א מ הו ל רבא, ו ו ש נ ח ב ל מ ת ח פשו ל אם, אף בנ ב ה א ״ , ד ה נ ש מ ב

. ן י ם בעברי ל הערי ה ש א ר ת ה ה( ם ר י ב ס מ ד ה ו מ ל ת ף דברי רבא (או סתם ה ת לגרוס בסו ו ן אפשר ה אי ל ת א טו י שי ן שלפ ב ו מ

ץ. ס׳ שאנ ל תו ר ש י המהד ם ו ״ ר ה ו מ ר י , כפי שהע ם״ י אחי עשו שנ ה י מ ה ״ ק ס י פ ת ה אר כי י ם להע ו ק מ ת, אך כבר כאן ה ו נ ו י ממ נ ה בדי א ר ת ה ת ה ל א ש ב ב , בסע׳ ד, 4, ארחי ן להלי ר רושו המקו ת פי ת א ו ח ד ש ל ך י כ ן ש ו ו י מכ ה בהם, ו א ר ת ת ה ש ר ו ד ה ה ט י עה לנו ש דו א י לS. KrauB, Die Mischna: Text, Ubersetzung und ausfuhrliche) ל קרויס א ו מ ל ש שת ו נ ו מ י מ נ ה לדי נ ו ו ך הכ ה ב ״ , ש ( 3 2 7 .Erklarung, Sanhedrin Makkot, GieBen 1933, p . לה ו ת כ ו ד ע ה ה ל ט נים אלה, הרי ב י די ר ק מ ד מ ח א ל ב ו ס פ ב או ה ת, ואם התרו הקרו נפשו ון ל מ ו סב ש י רו י ת בלבד, אך או הפ ו ש פ י נ נ י ת לד ס ח י י ת ״ מ ן ה ב מר כי ״ ר לו ש פ א ן ש ב כמו

? ת ו נ ו מ מ ני ה ל די ם ש נ ח ב ה מ הי ה י : מ ץ ו פ נ רוש ה ל גם בפי ח י ה ש ו ק הא ו ה , אף ש ן ח ב מ ת ה ע א י ו כי רבי הצ ט ל ו ש . פ ן ל בסנהדרי ״ נ ת ה ו ספ ש בתו ״ 24 ראו דברי ר

[ 5 1 8 ]

התראה בעדים ותחילת עדות

הבאה במכות25 דווקא ר׳ יוסי הוא זה הדורש את התראת כל העדים בעבריין, וממילא המבחן המוצע לפי פירוש זה מתאים דווקא אליו. אכן, ראיה זו הובילה

את בעל תפארת ישראל26 לזהות את מבחן ההתראה עם ר׳ יוסי דווקא. ובכלל, הסמיכות למשנה הבאה יכולה להסביר גם את מקור התפיסה כי ההתראה שעליה מדובר במשנה היא אכן ההתראה של העדים בעבריין,27 שהרי אין ספק שבעניין זה היא עוסקת ואף דנה בשאלה אם מתרה שנראה על־ידי

העדים מצרפם לכת אחת.

2. בתוספת להקשר הפרטי של מיקום משנתנו וסמיכותה למשניות העוסקות בהתראה בעבריין, יש לבחון שיטה זו על הרקע הרחב יותר של הקשר בין עדות והתראה. בנושא זה עסקו כבר כמה מחקרים28 ולכן אין מקום להרחיב בכך. בכל אופן, הוזכרה לעיל29 שיטת ר׳ יוסי במשנה ובתוספתא, וממנה אפשר להסיק30 כי ללא ההתראה לא ייחשב האדם כעד.31 החוקרים הנ״ל הצביעו על

א ״ ב ט י ר . ראו גם הסברו של ה ה א ר ת ה ן ה ח ב ״ את מ ן נ י מרבי בעי פ ה כי ר׳ יוסי ״אכתי ט ד ו מ. ת רש״י ט י ש , ל ה אימתי ״ ד , ב ( ד ״ מ ש ׳ רלב״ג, ירושלים ת ד ה , מ א טב״ שי הרי ו ד י ח )

: א ו ״ף ה י וברי מ של רו י ה שב נ ש מ , ב ( ׳ ג ד י מבר י י ק ) ו ל פמן ו י י קו ״ סח בכה ו ם הנ 25 א, ט. אמנת א ל ז ל ו ו עוסקים, ש ם אנ ה ב ם ש י ש ר פ מ ים ה נ ו אמו , עלי , אך הבבלי דה״ הו ״ר׳ יוסי בר י, ן י י : אפשט ראו ן יא, א. ו א סנהדרי ת פ ס ו . ראו גם ת ב וראו גם ט ע״ב) ״ ת ו ע ש (מכו ר ו פ מ ב״ל, ם, עמי 197 : הנ ת התנאי ת לספרו או ו ׳ל, מב , עמי 1188: הנ׳ ה נ ש מ וסח ה א לנ ו ב מם רושלי ת, י ו ת שמי ו נ בלשו ד ו ו מ ל ת ת ה ם בספרו : הנ״ל, מחקרי ך , בתו ״ ׳ ם ו חכמי אמר ׳ ל ״

, ב, עמי 44. ח ״ מ ש ת, אך בה לא ברור ?״ תם בו : ״התרי ם י ד ע ם ה ה נשאלי ב ן ה, א, ש ת סנהדרי נ ש ראו גם מם אי ת התנ ק ו ל ח מ , ״ ד מ ל צ מ ״ : ע ראו י ר׳ יוסי, ו ק או מדבר י ת״ ו היא מדבר ה ז ל א ם ש א ה, ירושלים ד ת התלמו נים בספרו ו ״ל, עי : הנ ך , בתו סחתה״ ו בנ הם ו י ה שלפנ נ ש מ ש ה רו י בפ

, עמי 74. ו ״ מ ש תת מב. , או ו תנ 26 על משנ

ל ש ה ב י גר על , אך מסנ ת ו ספ י התו בעל י ו שת רש״ י ל את ג ל ו ש , ה ה אימתי ״ ד טב״א, ב 27 ראו רית ר׳ יוסי. ט י ש ן ל ח ב מ ת ה ן א י ע להב י א מצ . אף הו ה ך הפרק במשנ ש מ ה ר ל ש ק ה

ת כ ל ה דה ו הו ר י ב ד ת כת מ כ ל ה ה ב ו ו ש ן מ ו : עי ו התרא ה ו ח כ ו ת, ת , ״עדו ש מ : א׳ ש ו 28 ראסף ׳ 45. הו ם בהע י נ י ו ם המצ י ר ק ח מ ה , עמי 149, 163-161, ו ( ז ״ נ ש ת ) ו , תרביץ, ס ״ ל ״ ז ח, עמי 307, , יב (תשנ״א) ן י מ , תחו ״ ו מ ע ט ן ו י ר הד , ״התראה — מקו : א׳ דסברג ו י על

.315-314 ׳ 25. 29 הע

׳ 19). ת (לעיל הע ו ספ ש בתו ״ ה ר ש ו ע י ש פ 30 כא ל ל מר ש או ה ו ט ו ש פ ה מ נ ש מ א את ה י צ ו מ ן ה, א, ה ש לסנהדרי ״ מ ה י פ ם ב ״ ב מ ר ראו ה 31 ות א ב ו מ ת רז״ה ה ט י ן יב, א. ראו גם ש ׳ סנהדרי ו בהל ו לדברי ו ש ה ל עדות, ו ל ן כ ה אי א ר ת הלה ו ד י ג ר ד ה נ ס = ח ״ ל ש רושלים ת ׳ זק״ש, י ד ה , מ ן שי הר״ ן (חדו ן לסנהדרי י הר״ ש ו ד י ח ב

ן אתם. ה מכירי ״ ן כרך ז) מ ע״א, ד הדרי לסנ

[ 5 1 9 ]

עמיחי רדזינר

הקשר הלשוני הקיים בין ״עדות״ ו׳׳התראה״ כבר בדברי התנאים, הממירים ״עדות״ שבלשון מקרא ב״התראה״.32

קשר זה יכול להצביע אף הוא על הבסיס לשיטת רש״י ובעלי התוספות.33 מכיוון שמשנתנו מציגה מבחן של ״התראה״ כדי לקבוע מתי עדים מספר מצטרפים לכת אחת, הרי שאך טבעי הוא להסביר ״התראה״ זו כאותה ״התראה״ שהיא המבחן להגדרתו של האדם הצופה באירוע כעד. וכאמור, לפחות לר׳ יוסי,

הגדרתו של צופה באירוע כעד עליו תלויה בהתראתו בעבריין.

3. הסבר זה אינו נמלט מכמה קשיים. הריטב״א,34 בדיונו בשיטת רש״י, מציג שני קשיים הלכתיים ושניים סגנוניים, ואף כי הוא מנסה לדון את רש״י לכף זכות, הוא תמה: ״ובודאי כי הקושיות הללו נראות חזקות ופשוטות, אבל נתמה על עצמינו היאך לא העביר עיניו רש״י ז״ל על אחת מהן״. דומה כי השאלה הקשה יותר היא במבנה סוגיית הבבלי, ובלשון הריטב״א: ״דמאי אמרינן לקמן היכי אמדינן להו, דהא בהתרו בהם תליא מילתא כדקתני״. ואף שהוא מתרץ זאת בכך שההתראה היא אך אינדיקציה לכוונת העדים להעיד ולא רק לראות, כלומר המשנה מציגה מקרה פרטי היכול לענות על שאלת המבחן הכללי שבדברי

רבא,35 עדיין הדברים קשים.36

: ה ב ח ר ה ם, ראו ב י נ ם ואחרו י נ ו בדברי ראשו נ ת חסה למשנ י ת ר׳ יוסי בהתראה ו ט י י ש ב ג ל, עמי 80. ( ז ״ ל ש ת ) י - , ט , כתלנו ״ ת רבי יוסי בהתראה ט י ש ר, ״ י׳ שחו

׳ 57. ׳ 28), הע ל הע ש (לעי מ : ש ל ש מ 32 ראו, לה ל ע מ ג ל צ ו מ ן ה ו ו הרעי י ר ב ד ב ׳ 19), ש ל הע י ע ל ) ן י ר ד ה נ ס ץ ב נ א ש ן לר״ש מ י י צ ש ל ב י ו ש 33 ו

ט במפורש. ע מ ר כ מ א נל י , ראו לע ה נ ש מ רוש ל אה בדברי רבא פי י הרו ת רש״ ט י ש סק ב א עו טב״ ל הע־ 27. הרי י ע 34 ל

׳ 23. ע הו ל אם לא התר ב א ׳ 23): ״ ל הע י ה (ראו לע נ ש מ י ב י רש״ ם מדבר לי ם עו נראה כי הדברי 35 וא רק ה הי א ר ת . כלומר, ה ם בדבר״ י ת האחר ו ה עד ל ט ם בדבר לא ב ת עדי ו ו להי נ ו א כו ל ן ו ה בבעל י ו ר ו המאי נ ע. כך גם הבי רו ם לאי ת עדי ו ם להי י נת העד ו ת כו ח כ ו ה ת ל ו י ו ת האפשר ח אה קצי י ד נ ל כאי ה כל א ר ת ר ה כי א מז ת ה, ה, ל ו ת עד ו כ ל ן כי הרמב״ם, ה י י יוסף. יצו ק מו נג או ר ה תם זה ש : ״כשראי ד ב ל ן ב י ת־הד ת בי ל א ת ש כיר א א מז ל ף עדים לעדות, א רו לציר י ן מסב ז אכ ״ ב ד ר ׳ 42, אך ה ע ה ן ב . את דעתי ראו להל ת״ ם או לראו ת א ד ב י ל להע ב חו ום דברי ך שרבא בסי כ א מ תו הי י ת. ראי י נפשו נ קא אף בדי ו ו ה ד א ר ת ם לא דורש ה ״ ב מ ר ה שר מ ו ל , כ פש״ ת הנ ג א ר ה ד ש ח א ו ב א ר ן ש י י אח עשו שנ ה י , מ י אתו ז ח מ : ״אי אמרי ל ר מ ו א. ה א ר ת דרשת ה לא נ ת ו פשו י נ נ י ש אף לד ר ו פ מ ת ב ס ח י י ת ל רבא מ ו ש ת ט י ש ם ל ת העדי ל א שקא ו ו דרשת ד ת נ ו ש פ י נ נ י ת, שבד ו ספ ם סובר כתו ״ ב מ ר ן כי ה ע ו ך ט ל מ ד ה , בעל י ו ת מ ו ע ל

וקא. ״ דו ש פ נ ת ה ד שהרג א ח א ב יק בדברי רבא ״ , אין לדי טתו : לשי ה א ר ת הף י ל ח ת ת ו י ה י ל ן בהם כד ם, ואי י ן שדברי רבא נאמרו אך במקרה מסו ע ט ן בפרק ו, א ל ה 36 ל

[ 5 2 0 ]

התראה בעדים ותחילת עדות

קושי נוסף גלום בדבריו של המאירי: ״ולשון זה ר״ל שהתרו בהם שהיה ראוי לומר שהתרו בו, פירושו על עובר העבירה״. תיקון זה מעיד על קושי סגנוני חזק. המשנה נוקטת לשון רבים למושא ההתראו: ״היתרו בהן״, ודבר זה מאלץ את רש״י לפרש במשנה: ״ובדיני נפשות כי אמרינן בטלה, בזמן שהקרוב או הפסול נשתתף בעדות מתחילה להיות מן המתרץ בעוברי עבירה״. אולם, מדוע נוקטת המשנה לשון רבים לעוברי העבירה ? האם אין המקרה השכיח הוא שמדובר בעבריין יחיד דווקא? יתרה מזו, המשך המשנה הוא: ״מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש״,37 וגם אם נניח שבמקרה זה יש להחליף את הגירסה ולגרוס ״כאחת״, הרי דרכה של המשנה היא להתייחס לעבריין יחיד, ודי אם נבדוק את הפרק שבו אנו עוסקים, פרק ראשון של מכות,

כדי לראות שכולו מדבר על עדות או התראה בעבריין בודד!38

שאלה זו שאל גם הרי״ד39 שהוסיף והקשה: ״וגם התרה היה לו לומר ולא התרו, שהרי בקרוב אחד מיירינן ?״

קשיים אלה מאלצים אותנו לבחון הגדרה חדשה להתראת העדים שבמשנה.

ג. התראה בעדים (ב) — העדים מותרים40(=נשאלים)

1. השיטה שמציגים ראשונים רבים, החל בר״ח, רואה בדברי רבא בסוגיה את מהותה של ההתראה. להבנתם, שאלת הסוגיה ״היכי אמרינן להו״ באה כדי

לתת תוכן לדברי המשנה ״התרו בהן״, כפי שאומר הר״ח:

ה א ר ת ה ן ה רוש לשו ן פי ן בי י ח ב מ , ה א טב״ . ונראה שכך סובר גם הרי ה ג במשנ צ ו מ ן ה ח ב מ ל׳ 58. ן הע . ראו להל ד רוש דברי רבא בתלמו ן פי ה לבי נ ש מ ב ש

׳ 10. ל בהע י י לע ת ב ת כ ה ש ראו מ 37 ות ו ל א ש בי ה ן ה, א לג ת סנהדרי נ ש ״. ראו גם מ י נ ש פלו ו באי ן אנ י ד : ״מעי א ו ר ה ו ן השג ו ש ל 38 ה

: ״התריתם בו?״. הן י נ בי ם, ו ם העדי י ל א ש נ של ה ש ח נ ה ל ה ות ע י ו ן בנ ה ם מ י ת, אך שתי ת אחרו ו ל א אל גם ש ״ד שו ׳ 18. הרי ל הע י ע 39 לו נ ת, דבר שאי ת וגם, בנפשו ו נ ו מ מ ם גם ב י , כי דברי רבא חל אר להלן , אשר תתו ו ת ט י שן הרבים ׳ 23. לשו ל הע . ראו לעי , אולי, רש״י ט ע מ נה, ל ה הראשו ט י ש י ה ב לבעל י ו ח מת ר ב ד מ ה ה ב ו ש ת ם לב ל ׳ 64), ושי ד הע ן לי ל ה ל ) ן ו א ג ת ה ב ו ש ת ב ל ש א ו ש ת גם את ה צ ל א מ

ה הרגיל. ר ק מ ה ה ז ם ש ו ש ד מ י ח י ב׳ 8. ע ל ה 40 וראו לעי

[ 5 2 1 ]

עמיחי רדזינר

אמר רבא היכי אמרינן להו, כלומר איזו דרך זו התראה ששנה במשנתנו, ואמר אמרינן להו למיחזי אתיתו...

אין מדובר כאן בהתראה כבמשמעה השגור במשנה, אלא בשאלת בית־הדין את העדים (ולכן לשון הרבים): ״האם באתם לראות או להעיד?״

2. אף שיטת ראשונים זו יש לחלק לשניים: א. הגישה המבינה שהשאלה מוסבת על רגע הראייה, כלומר שואלים את העדים אם באו למקום האירוע כדי לצפות בו בלבד או בכוונה להעיד עליו לאחר מכן. זו שיטתם של הר״ח,41 הרמב״ם,42 הרשב״םי-4 והרא״ש,44

ונראה כי גם של הרמ״ה,45 ושל הרמב״ן והמאירי בסוגייתנו.46 ב. הגישה המבינה שהשאלה מוסבת על רגע ההגעה לבית־הדין, כלומר שואלים את הבאים אם באו כדי להעיד או שמא רק כדי לצפות בדין. זו השיטה הנדחית בידי הר״ח, אך מתקבלת על־ידי הרי״ד,47 הריטב״א,48

ובעל נמוקי יוסף.50 הרי״ד אף מעיד שזו שיטת רב צמח גאון. 4 ה ר ״ן 9 הר״ח מבכר את השיטה הראשונה, משום שלדבריו על השנייה יש ״פירכא״ שבה לא חפץ להאריך. אולם, נראה שהשיטה הראשונה קשה יותר. ממנה עולה כי דרושה לכאורה כוונה להעיד כבר ברגע הראייה של האירוע. אך מהיכן דבר זה? וכי אדם הצופה לתומו ברצח צריך כוונה להעיד כדי שתחול עליו

ה ש י ג ת ה קא א ו ו ח ד ״ ר ן ה ה מ ל ע , מ י ה למחז ׳ א בד׳ טב״ , שהרי הרי נו י א לפנ ו ה י ש פ 41 כ׳ח. י הר׳ ד ת כי י ח ד ו נ נ י וסחים שלפנ ה, אשר בנ י י השנ

ה נ ש מ ן ה ש בלשו מ ת ש ה ל ם מ ״ ב מ ר ע ה מנ ר, נ ׳ 35. כאמו ל הע ת ה, ה, וראו לעי ו ת עד ו כ ל 42 הר אנו ש א ן זה כ ש בלשו מ ת ש ה ה ל ש , כי ק ו ת בע מהבנ ו ר נ ב ד ה ד ש ו א . ייתכן מ ״ ״התראהה ׳ 64). ראי ד הע ן לי , להל ן ו א ת הג ב ו ש די רבא (וראו ת י ע על־ צ ו מ ן ה ח ב מ ם אך ל י נ ו ו מתכאס ו כולם כשרים, אזי ״ א צ מ ם נ א ם על כך ש ״ ב מ ר ה מדבר ה כ ל ה ה ת ו א ב לכך היא, ש

ל פיהם. ן ע ן הדי י תכ ״ חו ה א ר ת ם ה ה ש ת י ה. ה ג׳ שנכנסו ״ , ד ב ג ע״ ב קי ״ ב 43 ב

דה, סי׳ פב. הו ת זכרון י ״ ו ש ו ב ׳ יא. וראו דברי בנ א סי ״ ת פ ו כ מ ו ל י ק ס פ 44 ב׳ה אמר. ן ט ע״א, ד׳ ה לסנהדרי ׳ ד רמ׳ 45 י

. ה ש ל ה ש ״ ג ע״ב, ד ב קי רשב״א בב״ ן ו 46 ראו גם רמב״׳ קפ. , סי ן ם לסנהדרי י נ ׳ 18. ראו גם אוצר הגאו ל הע י ע 47 ל

׳ 41. ל הע י 48 לעלא , עמי 379). ו ג ״ כ ש רושלים ת ו (מהר׳ סופר, י א צ מ ג ע״ב, דייה נ ב קי ״ ב ו ל י ש ו ד י ח 49 ב

ת טז. ר שם, או י ד ה מ ברורה לי הערתו של הן יג : סנהדרי ו ס כנ ה שנ ש ל ה ש ״ ״ף, ד י הרי פ ד ב מ ״ ב נב ע ״ ב ו ב . וראו גם דברי ו תנ י י ג 50 בסו

. ה שנכנסו ש ל ה ש ״ ״ף, ד י הרי פ ד א מ ״ ע

[ 5 2 2 ]

התראה בעדים ותחילת עדות

חובת העדות י האם שייכת בכלל כוונה כזו ברוב המקרים'5 של דיני נפשות וממונות, שבהם העד הוא צופה מזדמן י52 האם החובה להעיד המתוארת במשנת

סנהדרין53 חלה רק על מי שצפה בכוונה להעיד? וכדברי ר״ד פארדו:54

דפשיטא דכל דמעיד שראה הענין על מתכונתו נאמן ומקבלין עדותו, א ע ״ג דבשעה שראה לא היה בדעתו להעיד כלל. וזה פשוט וזיל קרי בי רב, דאל׳׳כ בטלה פרשת שבועת העדות, דהיכי קא״ל שבועה מה שראיתם שתבאו ותעידוני ואם לא באו עוברין על אם לא יגיד וכר,55 הא מעיקרא כשראו לא היו יודעים שזה יזמין אותם להעיד וא׳׳כ היאך

יעידו, והיאך עוברין אם לא יגידו, אלא ודאי ליתא, וזה דבר פשוט.

ואכן, הרמב״ם עצמו מודע לעניין זה וקובע בהמשך ההלכה העוסקת בדין ״נמצא אחד מהן״, כי שאלת הכוונה להעיד שייכת רק במקרה הספציפי של

קרוב או פסול, אך אין עדות בכללה דורשת כוונה. קשיים אלה לא קיימים בגישה השנייה, שהרי בבואו לבית־הדין חייב האדם להכריע אם בא כדי להעיד או לצפות בדיון. להלן נראה כיצד גישה זו מתקרבת

לדרך שאותה אציע בפירוש המשנה.

3. נראה כי שתי הגישות יכולות לרמוז על מחלוקת בשאלה הכללית: מתי מתחילים עדים מספר להיחשב כחברי כת אחת (והיחיד להיחשב כעד) על כל הנפקויות העולות מכך? לפי הגישה הראשונה, כבר ברגע האירוע כל האנשים המתכוונים להעיד נחשבים ככת אחת, ובהיפסל אחד מחבריה ייפסלו השאר,

וכדברי הרשב״ם:56

ן סע׳ ו, 3. ם לדעתי בדברי רבא, ראו להל לו , הג צא מן הכלל ו 51 על היי ה לא כד ש ע ת מ ע ש ן ב י א הבא ת ל י מ א ד מ ת דאי ס דהא ו : ״ י ז ח מ ה ל ״ טב״א, ד 52 ראו ברי

״. ן ו עדים באי י ה שינשא ע1נ1״ ד ו י ג דע אם ל1א י ו ראו או י ד א א ע הו ו : ״ ם א ש ב ו מ ק ה ם לב לפסו 53 ד, ה. ושיעה, די י י ד י די ראייה או על־ י ד על־ ה ע י ה י ל ש כו ם י ד א א, ש ק הו ו ט הפס ש (ויקרא ה, א). פה נ ח ב ה ת ל ו ע מ ש ת מ מ א ב ועוד). כלומר, אין ב ״ ת לג ע עו ל (שבו ״ ז וכך כבר מסבירים חת בספרא ו ע ד ת ל פשו ת בנ ק ס ו ע ה ה נ ש מ ן ה ס בי ח י ד על ה ו מ ע יש ל יה ועדות. ו בין ראי

ת. ו נ ת בדיני ממו ו ד ע ק זה ל ת פסו ו ד ח י י מ הת א, ו. ו כ ספתא מ ד לתו ו י ד ד ס 54 ח

׳ 53. ל הע ה, ראו לעי ק ז ם בפסו י מ י ו א ת מ ו ד ע ת ה ע ו ב ש ם ב בי י ו ם שאינם מח 55 ואף עדיה ״ א בראש ד ״ ב ט י ר די ה ם בי י א ב ו מ י ש . וראו דברי רש״ ה ג׳ שנכנסו ״ ב קיג ע״ב, ד ״ 56 ב, אך י ׳ א מרש׳ ״ ב ט י ר ן ה י ן כי כך הב ע ו ו ט ת ר ו ד ה מ ג ב ב רלב״ ר ה ) ו נ י נ פ , אך אינם ל י למחז

[ 5 2 3 ]

עמיחי רדזינר

נמצינו למדין שהבא לראות מעשה כדי להעיד חשבינן ליה עד ואפילו לפסול כל חבריו לבטל עדותן אם הוא פסול.

ואילו לפי הגישה השנייה, רק כאשר מוזמנים האנשים לבית־הדין אפשר לעשותם לכת אחת, ועד אז אין להם גדר ״עד״ כלל, וכדברי הר״ן.57

מ״מ מחשבה בלבד אינה עושה אותן עדים, ומיהו כל שזמנום להעיד הדברים מראין דהוה ליה עד ואם פסול הוא פוסל את האחרים ואם כשר

הוא אינו נעשה דיין.

4. אולם, האם הסברים אלה למהות השאלה שמציג רבא בתלמוד יכולים באמת להסביר את לשון המשנה ״היתרו בהן״? האם לא צודק הריטב״א

בסכמו:58

ובעיקר המשנה פירשו אחרים דהכי קאמר במה דברים אמורים שהתרו בית דין בעדים עד שהכירו שנתכוונו לצירוף עדות, ומפני שלשון ההתראה הזאת סתום, שאלו בגמרא לקמן היכי שיילינן להו. ולשון התרו דחוק מאוד לפירוש זה. וכן לשון הגמרא שאמר היכי אמרינן להו, דהוה

ליה למימר מאי התרו או כיצד התרו?!

ד. התראה בעדים (ג) — העדים מותרים

1. בפרק ו אנסה להסביר את דברי רבא לגופם ואת יחסם לדברי המשנה. אך כבר כעת אפשר להציע פירוש למשנה אשר אין יסודו בדברי התלמוד

ו עדים ה י ל ת ראיה הו ע ש ו ב נ ו י נתכו ד ו : ״וכי אמרי דלאסה ( ם ״ ב ש ר ל ה ו ש ת ו ד ע ד ב י ראו מג י : ״וסי ד י ע ם מ ״ ב ש ר . ואף ה ״ ד ת דין להעי י ו לב א א ב ל ס ש ״ ע א ד ו ב ל נה ב ו תה כו ת או מ ח מן ו ו ה מתכ י ל א ה ש ב ו ש תה ת ו או נ ן בידי . אי ״ ״. י ה זקנ מ ל נו ש ת רבי ב ו ש ת י לדברי מ ת א צ מ, ן י בי ׳ אלפנ ד ה , מ י ת רש״ בו ת בתשו ס פ ד נ ה ה ב ו ש ת א ל תו הי נ ו ו ד שכ ״ . נראה לעג ם הרשב״ה ו ו ו רק דברי הענ נ די א, ובי ה הי ע ו ט ה זו ק ב ו ש לם ת ׳ רמב, עמי 284. או , סי ג ניו־יורק תש״

. ה ב ו ש ת דו עיקר ה ן בי י ד שא י ע ד מ ק כתב הי י ת ע . כבר מ ה ת ח י ת פ ב ש׳ 49). ל הע י ע ל ) ו א צ מ ה נ ״ ב שם, ד ״ ב 57 ל

ם י ת העד ל א א ו ן ש י ת־הד ת כי בי ו ר, את הפרשנ , כאמו ו מקבל מ צ א ע ״ ב ט י ר . ה ה אימתי ״ ד 58 סר את י ה כדי להסב ן בז ע לכך שאי ד ו א מ ו ה , אך נראה ש ן ו ת בדי ו פ צ ו ל ד א י ע ה ו ל אם בא

. ן ן פירוש דברי רבא, וראו להל ה לבי נ ש מ רוש ה ד בין פי י ר פ א מ הו , ו ה נ ש מ ן ה לשו

[ 5 2 4 ]

התראה בעדים ותחילת עדות

הבבלי, ובכך להתגבר על הקשיים שעלו מן ההצעות הקודמות שנסקרו. ראשית, נפנה לירושלמי וננסה למצוא בו פירוש למשנתנו. הירושלמי בסוגיה המוסבת על המשנה אינו עוסק בפירושה של ״התראה״, אולם מסוגיות אחרות, רובן מופיעות בסמוך במסכת מכות, עולה שיטה מעניינת הרואה צורך להתרות (במובנו המקובל של הביטוי במשנה — כהתראה בעבריין) בעדים כדי שנוכל לחייבם כעדים זוממים. על שיטה זו הרחיב את הדיבור ר״ש ליברמן בהקדמות לשני חיבוריו הגדולים,59 והוא זה שעמד על ערכה לפירוש משנתנו. שהרי כך שנינו בירושלמי כתובות פ״ד ה״ד, כח ע״ג, בסוגיה העוסקת בהזמת עדי האב

והבעל בנערה מאורסה:

אמר רבי מנא אפילו על רבי יוסי דכי אתייא מקשייה כמאן דאמר עדים זוממין צריכין התרייה...60

ומסיק ליברמן:61 ״זו היא עדות מפורשת על זה שהיתה ידועה להם שיטה הסוברת כי עדים צריכים התראה. ואפשר להניח שלמעשה התרו לפעמים בעדים אלא שהיתה מחלוקת אם אפשר לענוש את העדים אם לא התרו בהם. והתרייה זו שהתרו בעדים היא שצירפה את העדים ואת העדויות... וכן הפירוש במשנה שלנו: אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בזמן שהתרו בהן. כלומר, בזמן שהתרו בעדים שלא יעידו שקר, ואז ההתריה מצרפת את כל העדים שהותרו,

אבל בזמן שלא התרו בהן מה יעשו שני אחין וכר״.

2. שיטה זו שעולה מארבעה מקומות בירושלמי(המנויים בדברי ליברמן), לא שימשה את פרשני משנתנו, משום שאמוראי בבל62 קיבלו את שיטת

, א ״ , זרעים ח ה ט ו ש פ א כ ת פ ס ו : ת ר י - ג י י א עמ ו ב , ירושלים תרצ״ה, מ ו ט י כפשו מ ל ש ו ר י 59 ה. א כ - א, עמי כ , מבו 2 ג ״ רושלים תשנ י

ר מ ו א ל ר׳ יוסי ש ׳ ע י ר דאפ מ ו ז א ׳ : ״וע׳ ב , עמי ל ח ״ כ ש , ירושלים ת עם ירושלמי ו 60 וראו נה הי ה צריך שי א ר ת ה ה ה ו א ר ת ן ה ן צריכי י ממ ו ם ז ן דמר עדי א מ ׳ כ י י מקשי ה הכ ל י ח ת בן א ״צ ו מ ל מ כ ב א ד ה לא גריעי מ ה ו א ר ת דאי אינם צריכים ה ן ו ו מ מ ב , ו תה המי ת ו ו ק ל מ ה בלכן ה בכל, ו י ה תה א ר ת ה ה ה וצריך ש ת י מ ת ו ו ק ל ן יש גם מ ך שכא י ש מ א מ הו . ו ״ התראה, עמי 31: ט רושלים תרפ״ , י י רושלמ ל הי , ע . וראו דברי ש׳ ליברמן ל הכסף ם ע ם ג מותריע שם ״ ק רוש ה כפי ב ו ״ א ע ״ ו ל ״ ט א ה ״ ת פ ו כ מ ו ב ת ר׳ אבה ע ו היא ד ז ״נראה ש

. ״ מ ״ פ דלא כ ] ו ן התראה״ כי ן צרי י ממ ו ם ז ג על ר׳ לעזר וסובר עדי ו פלי ה ב ׳ א ר =״ ן. ו ט רושלמי כפשו 61 בי

. ב ת ד ע״ ו ג ע״א. ראו גם מכ ת ל בו 62 כתו

[ 5 2 5 ]

עמיחי רדדינר

ר׳ אלעזר כי ״עדים זוממין אינן צריכין לקבל התרייה״.63 כאשר היה מי שאולי ניסה להציע פירוש כזה בדורות קדומים, הוא נדחה בתקיפות על־ידי הגאון:64

וששאלת: עדים זוממין דקאמ׳ ר׳ ׳אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בזמן שהתרו בהן׳ כיצד מתרינן בהו, בכמה מקומות אמרו חכמים עדים זוממין אין צריכין התראה מאי. זה שאמר ר׳ אינה התראה שכך אמרו חכמים היכי אמרי׳ להו א׳ רב יהודה65 אמרינן [וכו׳] שני אחים שראו האחד שהרג את הנפש. אבל התראה זו כמו שאמרו חכמי עדים זוממין אין צריכין התראה, וזו אינו התראה אבל התראה אדם שעובר עבירה ואותם בני אדם שרואין אותו שעובר עבירה מתרין בו ואומרץ לו אל תעבור עבירה זו שאם אתה עובר חייב עליה מיתה פל׳ ואמר להן הרי הוא עובר ויהרג ומתיר עצמו למיתה, אבל עדי׳ זוממץ מה מתרץ בהן אין צריכין

התראה.

לשון התשובה קשה, אבל נראה שהשואל מנסה להבין את ההתראה במשנתנו כהתראה בעדים אך מודע לדין הקובע כי ״עדים זוממים אינם צריכים התראה״, והמשיב עונה שלשון התראה במשנה אינו התראה ״ממש״, כשם שהוא בדין הנוגע לחוסר הצורך בהתראת זוממים, אלא לשון השאלה המוצעת בתלמוד:

״למחזי או לאסהודי״.

3. עובדה שחשוב להדגיש היא, ששיטה ארצישראלית זו מיוחסת לתנא ר׳ יוסי.66 כך עולה מן הירושלמי בבא קמא פ״ז ה״ד, ה ע״ד:67

אמר רבי זעירא הדא אמרה עד זומם אין נפסל בבית דין אלא מעצמו נפסל פתר לה בהתרייה. ותני כן אמר ר׳ יוסי במה דברים אמורים

ם ה ש ט ו ש פ א כ ת פ ס ו י ראו ת ו ט י ל הב ו ש ת ו ע מ ש מ א ע״ב. ל , ל ו ת פ ״א הט״ ו כ רושלמי מ 63 בי: ו ם רא ל רבא בדברי ו ש ש ו מ י ל ש ע , ו ם בבבל ה לדברי תנ י ת שנ ו ע מ ש מ ל ה העי 38. עו נערות ץ, פרק אל ׳ ליפשי , עמי 157 ,• ב ב ״ ל ש א ת ״ ל בבבל, ת א ר ש צ׳ דור, תורת ארץ י

, עמי 58. ט ״ ל ש ת ת טה העברי ברסי י נ ו , הא סמך דת מו ו , עב בבבליה זו לרב שרירא או לרב ב ו ש ת ׳ 62 ש ע ה ם ב ׳ קפא. ראו ש , סי ן ם לסנהדרי י נ או צר הג 64 או

י בנו. הא׳ 140. ן הע 65 ראו להל

א ר׳ יוסי. ר ו מ א ה, כנראה, ל נ ו ׳ 60, הכו ד הע ל לי ט לעי ט ו צ ת ש בו רושלמי כתו 66 ביה ד ו מ ל , ת ברמן ד ש׳ לי מ ת ע ו ל י ב ק מ ס בין ה ח י ל ה . ע א , לא ע״ ח ״ א ה ת פ״ ו כ מ ו ב ת ל י ב ק מ מ 67 ו

׳ 76. ן הע 3 והעי 31. וראו להל 6 - 3 א, עמי 5 ׳ , ירושלים תרצ׳ ן ל קיסרי ש

[ 5 2 6 ]

התראה בעדים ותחילת עדות

בשתי עדיות68 ובשתי התדיות. אבל בעדות אחת ובהתרייה אחת כל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.

״והפירוש הוא פשוט: אם התרו בעדים התדייה אחת לשתי עדויות אז הן נחשבות לאחת ואם התרו בהם שתי התריות הן נחשבות לשנים״.69

ברייתא זו שבירושלמי היא נוסח אחר לדברי ר׳ יוסי שבתוספתא בבא קמא ז, כג0ד הקובעת:

שנים מעידין בו שגנב והן מעידין בו שטבח ומכר נמצאו זוממין על הטביחה הוא משלם תשלומי כפל והן משלמין תשלומי ג׳. א״ר יוסי במה דברים אמורים בזמן שהן שתי עדיות אבל אינה אלא עדות אחת

עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.

הקביעה שמדובר בשיטת ר׳ יוסי מתבססת גם על הירושלמי במכות פ״א הט״ו, לא ע״ב, בו חולקים ר׳ אלעזר (ששיטתו כבר הוזכרה לעיל) ור׳ אבהו בשאלה אם עדים זוממים צריכים התראה. מחלוקתם, כפי שהראה ליברמן,71 היא בעצם על כוונת דברי ר׳ יוסי במשנה ומהם היא נובעת. הסוגיה שם סותמת כדברי ר׳ אבהו וממנה מסיק ליברמן72 את דבריו, כי המתרים דנן אינם הדיינים אלא העדים המזימים היודעים שמדובר בעדות שקר: ״והואיל ואין לפקפק בנכונות פירושי זה הרי למדנו לפי דרכנו שהירושלמי פירש בשיטת ר׳ יוסי... ןש]אין עדים זוממים נהרגים אלא ע״פ התראת עדים שיודעים בשעת ההתראה שיש כאן

עדות שקר״.

4. לכשניטול שיטה זו של ר׳ יוסי ונשוב עמה לפירוש משנתנו, כפי שמציע ליברמן לעשות, נגלה ששיטה זו מתאימה היטב לשיטת ר׳ יוסי שבמשנה.

, את ראיית ן ב , כמו ק ז ח מ י ה ו נ , שי ת״ ו י כתי עדי ת ש ב : ״ א ת הגירסה הי ו כ מ ב ה ש ל י ב ק מ 68 ב. ו תנ ת אחת, כבמשנ כ ת עדים שונים ל פ ר צ מ ה כ א ר ת ה ה

, עמי יד. א , מבו ו ט רושלמי כפשו , י ברמן 69 ש׳ ליו <עמ׳ 35) רת ו ברמן במהד י , עמי כ. ל ה ט ו ש פ ספתא ב א לתו ו ע ליברמן במב ב ו ק 70 כפי שא הי ינה, ו י ו ״ נה בכ ו אי ה ז כ ל . ה ה ל ע מ ה ל י ת א ב ו ה י פ על־ ס, ו וסח הדפו י נ פ ־ ה על מ י ל ש הע פ ש ו א ה ת פ ס ו ת ל ה ח זה ש ס ו נ ע ש מנ ן הנ א מ רט. ל י ארפו ם בכ״ י י ת ו א משמע ים ל י ו נ בשים. ה בעדי א ר ת ה ג ה ש ו מ ג מ י י ר, מסת , כאמו י . הבבל א י ב״ק עג ע״ ל ב ב ב תא ש י סח הברי ו מנ

. ר ותני מ ז א ע״ ה ו ״ , לב״ק שם, עמי 28, ד עם ירושלמי ו : נ וראו, עמי כ. ה ט ו ש פ ספתא כ א לתו ו ב מ 71 ב

י כא. 72 שם, עמ

[ 5 2 7 ]

עמיחי רדזינר

כזכור, הגביל ר׳ יוסי את בטלות העדות במקרה של ״נמצא אחד מהן קרוב או פסול״ לדיני נפשות. ואכן, מבחן ההתראה הנידון מתאים הוא לדיני נפשות בלבד, שהרי ״קבלו חז״ל לחלק בין דיני נפשות לדיני ממונות שבדיני ממונות די בעדות ראיה או ידיעה אבל בדיני נפשות בעינן עדות התראה״.73 ובאמת, לא מצאנו בספרות חז״ל צורך בהתראה כדי לחייב בחיוב ממוני כלשהו. התראה נדרשת בכל מקום רק לחיוב במיתה ובמלקות, ולכן ״ר׳ אלעזר אומר: עדים זוממין ממונא משלמי ומילקא לא לקי משום דלאו בני התראה נינהו״,74 וגם מי שדורש התראה בעדים זוממים ייאלץ להודות שאין סיבה להתרות בהם כאשר מדובר בדיני ממונות. ואף אם חיוב העדים הזוממים בממון הוא עונש,75 הרי שלא רק חיובי ממון חוזיים ונזיקיים אינם דורשים התראה (וכי איזו התראה יכולים הם לדרוש?) אלא גם חיובי ממון עונשיים.76 אם כן, כיצד יכול הסבר

, ה ד , בית תלמו ״ ן ועניין התראה י ממ ו ם ז ן עדי י י ר בענ מ א מ ם, ״ ש שלו ל מ׳ אי ו ש נ 73 לשוC. Minkowski, "Reaction to L.H. Schiffman's : ם (תרמ״ו), עמי 259, 261. ראו גן שוב י . לא מיותר לצי 2 4 2 ,237 .Sectarian Law", Revue de Qumran, 12 (1986), pp א (לעיל ״ ב ט י ר ל ה ת ש רכו ת הפי ח ף א ׳ 23). א ל (ליד הע י כרה לע ז ים שהו נ ת הראשו ט י ש לי נ ל בדי ב כא התראה, א ת דאי פשו י נ נ חא בדי י , הנ ו הקשו עלי ו : ״ א י י ה ל רש״ העי 24) ע

״ י י ר מ י מ כא ל י אי א כא התראה מ ת דלי ו נ ו ממד • ״ ע - ג ״ ד ע , מ א ז ה״ ת פ״ מו רושלמי תרו : י ו רא ת לג ע״א. וראו שם גם דף לב. ו בו 74 כתוה, וראו י נ ושא קם ליה בדרבה מי ת בנ סקו ות אלה עו י ג . סו ג ״ ע - ב ״ , כז ע א ג ה״ ״ ת פ בו כתון תו , שנ ״ ? ם ל ש מ ת ו ן אדם מ י ״ל, ״הא ׳ 63); הנ ל הע י ע ל ) ת ו ר ע ו נ ץ, פרק אל : ליפשי ן ה י על

׳ 60). ל הע י ע ל ) י מ ל ש ו ר , עמי 153. ראו גם דברי נועם י , ח (תשמ״א) ט העברי פ ש מ ה, ך י מ ו ל ש ת ב ב ו י ח ״ ש כ ר פ ת ה ב ל י ת שם, חי מו רושלמי תרו , בי ך י מ ו ל ש ית ת ח ״התרי נ המוס ו פ בד , ו ״ ה ת י ת מ י מת ״התרי י י י זה, אם כי ק טו ת, שם נעדר בי בו לה בכתו י ו למקב השו ו

ל. ה״ נעדרת כלי י י ״התר , ו ׳ ך מי ו ת ותשל ו כ הא בה מ י א ״ ח הו נ ו א המ ט ש ו קא ת פ ס ו ת סח ה ו ה כי נ א ר י מ י אנ ר של ו ט ק ו ד ת ה ד ו ב ע . ב ב , ד ע״ ב ת ב ע״ ו כ מ י ב 75 כדעת הבבל, חרת ת מאו פ ס ו א ת ו ם ״קנס״, ה ממי ו ם ז ם עדי ו ל ש ת בא קורא ל ו ר׳ עקי י ת א, א, לפ ו במכבי ה לג נ ש ן זה מ ל מקרה, אי כ ב י 252. ו ת התנאים, בעמ ת לספרו או ו , מב ן י : אפשטי וראו

. ן כאן הנידוכל א שם רע, או צי : קנס, מו ה ל א ם כ י מ ו ל ש ת ת ב סקו י 74 עו זכרות בהע ת הנ ו י ג 76 שהרי הסו, ו מי ם על גנב ותשלו ת בעדי ק ס ו ׳ 67, ע ד הע ל, לי נה לעי דו י ה הנ י ג ו ם, הס ד. אמנ י מה במז תרווקא. ה דו ת י מ ב ת ו ו ק ל מ ם ב בי ו רם לגבי חי א נאמרו במקו ח שדברי ר׳ זעירא ל ו ט אך איני בה מ ג ו ד אף ב , ו ה א ר ת ה כור ה ׳ 70), נעדר אז ל הע ם (לעי י ל י י המקב בבבל ספתא ו אכן, בתות דברי ר׳ יוסי ו א השו א נעדר. ו ה הו י ד לאחר י יתא מ רושלמי לדברי הברי ף הי סי שמותו ן או י מד ן או : ״אי ה ק ו ל ן ה בי די ד לג ת ה, י ו כ א מ ת פ ס ו ת ו ב י לדברי שלמ רו יתא שבי בבריבהתראה ת ארזת ו ו ם בעד רי ה דברים אמו מ וסי ב י ר׳ י . אמ דה הו ם דברי ר׳ י יותר מארבעין ב ו . מ ״ ה א ו מ ל י אפ ם ו י ש מ ו ח ל י ו אפ ת ן או י מד ת או ת ובשתי התראו ו י ל בשתי עד ב ת א ח איתא זו ת ברי ר ב ע ה ר רק ב ב ו ד מ ן ש ו ע ט ה ל ש . אולם, ק ן י ה בעברי א ר ת ה בר ב ו ן מד א כ שת דברי ח כ ו ה ר ל ה כמקו א א ב י ב״ק), שהרי הי מ ל ש ו ר י ב ) ו ה ל י ה ראו נ ם שאי ת למקו ו כ מ מ

[ 5 2 8 ]

התראה בעדים ותחילת עדות

זה למהות מבחן ההתראה שבמשנתנו להתאים אף לדברי רבי, אשר לדידו ״אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות״ י77

5. ואמנם, ייתכן שבעליו המקורי של מבחן ההתראה היה ר׳ יוסי. לא רק משום שראינו כי הירושלמי מזהה שיטה זו של התראה בעדים עם ר׳ יוסי דווקא, אלא גם משום שכך ניתן להוכיח מן הטקסט של המשנה ומן הקונטקסט

שלה. כך בנויה המחלוקת במשנה: ״מה שנים נמצא אחד מהם... אמר ר׳ יוסי במה דברים אמורים... רבי אומר...״. מבנה כזה של משנה נבחן על־ידי רי״נז שאף בה: ״אמר ר׳ שמעון... רבי יהודה - אפשטיין78 לגבי משנת שקלים ז, ו אומר... רבי יוסי אומר...״, וכן לגבי משניות אחרות. מסקנתו הכללית היא שלשון ״אמר ר׳ פלוני״ שאחרי סתם, שאינו חולק עליו אלא מפרש או מסכם אותו, ״אינו אלא המשך דברי הסתם, ושונה המשנה רומז בו שכולו ר׳ פלוני. וכבר העירו על זה בעלי התלמוד בכמה מקומות... ר׳ יהודה ור׳ יוסי שנזכרו כאן, נכנסו בסידור האחרון של רבי״. אם כך, שמא נציע כי משנתנו כולה, לרבות מבחן ההתראה, משנת ר׳ יוסי היא ורבי הכניס לתוכה את דבריו מאוחר

יותר? אף בדיקת המשנה בהקשרה הכללי בפרק יכולה ללמדנו על מקורה. משניותב בכ״י קויפמן) בפרקנו הן מדרש הלכה שגובש בידי תלמידי י ז ותחילת ח (ט- ר׳ עקיבא מחומר מדרשי אגדי של רבם.79 המדרש עוסק בפסוק מדברים יז, ו: ״על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת״, פסוק העוסק בדינו של עובד

ת ר׳ זעירא לא מ א , נראה כי ב . לכן ״ י כן תנ ת ב״ו מ ד ק ו מ ה״ ו י ר לה בהתרי ת פ ״ ר׳ זעירא שן י ל עני ש בא ב הו , ו תה מי ת ו ו ק ל י מ ב ו ם בחי ממי ו ת ב״ק אלא עסק בז נ ש ת מ ש א ר פ בא לר ן לנו אף מקו , אי ל מקרה כ ב . ו לת העד מן פסי ז ת ל ו כ ל ש ה ה , ו ה נ ש מ ב ת ש ו י ו ד ע צירוף ה

. ת ו נ ו י ממ נ , בדי ח נ ו ל המ ר ש ו ן השג ב ה כי יש התראה, במו ל ו ו ע נ מ ר מ ש תנאי א. ה נ ש מ ב ה ש א ר ת ה ן ה ח ב ע מ י ל מצ תו ש הו ש צורך בבירור ז ע י ו ד 77 וכאן ברור מ

ד (לעיל ו מ ל ת ת ה ם בספרו י ר ק ח : מ ך ו לא שנה זו״, בתו ה ז נ ש , ״מי ש ן י י 78 י״נ אפשט׳ ה (לעיל הע נ ש מ סח ה ו נ א ל ו ב מ ם ב י ו הכללי ׳ 30. ראו גם דברי הע הע׳ 25), עמי 54, 59 ול העי 20), עמי 153, ם (לעי אי ת התנ ת לספרו או ם: מבו י ת שקל נ ש לגבי מ 5), עמי 1133, ו

.345 פעת ן תו ו פי : אי א ר ק מ ה ב נ ש מ ל ה ה ש ש ו מ י ? ש י : ד׳ רביב, תנא אקרא קא ה ב ח ר ה 79 ראו ב, ה ״ לן תשנ טת בר־אי ברסי י נ , או סמך ת מו ד ו ב ת מכות, ע ת במשנ ו ש ר ד מ ה ת ו ו א ר ק מ ה

ח א. פ ס . וראו נ 8 3 - 7 עמי 3

[ 5 2 9 ]

עמיחי רדזינר

אלוהים אחרים, ובהכללה בדיני נפשות. המדרש שבמשנה אינו דורש את הפסוק בדברים יט, טו: ״לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר״, הגם שהוא פסוק ״כללי״ בכל דיני העדות, ואף שהוא לקוח מן הפרשה העוסקת בעדים זוממים אשר הם עניינה של משנה ז ושל כל חלקו הראשון של פרק א במכות.80 אפשר להסביר את השיקולים של בעל המשנה בבחירת פסוק זה דווקא,'8 אולם האם אין בכך כדי להסביר את שיטת ר׳ יוסי, תלמידו של ר׳ עקיבא, המסיק כי על

הדין העולה מן המדרש לחול רק בדיני נפשות?82

ם יט. ק מדברי קא בעזרת הפסו ו ו א ד פ ת רב פ ל א ה על ש נ ד העו ו מ ל ת ב לדברי רבא ב ם ל 80 שי: ״על ב ״ א בתרא קס ע ב ב ד ב ו מ ל ת , וראיה לדבר מדברי ה ה תה גירסתו במשנ ו הי יתכן שז י״, ן ע ורבנ תא דר״ ג ו ם בפל י ה לשנ ש ל ש ש י ק ה ה עדים — ל ש ל פי שנים עדים או על פי ש: , ראו ו נ ת ק שבמשנ ת הפסו ה א י ג ה ו שרצו ל ת א, ז. הי ו כ ת מ נ ש מ ב א ש ת ג ו ל פ וכנראה זו הי נ ו ט שמע לקו : י ת ו ת, עמי ד או קי סופרים למכו רביב, שם, עמי 76. וראו גם: דקדול ע ל ב ו ש ׳ 50. וראו דברי הע , עמי 342 ו ב ״ , ירושלים תשנ י נ מן ושילו ׳ הי ד ה ם, מ לדברים ים עדי ה גורס: ״על פי שנ נ ש מ ל ה י פריז ש . כ״ ט ת מ ו או ט, ט ם י ה לדברי מ י מ התורה תם. רביב, שם, קי ל שני הפסו בת״ ש ו א ״תרכ ו ה סח ש ו ם יקום דבר״. נ ה עדי ש ל ל פי ש ו ע אם ק מדברי וקא בפסו ה דו ק ס ה ע נ ש מ את ה ח כי בכל ז י ע יש להנ ו ם מד קי מו י ה נ ש ו ל א ש י ב מ

יז.ט רו ם, אך פי ממי ו ם ז ל עדי ים ש נ גים שו ח בסו ת ו ת פ ו כ מ בדה שפרק א ב ו ר לע 81 הדבר קשום נים בעדי ת הדי מ ג ד ה תוך ה ש ע ) נ ט - ת ד ו י כה בה (משנ ישה הכרו הענ ה ו מ ז ה כל צורת הי ו פרט א ל מ ת מתו אם י ו ם י י מ מ ו ז ם ה י א העד ל י מ מ , ו תה ה מי ש נ ו ע ל עבירה ש ם ע י ד י המעד ד ח ר ל ש פ א ת. הדבר גם מ ו ש מו נ ו ע סק ב ק העו ו וקא פס בחר דו ה נ מ ן ברור ל א כ ים. מ נ הדיל ב (לעי ה רבי ב ח ר ה ן עסק ב י י ל הענ כ ות. ב ו מו ים א ת חי ל א ש ר ב ב ו ד , שהרי מ ת ו ק ו מחלת ו י , לגבי משנ , עמי שכח ן רושלים תש״ , נזיקין, י ד צ״ שי הרי ו ד ׳ 79). וראו רי״צ דינר, חי העב ג ה ורק בדרך א ת י י מ ן בעד י ו עיקר הד ת אל ו י .והנה בכל משנ . : ״. ת ו כ ל מ ן ש פרק ראשון ן סנהדרי ו בדי ת אל ו י ם משנ י , ומסי ( ו תנ ת ר׳ יוסי ורבי במשנ ק ו ל ח מ ב = ת ( ו נ ו מ ו דיני מ נשנ

. רגת״ ההו. אולם, ה אותו ח ו ה אייר יוסי, אך ד ״ , ד א ת ו ע״ ו כ מ ו ל שי ו ד א בחי ״ ב ט י ר ה ה ל ע 82 רעיון זה מת ו כ א מ ת פ ס ו ת וממים, ב ם ז י א לעד רה גם הי ת קשו ו נ ו י ממ נ ל ר־ יוסי בדי ספת ש ו ה נ ל ק הן ו ע מ ם ר׳ יוסי לר׳ ש ה ז מסכי נ ש מ מר כי ב ש לו . י ״ ם ה ד מ ח א א צ מ נ ן ״ ך לדי ו א, יא בסמן דברי ס בי ח י ת ה ל א ש . ב ת בלבד ו ש פ נ ר ב ב ו ד מ ג ש י לא לא שייך שם הסי ממי קל שם) ו (המים ״ ב מ ר ה בא) ו ה ר׳ עקי ״ , ד ב ״ א ע ן מ בסנהדרי ן ו א כ ) י ״ ש ם: ר י נ חלקו ראשו ר״ש ור״ע שם נו מר שדברי ם לר״ש, אלא או י ר״ע מסכ ת ו ק ו ל ח ה מ ן פ ם כי אי רי , מסבי ה נ ש מ רוש ה בפים ממי ו ם ז נ י , הרי ברור שא ת ח ת א ו ד ם ע ת ש ו ל ש ל ו י א ו ה ב, ש ן הכתו אינם צריכים ראיה מש ן י כ א את ש י י בן ג הר״ א ו ב״ ם הרי ש י יוסף ב ק מו י מו כולם. אולם, נראים דברי הנ ז ו ד שי עם רי ה לא בא) מסבי , ד״ א ן ט ע״ ת (סנהדרי ו פ ס ו ת ״ט. גם ה ו ת י ו פ ס ו , וראו ת ת ק ו ל ח ן מ א כן הרי ו ע מ ם ר׳ יוסי לר׳ ש י ׳ 79). אם מסכ ל הע י ע ל ) ב י ב ל ר נו ש ו . וראו די ת ק ו ל ח ה מ כי ישנת ו א ו ב , מ ן י י : אפשט ו א ר ) ת ו כ מ ת רבי ל נ ש מ ס ל א הבסי י ה , ש ן ו ת ר׳ שמע נ ש מ יתכן שכבר ב י

. ה ל ע מ ג ל צ וסי כפי שתו ת ר׳ י נ ש תה מ ׳ 20], עמי 153), הי ל הע ם [לעי אי ת התנ לספרו

[ 5 3 0 ]

התראה בעדים ותחילת עדות

אם משנתנו משנת רבי יוסי היא, ואף מבחן ההתראה מקורו ממנו הוא, הרי שמובנת הדוגמה המוצעת בו: ״אבל בזמן שלא התרו בהן — מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש?״ דוגמה זו אכן מתאימה היא למי שעוסק בדיני נפשות דווקא. לו רבי הגה מבחן זה, מדוע בחר בדוגמה של נפשות בעוד

שעיקר חידושו הוא שאף בדיני ממונות חל דין ״נמצא אחד מהם״ ?

6. לפי הדברים האלה כך היתה משנתנו במקורה:

מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה מנין אפילו מאה תלמוד לומר עדים. [אמר רבי יוסי] במה דברים אמורים בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר. בזמן שהתרו בהן אבל בזמן שלא התרו

בהן מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש.

למשנה בצורה זו ראוי הוא הפירוש שמדובר כאן בהתראתם של העדים המזימים בעדים אשר אחד מהם קרוב או פסול, התראה שכאמור שייכת רק בדיני נפשות.83 אולם, משאל תוך הדברים האלה הכניס רבי את דבריו והציע מבחן התראה גם לעדים בדיני ממונות הרי שהועמד בפנינו קושי: איזו התראה

יש בהם? אם נרצה להמשיך ולדבוק במובן זה של ״התראה״, הרי שתירוץ אפשרי יכול להיות זיהוי שיטת רבי עם שיטת ר׳ מאיר שבמשנת מכות א, ב ובתוספתא שם א, ז.84 לשיטה זו, עדים זוממין ילקו בכל מקרה, גם כאשר עדותם היא: ״מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחברו מאתים זוז״, וממילא דרושה התראה בהם

עזת ו ת נ ו ע אפשר י צ ה יתכן ל י י ל או ׳ 23). ו ל הע ל קרויס (לעי ש ש רו י א הפ ם הו י א ת 83 וכן מן ה ו ב ר ת ה מן ש ם בז רי ה דברים אמו מ : ״[אמר רבי יוסי:] ב ה כך נ ש מ תה ה ה הי י לפ יותר ו, ״ ת בשאר ו ד ע ם ה י ת תתקי ו נ ו מ י מ נ ת אבל בדי פשו י נ נ ע ״בדי ט ק אף ה , ו כר ״ ו ן מ ז ל ב ב אר ב ד א מ ו ה וסי לא פירש ש . ואם כך, ר׳ י ו טת ם משי ן את הדברי י ח ב ה י ל די רבי כד י נוסף על־ת ו י נ ש מ ר, גם ה ע ראוי אך להם, וכאמו י א מצ ו ן שה ח ב מ א ה ל י מ ת בלבד, שהרי מ ו ש פ על נסח ו נ ן ה ל מ כו ה כבי ג י ת החר ר גם א ה יכול להסבי וקא. דבר ז ת דו ו ש פ נ ת ב סקו ב עו י ב ס מ ש, א ת פ ס ו ת ם, אף ב ׳ 158. אמנ ן הע ״, ראו להל . . . ל בזמן ב . א . . י ״בזמן ב ה לג נ ש מ ל ב י הרג

. ו תנ א כבמשנ סח הו ו , הנ ר מ א מ ת בראש ה א ב ו מ הה ט י ש ן ב ו . לדי א טב״ י הרי פ ־ ל בהעי 16 על ן לעי י ו ר המצ , במקו ברמן ל לי ו ש נ קו 84 לפי תיש נ ו , ע ש מ לך: א׳ ש אי , עמי 157 ו ב ״ ל ש א ת ״ שראל בבבל, ת : צ׳ דור, תורת ארץ י זו ראוטת ברסי י נ ה, או פי סו לו ר לפי קטו ו אר ד ם קבלת התו ש ה ל ד ו ב ים, ע ת התנאי רו ת במקו ו ק ל מ ה

, עמי 154-150. ד ״ לן תשנ בר־אי

[ 5 3 1 ]

עמיחי רדזינר

בכל דין. חיזוק לזיהוי כזה ניתן להביא מעדי הנוסח המחליפים את ״רבי אומר״ שבמשנתנו ב״רבי מאיר אומר״.85 אפשר שזהו הסבר טוב, אולם עלינו לזכור כי מרבית עדי הנוסח אינם מאשרים חילוף זה. יתר על כן, בשיטה המוצעת כאן קיים קושי גדול: השיטה מבוססת על כך שהמתרים הם העדים המזימים,86 ורק הם ראויים להתרות התראה זו. אולם, מה נעשה במקרה שבו אין אנו עוסקים בעדות שיש לה מזימים ? האם במקרה כזה תוכשר עדות עדים ש״נמצא אחד מהן קרוב או פסול״(או בניסוח אחר: במקרה של ״שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש״) מכיוון שלא היה מי שיתרה בהם? ייתכן שכן, אך גם ייתכן שניתן

להציע פירוש אחר למהותה של התראה זו.87

7. אם נישאר עדיין בשיטה זו, הרי שהתשובה שהיא נותנת על השאלה ׳מתי מתחילים הגדרת עדות וצירוף עדים לכת אחת?׳, היא זו: הרגע הוא רגע ההתראה של העדים המזימים בעדים העומדים להעיד. מכיוון שמדובר בהתראה ״ממש״, כעין התראת העדים בעבריין, הרי שההתראה צריכה להיות בסמוך לרגע תחילת אמירת העדות.88 עד לשלב מאוחר זה על האדם להחליט אם הוא בא להעיד. רק כאשר הותרה, נחשב הוא כעד לכל דבר ויכול לפסול

צ״ר (לעיל ן, כי רי ׳ 16. יצוי ע ל ה ספתא, ראו לעי בתו ׳ 6: ו ע ל ה י , ראו לע ה 85 במשנ. גם קרויס (לעיל ר״ א ״ר׳ מאי י ירסה ה ספתא הג ו שבתו נ ת בי משנ ש לג י ג ד ׳ 81) מ העא ו הי נ ת נ ש מ רסה ב י י הג ל פו ס נ ו פ ד ע לכך כי רק ב ד ו מ ׳ 23), עמי 327-326, 402, ה הע

. ו ק דברי מ נ ו מ נ ״, אך אי לא ״רבי נה ו כו ו הגירסה הנ ן שז ו ע ט ש ל ק ע ת , מ ר״ ״ר׳ מאי, ב א ע״ , ל ו ״ ט א ה ״ ת פ ו כ ת ירו׳ מ י י ג ן בהסברו של ליברמן לסו י ׳ 72, ועי ד הע ל לי 86 ראו לעי

ה שם. ט ו ש פ ספתא כ א לתו ו במב״ ה א ר ת ה ״ ת ל ר ח ה א נ ב מת בו ה י י תה ק פו כי הי ו רושלמי ג ח מן הי י כ ו תן לה י יתכן שנ 87 יה א ר ת ה ש ב ו מ י י ש ד י ר על־ סבר ר׳ אלעז ו הו ר שב ן במקו ׳ 142) נדו ד הע י ל ) ן ל ה . ל ו תנ במשנו לצורך של ת ו ד ג ותר בהתנ ט בי ל ו ב רא ה א האמו ו הו מ צ ר ע . אולם, ר׳ אלעז ו תנ שבמשנ, טתו ת שי נ ב ש לצורך ה מ ת ש ה ה ל י ר ה ם סבי א ׳ 63,62). ה ל הע ם (לעי ממי ו ם ז י ה בעד א ר ת ה

ד לה ? ג א מתנ ו ה ה ש ט י ש בל ר׳ יוסי צ הה א נו ז ה אי נ ש מ ה ב א ר ת ה ה של ה בנ ט שמו ל ח ה יתכן ב ש להעיר, כי י ין זה ח ב ע מ י צ הם, ה מי י י מז ד י ם על־ ה בעדי א ר ת ש ה ו שי ת ט י ש יתכן שר׳ יוסי, ל ורבי. יש ר י פ א ש ל ״ א ה א ר ת ה ל ״ ן ש ח ב מ ק ב י ז ך להח י ש מ ו רבי ה ל אי ם ו י ל העד ם ש ת ו פ ר ט צ ה לם י כ י ש מ ם מ י ר ח ו א ם מ אי ה לכך שתנ מ ג ו צע בפרק הבא. ד ו י שי כפ ת אחרת, ו ו ע מ ש מ ה ב ת ו אה נ ש , מ ה ק ש נ : ד׳ ה ל צ י ראו א ת כ ל ה ם את תוכנם ה י ם אך משנ מי ו ם קד חי נ ש במו מ ת ש ה ל

, עמי 130-129. ז ״ ן תשנ ג נים, רמת־ ל תנאים אחרו דם ש ה בתלמו נ ראשויתא ן הברי ה מ ל ו ע י ש פ , כ ה א ר ת ה ן ה ת ״תוך כדי דיבור״ מ ו י רה צריך לה ה העבי ש ע 88 מת לג ע״א, ו ב ו ת די רבא, כ י ת על־ א ב ו מ א זו ש ה הי א ר ת ה מן ה ת ז י י . בע ב ן מ ע״ בסנהדרי׳ 63). א ביי שם ל הע : דור (לעי ו רא ו בני התראה נינהו״. ו לא ן ״ י ממ ו ם ז י ק לכך שעד מו י כנת ע ש ו ב ה רבא ״ניתרי בה ל ע מ ש ש ש ח ר?״ דרך אגב, ה בו י די ד ך כ : ״ונתרי לה ו תו ף י ק ת מ

[ 5 3 2 ]

התראה בעדים ותחילת עדות

את חבריו הכשרים אם הוא פסול. כלומר, האדם מוגדר כ״עד״ רק קרוב מאוד ( ״תוך כדי דיבור״) לרגע אמירתו את העדות בבית־הדין.

ה. התראה בעדים (ד) — העדים מותרים (^מאוימים)

1. נראה כי ניתן להציע פירוש שיתגבר על כל הקשיים הקיימים בקודמיו, הן הקשיים הלשוניים והן המשפטיים. לפירוש המוצע להלן רמזו כבר רי״צ דינר89 וחנוך אלבק,90 אך הם קיצרו מאוד בלשונם ולא הסבירו כיצד המקורות

שהם מציינים אליהם תורמים לפירוש משנתנו.

2. אם נניח בצד את משנתנו, הרי שברוב מופעיו במשנה (ארבעה מבין חמישה), השורש תר״ה מיוחד הוא להתראת עדים בעבריין. כזכור, דבר זה נשאר קשה בשיטת הפירוש שבסעיף ג, 2 לעיל,91 הקרובה, יחסית, לשיטת הפירוש שיוצג להלן. אולם, אין משמעות זו משמעות יחידה במשנה, וודאי שאין היא יחידה בכלל הספרות התנאית. אפשר לדבר על שני אופנים שבהם יש לפרש ״התראה״ בלשון התנאים: האופן המצומצם — בו מדובר בהתראת עדים בעבריין עובר לעשיית העבירה והאופן הרחב — לפיו ״התראה״ מתפרשת כמשמעה המקורי בארמית: אזהרה או איום,92 כלומר הודעת האדם את העונש

הצפוי לו על מעשיו הרעים, בדרך כלל תוך תקווה שיימנע מלעשותם.

ב ״ , לא ע ו ״ ט ׳א ה ת פ׳ ו כ רושלמי מ ה בי ל ע ו מ ש ש ש ח א ה , הו ״ י לא מסהד ה — פרשי ו ש ע מ׳ 86). ל הע י ע ל ) ן מ ר ב י ל ל , לפי הסברו ש די ר׳ אבהו דחה בי נ ו

י שלמ רו י ה ל ש ו א ע ו ר שה . שים לב לקישו ה אימתי ״ , ד , נזיקין, עמי שלא ד צ״ שי הרי ו ד י 89 חרושלמי זה, שם בעמי תנא. ו בי נ ו ׳ 67). ראו די ל (ליד הע ן לעי דו י ק שנ בב״

, עמי 464. כל ג ״ א תשי ״ ת - ם י ל ש ו ר ן, י , סדר נזיקי ה נ ש ה סדרי מ ש ש 90 ח׳ אלבק, פירוש לרי ה למאי ש ז רו חס פי י י א מ ה הו מ ־ ם ו ש ן ג, ו, אך מ ת סנהדרי נ ש מ ן ל י א לצי שה הו א עו ו ה שץ, ׳ סטרלי ד ה רה, מ רי (בית הבחי . אמנם, המאי ן ו ה התכו מ ני ל טב״א, ולכן ספק בעי לרי וא ו ה ום״, אך נראה ש אי ׳ ו כ׳ תנ ה במשנ א ר ת ה ת ה ש א ר פ ע ל י צ , עמי כח) מ ה ״ כ ש ירושלים ת, ר , כאמו א טב״ . הרי ה נ ש מ ב ה ש א ר ת ה ן ה י ן לב ל ה ע ל י צ א ״ ש ם ו י א ״ רש בין ה ו ן במפ י ח ב מ

ם. ן לעדי י ת־הד ל בי י ש ה ש ל רה כ ״ לגבי אמי ל ״התרו ע ו פ ת ה ל ח ה ה ב ש ק ת מ׳ 64. ד הע , לי ן או ׳ 58. ראו גם דברי הג ד הע א, לי טב״ 91 ראו ברי

ת ערוך ו פ ס ו , ערך תר (ה), כרך ט, עמי 269; ש׳ קרויס, ת ט, ערוך השלם הו י קו : ח״ 92 ראוש ד ח ת נ ל ש ע ו פ ן ה קו , עמי 164 ; מ׳ מורשת, לקסי ך השלם, כרך ט), ערך התראה ו ר ע ) ם ל ש הת י מ ר א ת ה ע פ ש ; י׳ גלוסקא, ה , עמי 392 (ערך תרה) א ״ מ ש ן ת ג ן התנאים, רמת־ בלשו

[ 5 3 3 ]

עמיחי רדזינר

המופע יוצא הדופן במשנה הוא בסנהדרין ח, ד,93 לגבי ההתראה בבן סורר ומורה — ״מתרץ בו בפני שלשה ומלקין אותו״, עליה אומר רש״י:94

מתרץ בו — לאו משום התראה גמורה כשאר עבירות שאץ לוקץ אלא בהתראה — דהא התראת עדים בעי, ועוד זו ספק התראה הוא אם עובר הוא אם לאו שלא מיד בפניהם הוא עובר אלא בסתר ולאחר זמן הוא עושה, אלא מוכיחין אותו, דבעינן ויסרו אותו שלא ירגיל, ואם לא שמע

— מלקץ אותו בבית דין, ויליף לה מויסרו אותו.

וכמו שסיכם רי״נ אפשטיין:95 ״וכפשוטו ׳התראה׳ זו, היינו תוכחה, היא בפני ב״ד. שכן אביו ואמו הם המביאים אותו ׳אל זקני עירו׳, והם ה׳מוכיחים׳ אותו

בפני ב״ד ובפני אותם השלשה מלקים אותו...״. אך דומה שיש בחז״ל מופעים של השורש, הקרובים עוד יותר למובן של

אזהרה. כך שנינו בתוספתא כתובות ה, ז:

המורדת על בעלה וכו׳ זו משנה ראשונה. רבותינו התקינו שיהו(בית־דץ) מתרין בה ארבע וחמש שבתות זו אחר זו פעמים בשבת. יתר על כן, אפי׳ כתובתה מאה מנה אבדה את הכל. אחת ארוסה, ואחת שומרת יבם,

אפי׳ נדה, ואפי׳ חולה.

ר״ש ליברמן96 עסק בהרחבה בבירור נוסחאותיה של תוספתא זו. התוספתא

ל , עמי 1276-1275. ע ח ״ מ ש לן ת טת בר־אי ברסי י נ ר, או דת דוקטו ו , עב ה נ ש מ ן ה ל לשו עM. Jastrow, A Dictionary of the Targumim, The Talmud etc., ד מ ם ע י ע מ ש מ י ה שנmaking one acquinted — ה א ר ת יה, ה ה, התרי New-York 1950, esp. p. 371 : ״התריwith the law on a certain subject, the legal warning, by witnesses, given to the

י 90. , בהע רי . וראו דברי המאי " o f f e n d e r immediately before comiting the offense , עמי 252. ן י נקלשטי ׳ פי ד ה א ריט, מ ק ס ו בספרי דברים, פ ת ל י ב ק מ 93 ו

י ש ר פ א כל מ רי על אתר. אך ל ה ומאי ״ מ ד ר ם: י ץ בו. ראו ג ר ת ה מ ״ , ד א א ע״ ן ע 94 סנהדרים ד ש ו מ ל ת י ב ת אבי ט י ם ש ב ע ש י י ת א מ ו ספק אם ה ש זה, ו רו ם לפי מי י ה מסכ נ ש מ הן י ו ר המצ ו ק מ ן ב י י , וראו דברי אפשט ה ט ו ש די פ ה מי נ ש מ ת ה א א י צ ו י מ בעמי ב. אך אבי

. ה א ב ה ה ר ע ה ב, כחה ל תו ן ש ב ו מ א ב ן הי ״ כא ה א ר ת ה ׳ 5), עמי 377. אם ״ ל הע ה (לעי ג ש מ סח ה ו נ א ל ו ב 95 מת מדבר ת כ ט י ש ן רב ל ו ש בכך דמי י רה, הרי ש ע העבי צו ר בי ח א הרה ל ת אז ל ו ע ר פ מ ו ל כ, ן פמ : י׳ שי ן זו. ראו י ה מע ח כ ו ת ל ב ״ ז ל ח צר״ ש ן ה״ ב ו מ ה ב א ר ת ה ת ה ה א ר י מ מ דה ה הו ים 179 ש 203 ו , עמי 202- ג ״ דה, ירושלים תשנ הו ת בכת מדבר י ו י ח י ש מ כה ו י , הל ה כ ל ה

. ( 56 ׳ 55- ע ׳ 28, עמי 163, ה ל הע ״ לעי ה א ר ת ה ה ו ח כ ו ת, ת , ״עדו ש מ : א׳ ש (אך ראות ו ע י פ ו ״ מ ן י ת ד ם ״בי י ל מ ן כי ה י י א מצ , עמי 268-266. הו ו ם ח״ , נשי ה ט ו ש פ א כ ת פ ס ו 96 ת

[ 5 3 4 ]

התראה בעדים ותחילת עדות

נוקטת ״מתרין״ וכך הוא במקבילה שבירושלמי, אך במקבילה שבבבלי (סג ע״ב) נקטו לשון ״מכריזיך. ליברמן מציע להבחין בין ״התראה״ המרמזת על אזהרה בצנעה, לבין ״הכרזה״ שהיא איום פומבי בבתי כנסיות ומדרשות כשיטה הבבלית שבדברי רמי בר חמא שם. אך שמא יש לקבל את לשון השמא של המאירי שם:97 ״ושמא ההכרזה [בבבלי] קרויה התראה [בתוספתא]״, ולטעון כי בעלי הסוגיה שבבבלי העדיפו שלא להשתמש בלשון ״התראה״ בשל משמעה

ה״צר״ שאינו מתאים כאן, כמובן. שימוש דומה בשורש תר״ה מצאנו במקום נוסף בתוספתא כתובות98

ובמכילתא דר׳ ישמעאל,99 וגם בתלמודים100 ובמדרשי האגדה.01,

3. משאנו מצוידים בהבנה זו בדבר דו־המשמעות של השורש תר״ה, ויודעים שהתנאים השתמשו בו גם במשמע ה״רחב״ של איום ואזהרה, נוכל להציע פירוש חדש למשנתנו, ובפרט לשיטת רבי שבה, המבוסס על שתי משניות

בסנהדרין. כך שנינו לגבי דיני ממונות (ג, 0:

כיצד בודקים את העדים היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן.

ת ו ע ן כאן ט י אי ל ע שאו י הוא מצ , אך בעמי 267 , ה ק י ח מ ו ל מנ ינה ואף שם סו י ו ״ רק בכ סופר.

, עמי 264. ז ׳ סופר, ירושלים תש״ ד ה רה לכתובות, מ 97 בית הבחיה ר ת בה. לא ה א בכתו ל ת ש צאו ו י ת התראה ו כו ת צרי ד ל ה לו נשים שעברו ע : ״כל אי 98 ז, זא מ ו ח נ ת בפרט ה , שם, עמי 293-292, ו ה ט ו ש פ ספתא כ . וראו בתו בה״ וציא ויתן כתו ן י ה בה ל ו בכל מקרה, ע , ו ״ ה ש ע ת מ ע ש ת בה ב ן צורך להתרו ע ״שאי מ ש ו מ נ מ א מ י ב א מ ו ה ש

. די הבעל י ה על־ א ר ת ה בר כאן ב ו יתא שמד ן הברי ו ש ל מר י שו ת בעל א ר ת ה בר ב ו , עמי 284. מד ן י ב ר - ץ ט י ו ו א ר א ׳ ה ד ה ן, פרשה י, מ א דנזיקי ת כ ס 99 מא) ד ע״ י (ב״ק כ ל ב ב ב תא ש י הברי ה (ב״ק ב, ד) ו נ ש מ . ה עד ו מו ת , כדי לעשו ח ג ם שנ תן ט לשו ק ו נ ד שם כג ע״ב, ה ו מ ל ת ר זה, אך ראו דברי ה ש ק ה ן התראה ב ת מלשו ו ע נ מ נר ש עוסק בשו ר ד מ ו ה י ק שעל ש גם לזכור כי הפסו ת. י קו י ן עזים המז י ״ לעני ה א ר ת ה ״, ה מ ל מ כשר, תורה ש ״ : מ ראו ם. ו בי ט הכתו ש , לפי פ מת״ ו ו י י תכן ״וגם בעל י , שי ת י מ ה ש

ט. , אות תקי ז ״ ט ש יז, ירושלים תי ו נ א — קי ״ טה ג ע ; סו י דו י י נ הרה לפנ א — אז ״ ז ע ק ט ״ ו : מ . וראו דמת ה הקו ר ע ה 100 ראו בא ״ : שם ז ע ד ״ , כ ע א ו ה״ ״ רושלמי שם פ א בי ו ה א, א) וכן ה ט ו ת ס נ ש מ ) ו ת ש א ל ב ע ב הת סילוק א ר ת א — ה ״ ט ע מ ק ״ ! ב ה ט ו ת ס ק י ד ב ו ל ת ש לך עם א ו ל הה ע ב הרת ה — אז

ד. עו ה ו ל ו ג ם את ה י ב — אזהרת העד ״ ת י ע ו ; מכ ם י נ מ ו א בה כ א מתרה לפרעה על כל מ ה הו הקב״ ו : ״ ו אמרת אלי ה ו ״ ת רבה פרשה ט, ד ו מ : ש ל ש מ 101 לה ״ ב ק ה : ״וכיון ש ז מא (בובר), פרשת וירא, סימן ט חו ״; מדרש תנ ב בו ה כדי שישו כ מ וד רבים. עו , ו ״ ו א נפרע ממנ בה, הו שה תשו נו עו ת ואי ה בו פעם ראשונה ושניה ושלישי ר ת מ

[ 5 3 5 ]

עמיחי רדזינר

וכך לגבי דיני נפשות (ד, ה):

כיצד מאיימין את העדים על עדי נפשות היו מכניסין אותן ומאיימץ עליהן.

ואם כי בדיני נפשות הולכת המשנה ומפרטת את תוכן האיום בעוד שבדיני ממונות נמנעת היא מכך, הרי שברור כי איום קיים בכל הליך. ולא עוד, אלא שאיום זה, לצד חיוב עמידת בעל דין ודרך שמיעת העדים, הוא בין הפרטים

היחידים שרואה התוספתא לציין כשווים בין דיני נפשות וממונות:102

כיזה צד הן דנין הדיינין יושבים ובעלי דינין עומדין לפניהם וכל התובע את חבירו הוא פותח ראשון ואם יש עדים מכניסין אותו ומאיימין עליהן ומוציאין אותן לחוץ ומשיירין את הגדול שבהם ושומעין דבריו ומוציאין אותן לחוץ ואחר כך מכניסין את שניהם כאחד ואומי זה בפני זה אם אמי זכאי זכאי אם אמי חייב חייב אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות.

הלשון ״אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות״, המשמש את רבי במשנתנו, מופיע כאן כדי לתאר את הדמיון בין שני סוגי הדינים גם בקשר לחיוב האיום

על העדים.103 בחינת המשניות העוסקות בסדר הדין מגלה פרט חשוב נוסף: איום זה על העדים הוא הפעולה הראשונה הקשורה בהם בהופעתם בבית־הדין,104 ובמקרים

ה ש י ר ד ת ב ו ש פ ד דיני נ ח א ת ו ו נ ו מ ד דיני מ ח א : ״ ה ד, א נ ש מ ן ו, ג. אמנם, ב א סנהדרי ת פ ס ו 102 תי נ י ת שבד רו י החק ת ו שו ן בין הדרי ו י ן דמ י ה שא מ צ ה ע נ ש מ , אך כבר ברור מן ה רת״ וחקיה שי רו בפי ה זו ו נ ש מ ה זו. ב י ם לבע י דע ם מו י ד ו התלמ ת, ו ו נ ל דיני הממו ת ש קו י ת לבד פשו נ, ח ״ י ש , ניו־יורק ת ן ו ׳ ווייס, סדר הדי : א ראו . ו ר שלי קטו ו ת הד ד ו ב ע עוסק אני בהרחבה ב

ספתא זו, עמי 123-122. , ולגבי תו פרק טז, ל קאי לי דלעי ו מי ה ת וכוי, אכל ו נ ו מ ד דיני מ ח ם א י י דמסי מא ו : ״ ם י דוד, ש ד ס 103 ראו ח. ״ ן ר א ש ה י י מ א בעו דרישה וחקירה, בהנ ל י ד א מ ת ב ו נ ו מ ו דיני מ ג דנשתנ ״ ע א מרא ד למים ת ט י ו ש השו ו ת ( ו נ ו מ י מ נ ום בדי ה אי הי ה י ר ק ל מ כ , לא ב ץ ר ה ה ו ״ מ ר ת ה ט י ש אמנם, ל. ( ש ד ו ח י ה ל עד ש לאיים ע י י ת ה מ ל א ש בי ה ית ר״ה כ ע״א, לג י ג ם בסו ראי לדברי האמוום , ״אי ן : ב׳ ליפקי ם ו י ל הא ים ש נ ם שו י ד ם בצד סקי ו ם הע י מאמרי ם בשנ כמי ם מסו הדבריק בישראל, ירושלים ו ח ן ה ו ט ל : נ׳ רקובר, ש ו צ , עמי ק ( ו ז (תשט״ , סיני, ל ם״ על עדיה נ פ ה בל סיני ש ו י דתי ל . תו ם) ל העדי ום ע : אי י ש י ל , פרק ש , עמי 169 (שער שישי ט ׳ ׳ תשמ

ם אלה. אותי למאמריו ת הי ו ש פ י נ נ י ם, שבד ל הרמב״ ו ש ת ע א ברור אם כך ד , אך ל ה ה של משנ ט ו ש א פ ו 104 כך ה

ן ורקובר, שם. פקי ו לי ם. רא רת העדי ר חקי ח א ם ל ו י א סובר שהא ו כי הו נ ע ט ש

[ 5 3 6 ]

התראה בעדים ותחילת עדות

רבים הוא יהיה פתיחת ההליך בכלל.105 לפני שהם בודקים כל עד בנפרד,106 מבצעים הדיינים את תהליך האיום הזה, שמלשון המשנה והתוספתא עולה כי

הוא מתבצע פעם אחת כאשר כל העדים ביחד.107 לשון המשנה גם מלמד אותנו, כי הפעולות המתבצעות על־ידי בית־הדין מופיעות תמיד בלשון רבים: כותבין, מכניסין, מוציאין וכר, וכך גם ״מאיימיך. ברור אפוא מדוע לשון ״התרו בהן״ במשנתנו:108 לשון הרבים מחויב הוא, הן

לגבי המותרים והן לגבי המתרים, מלשון המשנה במקומות אחרים. מעתה, ״בזמן שהתרו בהן״ במשנתנו פירושו: רק משבאו העדים לבית־הדין במטרה להעיד ככת אחת, דבר הנבחן בהתראה, קרי האיום, שעוברים הם לפני תחילת הגדת עדותם ובדיקתה, נפסלים הם בהיות אחד מהם קרוב או פסול.

אך אם לא אוימו ביחד, מה מצרפם לכת אחת?

4. באמת, איום העדים שבמשנה אינו כה רחוק מ״התראה״ אף במובנה ה״צר״. אמנם בית־הדין המאיים אינו יודע שהעדים עומדים להעיד שקר כפי שברור למתרה כי האדם שבפניו עומד לעבור עבירה!109 אך ברור, כי כשם שבהתראה חל לצד היסוד של הוכחת הכוונה הפלילית גם יסוד של נסיון למנוע את ביצוע העבירה,0" כך חל יסוד אחרון זה גם באיום העדים, לצד תפקידו של

ש נ ו , ע ש מ : ש י ראו ט ו פ י ש ך ה י ת את ההל ח ת ו תם פ ם אשר עדו י מ י ש א מ ם כ 105 על העדי.30 ׳ 84), עמי 24- ל הע ת (לעי ו ק ל מ ה

׳ 135. ל הע ״ל. וראו לעי א הנ ת פ ס ו ת ה : ה, ד, ו ן ג, ו ה סנהדרי נ ש 106 מק ם ת״ קי י שם, ל ע״א) חלו ! בבל ד ״ , בא ע ט ״ ג ה ״ ן פ ירושלמי סנהדרי יתא ( ם, בברי 107 אמנח כי גם לר׳ נתן י ש להנ תם (אם כי י ו לעדו י חד ם י י י העד א שנ ור׳ נתן אם צריכים לבות ו ע מ ש ש מ לם נראה כי י ם ה, ה. או ספתא ש ד באיום), וראו גם תו קת ע י ל כל בד י ח ת תד ת עם כל ע ו ש ע נ ה ה ל ן א ם לבי י ת בכל העד ו ש ע נ ת ה ו ל ו ע פ ן ה ה בי נ ש מ ת ה ו נ ח ב ה לו דלא ח י כ ו ו ה נ ת רושלמי על משנ בי , וכן ״ ה נ ש מ ן ה ו בלשו ק ם דקד י ש בנפרד. כך בבבלת מ א ב . ו . . הן כאחד י ו שנ ד י ע ע דצריך שי מ ש מ י ד ן את השנ סי י כ מכנ ״ ח א ן ו כר׳ נתן מדתנ, ״ . . פא. רושלמי עדי ה בי ח כ ו ה ח ה י כ ת לן להו מ אי אי ״ . מ . ת אלו... אינן חזקות. ו ח כ ו הל; ׳ ׳ י הנ שלמ רו ל הי , ע ה ד ע : קרבן ה ׳ 81), עמי רסג. וראו ל הע צ״ד (לעי ל רי ו ש נ לשות ו כ ל ה ם ב ״ ב מ ר ל ה ו ש נ ם לב ללשו . ושי 95 ׳ 102), עמי 94- ל הע י ע ל ) ן ו י ד ווייס, סדר ה

ת יז, ב. ו ד ע׳ 39. ד הע ל לי 108 ראו רי״ד, לעי

ת א ר ת ת ר׳ יוסי אין ה ט י ש ל מר ש ו לו נ ו עלי נ ל כרחי ע ב : ״ י , כ טתו ברמן לשי ק לי ן מסי לכ 109 ון אי י שקר, ו ם הם עד י ד י ע מ ה ודעים ש ם אינם י ה ם ש ו ש ד (או עדים אחרים) כלום, מ ״ בת ו ד ן ע ש כא י ה ש א ר ת ה ת ה ע ש ם ב דעי ו ם נהרגים אלא ע״פ התראת עדים שי ממי ו ם ז עדי

, עמי כא). א ״ א לתוספא כפשוטה, זרעים ח ו ב מ ) ״ ר ק שגע ו . בנ ו תי ת שבהערו רו במקו ׳ 28), שם ו ל הע ״ (לעי ה א ר ת ה ה ו ח כ ו ת, ת , ״עדו ש מ 110 ש

[ 5 3 7 ]

עמיחי רדדינר

האיום בבדיקתם.111 מכאן עולה דמיון נוסף: כשם שבהתראה על המתרים לציין את עונשו של המותרה,112 כך גם בית־הדין מפרט באיומו על העדים את מה

שיביאו עליהם מעשיהם.113

5. לגבי השאלה על תחילת הגדרתו של אדם כעד וכחבר בכת, הרי שהתשובה ברורה. הדבר מתחיל מעת שמתקיים בו השלב הראשון הנעשה בבית־דין בכל מי שבא להעיד, והוא האיום. משהחליט הצופה שחלקו בין אלה שהיו הדיינים ״מכניסין אותן ומאימין עליהן״, הרי שבכך הפך עצמו לחבר בכת העדים, ולכן אם הוא ״קרוב או פסול״ הרי שנוכחותו ״בזמן שהתרו בהן״ תגרום לכך

שחברי הכת כולם ״עדותן בטלה״. כאמור, מבחן זה נכון הוא לגבי עדים הבאים לבית־דין, אשר שם בדרך כלל תחילת תפקידם כעדים. לגבי עדים הבאים מתוך כוונה לצפות באירוע ולהיות

עדים לו, המבחן הוא שונה ואותו מציע רבא בתלמוד.

ן אין ה י ים, לפ נ ל אחרו ת ש ו ע ו ד נ ת, הרי שגם לגבי איום מצא לי נה הפלי ו ת הכו ח כ ו ה לכירה, ו מז ה ז ע . ד ׳ 103], עמי 175-174) ל הע לעי ד חכם (רקובר ן י מ ל ל ת ים ע צורך לאין ר אי ב ח ה ״ י ת) לפ לו במקבי ב ו ״ ן ח ע דה (סנהדרי הו ל ר־ יוסי בר י ו ש ת ע ת ד , א ן ב כמו

. צריך התראה״עתם די ת לי ו ע ג ו נ ת ה ו ש ש א בעיקר כדי לסלק ח , הי ה כ ל ה י ה מ כ ת ח ע ד ם, ל קת העדי י 111 בד׳ 103). אך ראו גם ל הע ן ורקובר (לעי פקי ם, ראו לי די ו הם מעי י ם בדבר שעל י של העדה רוצה י ה ם ש י ח י כ ו ם מ ם הדברי א ו יראה לי ש ה מי : ״ ה צ ת סי׳ ש ״ ו ש ת הרשב״ש, ב ע דל כו , י ר בו ו חז י ו על מ י י א ש כ ת ו ו ד ר ע מ ו ודע ח ו י נ א עם הארץ ואי ו ן שה ו ד שקר, כג י ע ה לת ו ד עת ע י נ ל במ ע ן פ ם אכ ו ן ד, ה ניכר כי האי ה בסנהדרי נ ש מ ל ה פה ש מסו ״. ו ר בו ו לחז

ד עדי אמת. י ח פ כנראה אף ה שקר, ון יא, א. ספתא סנהדרי 112 תו

ד ו מ ל ת ט רק ב רו ו פי נ ת מצא ו נ ו מ י דיני מ ב ת, אך לג בי דיני נפשו ה לג נ ש מ ש ב ר ו פ ר מ ב ד 113 הו ודם דמ ״ ם ( י י ס י פ א ט ום הם מ ם באי כרי ז ם המו נשי ם, העו . אמנ ט ע״א) ן כ (סנהדריו ב י ם שהצ י מ כ ו ח את דבר), אך הי ם או בי ים (עצירת גשמי ים בו״) או כללי י ו תלו ותי זרעין לז ע״א, ל ערוך לנר בסנהדרי ע . כך, ב ד את ההתראה ו א ר מ כי גדר, המז ש מו נ ו איום בע׳ ואם עדי שקר , פי ח ״ ו ם בד כ ת ק א ו לבדו נ פ ודעים שסו א אי אתם י מ ש : ״ תן י ה במתנ ״ דה אם מ ז די ה ו לי א ו ב ח ת ״ ו י ד ד י ת א״נ על־ ו ״ז לעד ו עי תפסל ם ו כ מ צ ו ע ש ח כ אתם תו של ר מ א מ ם ב כרי ז ם המו י מ ו ח ה א ו ״ ב ט י ר ת ה ע . אך לא כך ד ״ תו תמו ם ו די שקר אתם מעית צ ב ו ק ה מ ט י ש ם ב ד הדברי ח ו י ן מ ו . ראויים לעי ג ר - א ׳ 103), בעמי ר ל הע ן (לעי פקי לית א ב ר ה ח א ר ל ש כרה לעיל) א ז ם שנ ממי ו ם ז ה בעדי א ר ת ה גיית ה א (סו ״ ת לג ע ו ב לכתו

התראתם. ם ו ום עדי ן אי חס שבי ם בי א עוסקי ״ ב ט י ר דברי ה

[ 5 3 8 ]

התראה בעדים ותחילת עדות

ו. ״הכי אמרינן להו: למיחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו?״

1. בפרקים ב ו־ג ראינו גישות אשר ניסו להתאים את דברי התלמוד לדברי המשנה, ולראות באמרת רבא פירוש ל״התראה״ שבמשנה. אולם, הקושי שהעלה הריטב״א114 צריך לגרום לנו לעצור ולחשוב אם כך הם באמת פני הדברים. הריטב״א עצמו, נאמן לשיטתו, נמנע מלהשתמש בשורש תר״ ה בבואו לפרש את דברי רבא ונראה כי הוא מעמיד חיץ בין ההתראה שבמשנה, אותה אין הוא יודע לפרש, לבין דברי רבא. בכך הוא שונה מיתר חבריו לגישה ההולכים״ בעצם קיום ההבחנה, ורק בכך, דומה הריטב״א לראשונים 5 בעקבות הר״ח. בסעיף ב, 1 לעיל (למעט, אולי, רש״י) המבחינים בין ההתראה במשנה לבין

דברי רבא. אכן, קשה ליישב את לשון המשנה עם דברי רבא. אפשר שהבחנת הדברים

תועיל לנו להבנת מהות ההתראה שבמשנה.

2. ברצוני לטעון, כי רבא באמת לא בא לפרש את לשון ההתראה שבמשנה. אמנם, נוסח הסוגיה שבפנינו מעיד על קשר בין הדברים, שהרי היא מסתיימת בציטוט המשנה: ״אי אמרי למחזי אתו, מה יעשו שני אחין שראו באחד״ 7 שהרג את הנפש״,6" אולם מדובר בתוספת סתמית שאינה חלק מדברי רבא. כבר הגאונים קיבלו את עמדת בעל הסוגיה שדברי רבא הם פירוש לדברי רבי

׳ 58. ל הע 114 לעיל סע׳ ג, 1. י 115 ראו לע

רה זו, ר אמי י ש להסב ה זו) י ה ג ה ה (ואין רגליים ל י ו מג נ ׳ 23. על מי שאי ל הע י 116 וראו לעה , וכי מ ך נ י ת י א ד ו ה ס א ל ו ״ אמר ים גם אם י ״ תתקי ן עשו שני אחי ה י מ ה ״ ל א ש שהרי הה ה י מ ? נראה כי ת ה בו פ ו ר צ ח ו או קרוב א י ע לכך שגם אח ד ו ו מ נ רוע שאי ה באי פ ו עשה צ יי , כפ ״ף עצמו ל הרי ש ״ף (ואינם מ סי הרי ם בדפו עי פי ם המו ל הדברי ע ת ב ה א א י ב זו הד ע ע כי על ה ו ת א) לקב ם או שי אנשי ש ו ד , וראו חי ן ס הראשו ו פ ד ן ה מ י ו ׳ ׳ ה מכה ל ו ע ש, ו תנ ש למשנ ״ מ ה י פ ם ב ׳ ׳ ס דברי הרמב הו גם בסי ל. ז ב או הפסו ל הקרו מו ש ו ת על קי ע ד לר א כמקו ת פ ס ו ת ן ה ח ב י ן ת ל ה . ל ( ה - ת ה, ד ה תורה (עדו ת במשנ ר ח אם כי נראה כי דעתו א

. ל ו ב או הפס ו הקרו ד הכשר בחבר ע ל ה ״ ש ה ע י ד י ״ שת ה לדריל ה ש כ ל ה ת ה ו מר ן מי ו ש ל ר לכך ש ב ע . מ נכן הכל סתמי י מי ״ כ ב ׳ 12, ש ל הע י 117 אך ראו לעא ו ב י בצירוף מ ה רבה בבבל ש א , ״פרק ה דמן י פרי ״ ש ) ת י ר ב ל ע א בדרך כל י בבל הי רא אמו׳ 60. , עמי 275, 301 הע ם ומקורות, א (תשל״ח) , מחקרי א״ י ג ל דרך חקר הסו י ע כלל), הרי ש ״מצא נו ה שלנו נ ש מ ל ה ע ד ש ו מ ל ת ם ב עי פי ם המו סח דברי רבא האחרי ו ו לנ ו ש ה ום סחי ו ת הנ צ ק מ ם ב י ע י פ ו מ , ה ד ו מ ל ת ל סתם ה ס דיבורים ש ״ ש ת ב ו מ ו ק ה מ מ כ ה ו מ כ בד י ח י א ה כן הו נ י מי ״ כ ן ש ו ו י , שם, עמי 433 והעי 19). אולם, מכ בשם רבא״ (פרידמןל ו ש מ ם ש י נ ם ובראשו י נ ם בגאו י ט ו ט י צ ת ה במרבי מרה, ו ר למי מ ו א ו גורס את שם ה נ שאי

[ 5 3 9 ]

עמיחי רדדינר

8" אך אם נשכיל להפריד בין הדבקים נראה כי נוכל להבין טוב יותר הן במשנה, את דברי רבא והן את דברי המשנה. כך הם פני הדברים:

היכי אמרינן להו? אמר רבא, הכי אמרי׳ לה ו: למיחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו? אי אמרי: לאסהודי אתו, נמצא אחד מהן קרוב או פסול — עדותן בטלה, אי אמרי: למיחזי אתו, מה יעשו שני אחין שראו באחד

שהרג את הנפש?

רק הקטע המודגש הוא דברי רבא. שאר הדברים הם ״מעטפת״ של בעל הסוגיה, היוצרת רושם כי ובא בא לפרש את מהות ההתראה שבמשנתנו.119 בעל הסוגיה מצמיד את דברי רבא למובאות מן המשנה, ובכך דוחק בנו להבין כי הם פירוש לה.20, נוסף לכך, הוא מוסיף את השאלה ״היכי אמרינן להו?״ כדי ליצור הקדמה לדברי רבא שבמסגרת זו נראים כמתייחסים למשנה. נראה ברור שהשאלה נתנסחה תוך שימוש בדברי רבא עצמו ״הכי א מ רינן להו״.121 בכך גםm ״וכן לשון הגמרא שאמר היכי אמרינן להו. ההסבר לתמיהתו של הריטב״א:

דהוה ליה למימר מאי התרו או כיצד התרו ? י ״

3. מהו, אם כן, פירושם של דברי רבא? כאשר אנו בוחנים אותם ללא האילוץ לראות בהם פירוש להתראה שבמשנה, ולדעתי יש לראותם על רקע דברי התוספתא שהובאה בפתיחת המאמר וכפי שיוסבר להלן, נוכל להציע שהם עוסקים במקרים שבהם באים העדים לראות אירוע תוך כוונה להעיד.

ה ט מ ש ר כי ה ע ש ׳ 140), ניתן ל ע ה ן ב , ראו להל ט חריג אחד ע מ ל ם ( ע על הדברי י פ ו רבא מ. ש כאן ת י ו מ ו ד ת ה מ ח מ

׳ 21), ל הע ל גרונר (לעי צ ה א פ ר י א ו ת ג מ רה״ ג ו ת רש״ ו ב ו ש ת ך שקרה ב י ל ה ת 118 הה כ ל ה ה ת ו ו ת הפרשנ ו ח ת פ ת ך ה ש מ ה רבה על ה ע פ ש תה ה ת אלה הי ו ב ו ש ת . ל 5 7 - 5 עמי 5

ה זו. י ג בסון ם אי ה ב ם ש ו ש ת בלבד, מ ו נ ו מ י מ נ ן לדי ח ב אה בדברי רבא מ ה הרו ש י ג מר כי ה ש לו ב י ו 119 ש. י פ ן חלו ח ב ה מ ע ל י א מצ ל , א ה נ ש מ ב ה ש א ר ת ה ש את ה ר פ ן כי רבא מ ע ט א ת , ל התראהל ב ק ר, מ ל. כאמו ה, כדברי לעי י ג סחי הסו ו ס בנ ן לה בסי ה שאי ה ג לם, דבר זה דורש ה אוו תה סברת ו הי ר כי ו י א ניתן להג ך ל , א ה א ר ת ה ת ה ש א ר פ א ל א ב א ל ב ר ה ש נ ע ט ת ה י א אנ

ה. י ג ל עורך הסו ש. 1 8 - 1 , עמי 6 ג ״ , ירושלים תשנ ת לבבא קמא רו מסו ת ו רו , מקו י : ד׳ הלבנ ל ש מ , ל 120 ראו

ת שם. ההערו י 297-296 ו מ ׳ 117), ע ל הע י ע ל ) ״ ה ב ה ר ש א , ״פרק ה דמן : פרי ל ש מ , ל 121 ראון תו עיקרו י או פ , יכולים ל ״ ן להו נ י אמרי : ״הכ ו מ צ אף דברי רבא ע ׳ 58. ו ע ד ה י ל ל י ע 122 ל

. ה נ ש מ חס ל י ת לא התי מ א ד כי ב מ ל ל

[ 5 4 0 ]

התראה בעדים ותחילת עדות

כלומר, אין מדובר פה בעדים מזדמנים, הצופים באירוע ללא הכנה מראש כבמרבית המקרים של דיני נפשות וממונות,123 אלא בעדים מוזמנים, המובאים מראש כדי לצפות באקט משפטי מסוים.124 לגבי עדים מסוג זה מתאימה ביותר

השאלה: ״למחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו?״ אכן, רובו הגדול של העיסוק ההלכתי בסוגייתנו, החל בספרות הגאונים,125 עוסק בשאלת עדים קרובים או פסולים שחתמו על שטר דווקא. אמנם כבר

הברייתא שבתוספתא126 קבעה כי:

׳ 52. ד הע ל לי 123 ראו לעי( וקא! דו ל רבא ( תו ש ר שלי אני דן בהרחבה בהבחנ קטו דת הדו 124 ראו להלן סע׳ ו, 7. בעבו: ״דיני קנסות״ ן ת סנהדרי נ ש מ ת״ ב ו נ ת את קטגוריית ״דיני ממו בו צות המרכי בין שתי הקבול ם כל ה ת״ ש או ו ו הל ת ו דאו ״הו ים, ו ם והעונשי י ן הנדקי ו מ מ ובי ה א שמם של כל חי שהוע כי מנ . לא מן הנ ב ״ ע - א ״ ג ע׳׳א, לב ע - ב ״ גיות סנהדרין ב ע ם. ועיין בסו י בים החחי ו החי, אולם, ו ל אותה אף על משנתנ י ח ה עצמה, מ ימת כבר במשנ ה זו קי נ ח ב ה ען ש רבא הטוי ת ש ב ם ש ל בין העדי ד ב ה . את ה ה חה כי רבא כאן בא לפרש את המשנ כאמור, אין הכרח בהנן ד, רמת־ג ות בתלמו ית סנהדרין לב, סיכם ש׳ אלבק, דיני הראי י ג לה מסו ת, כפי שעו צו הקבו: ״ורבא אמר ג י י מצ ם את הרעיון שאנ י א ט ב ן שהדברים מ ו ו , עמי 219, ואביאם מכי ז תשמ״ת או ו הלו ת ו דאו ן צריכים דרישה וחקירה, תוקנה בהו ם זו שאי ם [לב ע״ב], שתקנת חכמי שי . ומפנ . ם צריכים דרישה וחקירה. ה ת, ש ו נ בלבד, ולא בדיני קנסות, כלומר: שאר דיני הממול העדים, ואין צריכים לאיים עליהם ת אין צריכים דרישה וחקירה ש ואו ת והלו דאו ה בהו מו במקרה דמנ ז ת אינם עדים שנ או ו הלו ת ו דאו י הו ? לפי שעד ת מ ה כדי שיאמרו א מ ז ה בה כדי ש ע מ ם ה א למקו ן לא אמרו להם לבו ת, ובעלי הדי ה וראו את העובדו ש ע מ ם ה למקות ו חדו אותם לעד י י ם ו ו את העדי נ ן הזמי י הדי , לפי שהם סומכים עליהם, אלא בעל שיעידוו י דים שה ל מו הכ ם מכירים אותם וסומכים עליהם, ו ה ן ויעידו, לפי ש כדי שיבואו לאחר מכן מ ז ת על ה ו ל א ש ים אותם, הלכך אין צורך ב ה ואי אפשר להז ש ע מ בשעת ה ה ו ש ע מ ם ה במקו

. ן הדרישה והחקירה״ והמקום, שה. ח ע ק - ב ס ׳ ק , סי ן ם לסנהדרי י נ או : אוצר הג 125 ראו

. שים ס) הדפו רט ו י ארפו סח כ״ ו ן ז, יא (ובעיקר נ טי י א בתרא יא, יא. וראו גם ג ב 126 בג , מ ה א ה״ ״ ן פ טי י י ג רושלמ ה בי ל י ב ק מ ה ם ( ה עדי ש י מ ת על ח ר ב ד א מ ת פ ס ו ת ה לב שה ש י מ ח ה ו ע ב ר א ת ״ נ י י ב מצ ״ ב ע ס ב ק ״ י ב ה בבבל ל י ב ק מ ה רה ארבעה עדים, ו כי ג מז ״ ע, ם״ ה עדי ש ל ם או ש ים עדי י ״שנ ב ו לג נ ת נ ש מ ב ש ש ר ד מ ש בכך קשר ל י . ייתכן ש עדים״)ו א צ מ נ ת ש ו ר ט ש ן ה ל מ ו ד ק ג . חל והג נפוץ בארץ־ישראל ף נ ק ש ר מ ב ד ה לם ייתכן ש אוN. Lewis, Y. Yadin & J.C. : ם. ראו ה עדי ש י מ ל ח ת ש ו מ י ת דה נושאים ח הו ר י ב ד מ בGreenfield, The Documents from the Bar-Kokhba Period in the Cave of Letters: 12 ..Greek Papyri, Jerusalem 1989, p ת ו מ ו ק מ מ ה ו ד ו ה ר י ב ד ת מ ו ר ט ש ע לנו מ ו ד י הג ה ו ר אף לנ א קשו ת פ ס ו ת ן ה י יתכן שד ים י ם העד ה י ר ח א ל קא ו ו ו ם ד י ד ל הצד ה ש ל ר הן א ט ש ל ה ת ע ו נ ת הראשו ו מ י ת ח ה .אחרים, ש

L.H. Schiffman, "Reflections on the Deeds of Sale from the Judaean Dese r t : ו ראin Light of Rabbinic Literature", Law in the Documents of the Judaean Desert

׳ 13 . (forthcoming) בסע

[ 5 4 1 ]

עמיחי רדזינר

שטר שחתמו עליו חמשה עדים ונמצאו שלשה הראשונים ק רובין או פ ס ולין תתקיים עדות בשאר עדים.

אך אף שהיתה כנראה מוכרת למי מחכמי התלמוד27' וחלק מן הגאונים והראשונים אף פסקו כמוה,128 הרי שנראה כי הבבלי אינו מקבל אותה להלכה.129 אין אני טוען כי רבא עוסק בשטר דווקא. לדעתי, רבא עוסק בכל המקרים היזומים אשר בהם נדרשים עדים להעיד על האירוע (או לחתום על השטר). כאשר מתעוררת שאלה לגבי כשרותם המשפטית של העדים במאורע כזה יש לשאול על מטרת בואם, ואם יטען הקרוב או הפסול כי בא להעיד, ייפסל החוזה. באומרי ״עדות מוזמנת״ אץ כוונתי דווקא למקרה שבו נקראים העדים מראש בצורה מפורשת לבוא ולהעיד,0,־1 אלא אף למקרים שבהם צופים אנשים בידיעה ברורה(שמטבע הדברים אינה קיימת במקרי עונשין ונזיקין) כי עומדת להתרחש בפניהם פעולה בעלת משמעות משפטית. במקרה כזה, על האדם להחליט אם הוא צופה סתם או שמא כעד. להחלטתו זו נפקויות משפטיות, והבולטת שבהן

היא במקרה שאותו אדם קרוב או פסול.

. דמת ו 127 ראו בהערה הקצר : או ם , עמי 460. אך ראו ג , בבא בתרא ח״י ה ט ו ש פ א כ ת פ ס ו , ת : ש׳ ליברמן 128 ראו

. ׳ קעד , סי ן ם לסנהדרי י נ הגאות ו ט י ש כום ה , עמי 910-908, סי ח ״ ן ח טי , גי ה ט ו ש פ א כ ת פ ס ו ת . וראו ב ב ה ע״ ן י טי י 129 גו תנ י י ג א לסו ת פ ס ו ת רה בין ה ק גם בסתירה לכאו סו ו עי ם ישנ . ש ד ו מ ל ת ה א ו ת פ ס ו ת ב ה ישו לית ו כ ת מ י י ג ו לסו ר פנ ט ש ל ב ת קרוב או פסו ל א ש ו ב ק ס ע ם ש סקי ו ת הפ , מרבי ת. אכן במכונה ט שם, פו ס מן ק . בסי מן קעד ד סי חו י י ב , ו ן ם לסנהדרי י נ או צר הג . ראו או ספתא לא לתו ון . וראו להל א ת פ ס ו ת ג ב צ ו מ ה לזה ש ה ב ז צ מ ת ב ק ס ו ה ע ל א ש ה ת ש ו למרו יתנ י ג י לסו א רב ה

׳ 4. ם בהע ל ברודי ש ו ש נ ו בדי ׳ 133 ו ע ה ב ר ש במקו, ם י ר ח ו א מ ״ף ה י הרי ס ו ה זו לדפ ט י נשתרבבה ש ו ת סי׳ יא [ ו כ מ ו ל י ש בפסק ״ א ר ת ה ט י 130 שי אנשי שם, ש ו ד י . וראו ח ן ס הראשו ו פ בד י ו ״ מת בכה י ה קי נ אי , ו ו ה ממנ נ י אף כי ברור שאן , אי ד י ו להע נ ו נתכו ל ו ו ב או פס ו שם גם קרו ד מ ע ם ו ש עדי א ר ן מ י מ ז מ ה א, ש ת ב] הי אוד ו ג י נ ב ) ת א, י ו כ מ א ב ת פ ס ו ת ת ה נ ב ה ה זו ב ט י לה ש א תו . הו ת ו ד ע ת ה סלת א נתם זו פו ו כות ו ר ש פ ן א ד אי ו מ ל ת ד שם. מן ה ו י ד ד ס ח ן ב י ם ועי י ו קשי ה ז נ ב ה ש ב , אך י ( ן לרמב״ן ״ (עיין סנהדרי י ם ״אתם עד י ר לעד מ נראה לי כי אף אם א ה זו, ו ע י ב ות ק נ ח את נכו י כ ו להה ל כז אם יתברר פסו ת, ו ש בהם לעדו י ל ש ו ס פ ע ל ד ו א מ ו ה ל דבר ש ו ש ע מ ש , אין מ כט)

לה. ת כו ו ד ע ל ה ס פ י תי חד עד י י רך ל ם בדבר הצו י נ ו האחר ם ו י נ ת הראשו ו ט י ש ר ל ש ם אלה ק ש בדברי י ן ש ב מוכתב ו נ ה ז י ג ל סו ם. ע לי ד קרובים או פסו מ ע מ ם הם ב י ח כ ו נ ק מן ה ל ח מן ש ז ן ב דושי קי

. ת״ ו י עד ל פסו ה ״ נ ש מ ת כותרת ה ח ל נ׳ רקובר, ת ט ש פ ש מ צר ה רבות, וראו בכרכי או

[ 5 4 2 ]

התראה בעדים ותחילת עדות

4. כאמור, מציעה ההבחנה דלעיל, שהמשנה עוסקת בעדות מזדמנת ואילו רבא עוסק בעדות מוזמנת. במלים אחרות, המשנה עוסקת בעדים שעניינם הוא רק עדות בבית־דין על אירוע שכבר נתקיים, אותו סוג עדים שבו עוסקות שאר המשניות בסנהדרין ומכות העוסקות בעדים, ואילו רבא עוסק בעדים שנוכחותם דרושה באקט משפטי מסוים (קידושין, הודאה,"•' חתימה על שטר) שלא בהכרח יעורר צורך להביאם לבית־דין. כאשר יתעורר צורך זה, ואולי תעלה טענת פסלות לגביהם, אזי ניאלץ לשאול אם מטרת בואם לאירוע היתה לצורך

עדות עליו או שמא לראותו בלבד. הבחנה כללית זו בין שני סוגי העדויות אינה מפורשת אצל המפרשים לסוגייתנו, משום הנחתם שדברי רבא מתייחסים לדברי המשנה.32' אולם,

מצאנו הבחנה פרטית מעניינת בדברי רב נטרונאי גאון:33'

וששאלתם: שני אחין חתומים על שטר ויש עליו עדים אחרים כשרים חתומים עמהם, כשר ההוא שטר ומגבינן ביה ממשעבדי אי לא, כר׳

ההלכה אי כר׳ יוסי... כך פירשו רבותינו: בעדות דעל פה הלכה כר׳, בשטר הלכה כר׳ יוסי דאמר בדיני ממונות תתקיים עדות בשאר, וכדקאמרינן בגט פשוט מסייע ליה לחזקיה דאמר חזקיה מילאהו בקרובין כשר. וכך הלכה וכך מנהג, שכל שטר שיש עליו קרובים, אם יש בו לצרף שנים כשרים, כשר ההוא

שטר ומגבינן ביה ממשעבדי כשאר כל שטרי כשרי מעליי׳.

ר ו ט ק ו ד ת ה ד ו ב ע י ב ת ב ח ר ״ ה ה א ד ו ה ל ״ ב ש ח ר ה ה נ ב ו ׳ 124), על מ ל הע ר (לעי 131 כאמוים הם נ ו ם הדי בבי הם סו י ם על י י ד ת התלמו רו , הרי המקו ל שלה ב ו ק מ ן ה ב ר למו ש . א שלין א וסנהדרי ״ ט ע מ ם ק , ש א ״ , בבא בתרא מ ע ב קב ע״ - ב־ ת קא ע״ ו ב ת בכתו ו י ג בעיקר הסו: 4 7 - 4 , עמי 34, 4 ב , ח״ ב , ברלין תרפ״ ט העברי פ ש מ די ה סו : א׳ גולאק, י ראו . ו כטI. Herzog, The Main Institutions of Jewish Law, London and N.Y. 1967, vol. I, , תא די ת, ערכים או די ה תלמו י פד קלו צי pp. 196-200, vol. II, p: אנ p . 4 2 - 4 7 and93-106 H.H. Cohn, "Admission", in: M. Elon (ed.), The Principles of;ת בעל דין א ד ו ה וט פ ש מ ה ב ז ו ח ל ה ו ש ת ו ה מ , ל ג • א׳ ורהפטי , 6 1 2 - 6 1 4 .Jewish Law, Jerusalem 1975, pp , פרקים ח ״ ל ש ת ת טה העברי ברסי י נ ר, האו ת דוקטו ד ו ב ן דברים), ע ת קני העברי (לבעי, 9 3 - 8 , עמי 7 ה ׳ ׳ ן תשמ ג , רמת־ ט העברי פ ש מ ם ב י ר ק ח , מ ג רהפטי : ז׳ ו עי שי ורבי שלי, עמי ח ״ מ ש , ירושלים ת ט העברי פ ש מ ן ב י י ב וקנ ו א — חי ת כ מ ס ץ, א 103-102 : ב׳ ליפשי

.347-324 ,279-248 ׳ 23. ד הע ה לי ג צ ו ה ם ש י נ ת הראשו ט י ש ה ל ל ו ד ו קירבה ג ה ז ע צ ה ש ב , י ן ב 132 אם כי, כמו

ת ו ר ו ק מ ד, עמי 497-496, לפי ה ׳ ׳ , ירושלים תשנ ׳ י׳ ברודי ד ה , מ ן נאי גאו ת רב נטרו בו 133 תשו׳ 1. ם בהע ה ש נ ו א מ ו ה ש

[ 5 4 3 ]

עמיחי רדדינר

כלומר, רנ״ג מציע להבחין בין המשנה העוסקת בעדות שבעל־פה, ולפי דברי התלמוד וכללי הפסיקה134 ההלכה בה כרבי, לבין דין עדות בשטר שבו לא עוסקת כלל המשנה.135 עדות בשטר היא אחת הדוגמאות הנפוצות ביותר לעדות

מוזמנת. חלוקה כזו מוצעת גם בתשובת הגאון שמביא הרי״ף:136

וחזינן לגאון דקאמר ה״מ [=שהלכה כרבי ובטלה העדות] בעדות על פה, אבל בשטר שיש בו שלושה עדים ושנים מהם קרובין זה לזה אם לא נודע בעדות ברורה שישבו שלשתן להעיד וכתבו עדותן זה בפני זה דהוי כמאן דאמרי למסהד אתינן לא מבטלינן ליה לשטרא מספק אלא תתקיים העדות בשאר דאמרינן דילמא חד שביק רוחא למאן דקשיש

מיניה ובא זה הקרוב וחתם שם שלא מדעת חברו.

5. תשובה זו שמביא הרי״ף השפיעה על שתי תשובות הלכתיות שכתב.137 אף בהן הוא משווה את מבחנו של רבא למבחן הידיעה של העדים אודות הצטרפותם (ברגע החתימה על השטר) עם קרוב או פסול. הרמב״ן138 מציע לראות את מקור

דברי הרי״ף בחלקה השני של התוספתא, שהובאה בראש המאמר. שמא אפשר להציע כי באמת יש לראות את דברי רבא על רקע ברייתא זו

134 ראו דברי ברודי, שם, בהעי 3.ן י ד ת־ י בי נ פ ב ת ש ו ד ע ת רק ב ק ס ו ה ע נ ש מ ה ר, נראה ברור ש , שם. כאמו ל בדודי ו ש ת ר ע ש ה 135 כה נ ש מ ה כרבי ראו ב כ ל ו ה ע ב ק ם ש י מ כ ח , כי ה ן ו א ניתן לטע ל ם ש ג ־ ה ) מ ת״ דמנ ת מז ו ״עד )

לא פירשו זאת. א כר׳ יוסי ו ה הי כ ל ה ו ה ה שב ר ק מם י ע י פ ו ש המ י ק לה בדברי ריש ל ) עו פ ״ ע ב = ן ( י ד ת־ ת בבי ו עד ר ו ט ש ת ב ו ן עד ס בי ח י הה ר ק ח נ י ש מ ה כ ש ע — נ ר ט ש ם על ה י מ ו ת ח ם ה : ״עדי י בבבל רושלמי ו ת בי ו מ ו ק ה מ מ כ בראו , ו ב שלו פ ה ק ב ו ש ת ״ף ב ה הרי ש ו ן ע דו י ר הנ ש ק ה ה ב ל ז ל כ ש ב ו מ י ד״. ש ׳ ׳ תן בבי ו עדן י ד ת־ ם לבי ן עדי י ה שב ר ד ג ה י ה ל ד ב ל ה ע ע י ב צ ל זה בעצם מ ׳ 137. כלומר, כל ן הע להל, דבר קה י בד ום ו ל אי ך ש י ר תהל ו ן צריכים לעב ת־די ה על שטר. עדים לבי מ י ת ח ם ל עדי ו

׳ ה.3. ן בסע ב להל בו ארחי׳ קעא. , סי ן ם לסנהדרי י נ או : אוצר הג . וראו ת ו ו במכ י פ ד ב מ ״ ע 136 ב ס

א ו ב ה דעתי אם קרו א י י ל ר השנ ע ר ה מ א הו ש ז ״ ים קסז [ מנ ׳ לייטר) סי מהד ׳ף ( ׳ ת הרי 137 שרירה תו כשי ו עד ו ו א א קרוב אם ל ו דע אם ה א י ל נו רגיל אתו יתכן ש ו רואים אם אי א אם לי ז ח י מ ו ל ר מ א ש תן כ ו עדו נ ר קבל ש א כ ן ו תו י אתי ד ו ן או לאסה תו י אתי ז ח י מ ו ל ב ת כ ו ש מ כן ו ן אני נכנס כרגע לדי . אי , קפב [ א פסול״. ו ה ו ש דענ ו לא י ר מ א ש ת כ ו ד קבל ע ן כך נ תו אתין י י נ ה שמע מ ם ש ו ש , מ ם בלבד ם הכשרי י ם הם העד ״ף כי הנשאלי ן הרי ה מ ל ו ע ה ש מ בת ו כ מ ן ל ׳ ׳ י הרמב ש ו ד ח ך ב ת דברי רבא. ראו צל כ נ ב ה ו ל ע בדברי י י א להסת ו תי כרגע ה או

׳ יא. א סי ״ ת פ ו כ מ ש ל ״ א ר בפסקי ה , ו ן א דתנ ה ה ״ ׳א, ד ו ע׳׳ 130. ל הע י , וראו לע ספתא ר לו בתו ח הסבר א ה ו י ז הו י ד לז ג ש מתנ ׳ ו שם. הרא׳ שי ו ד י 138 בח

[ 5 4 4 ]

התראה בעדים ותחילת עדות

שבתוספתא י כמו רבא, אף התוספתא אינה מזכירה את מבחן ההתראה, אלא מבחן לדיני ממונות39' המציע שאלה הנוגעת לזמן הצטרפות העדים למעמד אחד. רבא, כמו התוספתא, עוסק במקרה של עדות יזומה, וניתן להציע על סמך הדמיון שרואה הרי״ף, כי רבא בעצם מפרש את הסייג של התוספתא, אשר אין לו כל קשר למבחנה של המשנה, ומציע מבחן כדי לדעת אם יש לפסול את

העדים המוזמנים.40'

, ד ״ ש תוספתא, ירושלים ת ם בברייתא ו ״ל. וראו ח׳ אלבק, מחקרי ן הנ ״ ב מ ר 139 ראו בר מ א מ ת מ סחו ו י נ ש כאן שנ י : ״ בע קו א ו ת פ ס ו ת ד ה צ ה ל נ ש מ ת ה ד א י מ ע מ עמי 161-160, הם שונים, י מקרי ים לשנ נ ם שו י נ י מבח ע שנ ע כי כבר רבי מצי י צ ה לי אפשר ל רבי״, אך או

ל. כדברי לעיא בתנ א ו ת פ ס ו ת ל רבא ב ו ש ש ו מ י ש ד א׳ גולדברג, ״ מ א ע ת פ ס ו ת ה ן רבא ו ר בי ש ק 140 על הY. Elman, : , עמי 144. אך ראו , תרביץ, מ (תשל״א) ״ ה נ ש מ רוש ה ל לפי א ו מ דבי ש,1994 .Authority and Tradition: Toseftan Baraitot in Talmudic Babylonia, N.Y

ם שם. י י ו ת המנ רו המקו pp. 205-217 וב [לפי ״ ג ע א בתרא קי ב ב נו ב י ת רבא הנ״ל. כך שנ ט י ש ספת בקשר ל ו מרה נ ן מי ו ח ב י ל כדאר מ א : ״ ן כ נ י מי דה [בכ״ הו : ״אמר רב י ב] ד ע״ ן ל ה בסנהדרי ל י ב ק ה זו מ י ג . לסו רג י המבו כ״, ן ה בסנהדרי ל י ב ק מ ח ל ס ו נ י ה ד ע ק מ ל ח . כך גם ב ח ירסת הר״ ר רב״. וכן בג מ דה א הו רב יה ש ל ת ג]: ש , עמי 94 או ן קי סופרים לסנהדרי , וראו דקדו נכן י מי אך שם ליתא בכ״ת ן א י ע להב י צ ם שם מ ״ ב ש ר ״. ה ן ן די , רצו עושי ן ה — רצו כותבי ל ו ח סו לבקר את ה כנ שנה ש ו ל ש ם ב סקי דה עו הו יק שדברי רב י א מדי . הו ו יתנ גי ם על רקע דברי רבא בסו הדברים ש ם ל ו מנ י ד שז י ע ה ל אם נכנסו ל ב א ת עדים, ״ ו נה להי ו מר ללא כו ו , כל סו ״לבקר״ כנ שנא י ב א מ ו ״. ראיה לדבר ה ן י ה די ש ע ד נ ן ע ם ואי ד הרי הם עדי י ע ה י ל ע כד ו מ ש ם ל או הבי וא קרוב הו , ו ה ל י ח ת כ ל ד מ ת ע ו ן להי ו ו י רבא כי אדם המתכ ק מדבר א מסי . הו ו יתנ י ג מסות א לראו ב ה ן ש י ו למד נ : ״נמצי ך כ ן ש ו ו לה, ומכי ת כו ו ד ע תו זו את ה נ ו ל בכו ס ו ל, פ או פסול ו ס א פ תן אם הו ו ל עד ט ב ו ל רי ל כל חבי לו לפסו אפי ד ו ה ע ן לי נ י ד חשב י ע ה ה כדי ל ש ע מה ש ו נו ע ב אי ו ש ד ד י ע ה י ל ב מרע כד את שכי ו ו ת צ א לראו ו הו לב ו מנ י ז כא ד ן הי כל שכ וו יכר מדברי , הרי שנ ת״ בלבד מנ ז ו ת מ ו ד ע ״ ן כי רבא עוסק ב ע ו א ט ן הו ת שאי ן״. למרו דיד ו א ם מ מי ה כי בכך עסק. דברים דו נ ן בהב ו ותר לדברי רבא טמ ב בי ו ט ר ה ב ס ה כי הה מנ ל הז ה ש ר ק מ ת רבא ל ם א צ מ צ ל א נזהר מ ה שם, אף כי גם הו ״ מ ם בדברי יד ר י י מצות ו כ מ סק ב דה פו הו : הרי רב י ו כך ש ק ה ו ו י ד תלמי ן ו ״ ב מ ר ו ה ק ס בלבד. בדברי רשב״ם עי דברי רבא ב לפ ״ ב ו ב ת דברי ם א ״ ב ש ד ר ה צד זה מסבי , כי קא כרבי יוסי •, אם כן ו ו דם י דמנ ם מז ל בין עדי ד ב ש ה י ים כולם היא, ש נ ה שעו ב ו ש ת ת רבי? ה ט י ש קא ב ו ו ך ד ל ו ה שג ר׳ יוסי י ן לא קא פל א ד כ ע ד : ״ ם ב ש ״ ב ו ל שי דו ן בחי מר הר״ ם, וכך או י מנ ז ם מו לעדיי ור׳ סבר ד ו ן לאסה ו כו א אי י ל מ ת ס א מ ל הו ב או פסו ן דקרו ו ה דכי ר׳ לי ׳ דסבי ו ש אלא מה ש ע נ ן ש ו , וכי ה עד ש ע ל נ כ ד לדברי ה י ן להע ד כשר שנתכו ע ל ב ב , א נן להו ילי ה שי ״ פ אה ש ע ד נ ן ע א אי ו א ה ל ל כ , ד ו י ן לפנ י ד ׳ אחרים מעי אפי לם ו ן לעו י ה די ש ע נו נ ב אי ד שו ען ת, ואי מנ ז ת מו ו ד ע ם אך ב ל באמת, דברי רבא עוסקי ב . א ״ל״ ש ז ׳ רוש לפר׳ הו פי דיין, זו על רקע דברי ת ט י ת ש נ י ח ב ש ערך ל ת כלל. בכל זאת, י ו כ מ ה ב נ ש מ ש את ה ר פ א בא ל הות ב ו ש ת ן כי ב י ן לצי י י ב כעד. מענ ש ח י ה ה ל פ ו צ ל ה י ח ת ו מ ל באשר לרגע שב ׳ ׳ דה הנ הו רב י

[ 5 4 5 ]

עמיחי רדזינר

6. ייתכן שהבחנה וו שתליתי בדברי רבא, בין מבחן ההתראה שבמשנה לבין המבחן הראוי לעדים ״מוזמנים״, קיימת במפורש גם בירושלמי,'14 שחלקו

הראשון מובא על־ידי הרי״ף בסוגייתנו:142

מי שנגמר דינו כר כתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחת היו העדים כשירין לזה ופסולין לזה. רבי הילא אמר: איתפלגון רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, חד אמי מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה וחתה אמר כשירין לזה ,יפסולין לזה. רבי מנא לא מפרש, רבי אבון מפרש: רבי יוחנן אמר מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה, רבי שמעון בן לקיש אמר כשירין לזה ופסולין לזה. אמר רבי לעזר מתניתא מסייעה לר׳ יוחנן: ״מה השנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה אף השלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה מניין אפי׳ מאה תלמוד לומי עדים״. רבי יעקב בר אחא אמר: איתפלגון רבי חנינה חברון דרבנין ורבנין, חד אמר יאות א״ר לעזר וחרנה אמר לא אמר רבי לעזר יאות. מאן דאמר יאות אמר רבי לעזר נעשית כעידות אחת וכהתרייה אחת וכל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. מאן דאמר לא אמר רבי לעזר יאות נעשית כשתי

כיתי עדים כשירין לזה ופסולין לזה.

ר׳ יוחנן ורבי שמעון בן לקיש חולקים במקרה שבו נתן אדם בשטר את נכסיו לשני אנשים, ועדי השטר היו כשרים לאחד ופסולים לשני. ר׳ יוחנן קובע כי המתנה כולה אינה מתקיימת בשל הפסול החלקי. תלמידו, ר׳ אלעזר, הוכיח את דבריו ממשנתנו. על טיב הוכחתו זו מן המשנה קיימת מחלוקת. אולם מעניינים בייחוד דברי תלמיד אחר של ר׳ יוחנן, ר׳ יעקב בר אחא (או שמא זהו סתם התלמודי): ״מאן דאמר יאות אמר רבי לעזר

ת ו כ מ ד ב ו מ ל ת סח ה ו ׳ 64), נ ל הע א (לעי פ ן סי• ק ם לסנהדרי י נ או צר הג ) שבאו ? ) י א רב הן וכוי״. נ ) אמרי ! דה ( הו ו א׳ רב י ה ׳ ל כי אמרי : ״הי א ו א ה ״ ו ע

, א א ה״ ״ ן פ טי י : ג ג ״ , לד ע ה א ה״ ׳ ׳ ת פי ו ב : כתו ת ו ל י ב ק מ . וראו ב ב א ע״ , ל ״ו א הי ״ ת פ ו כ 141 מים. י ו נ , בשי א ג ע״ מ

מן ש שם סי ״ א ר בפסקי ה א ו ״ ת ז ע ו כ מ ן ל ״ ב מ ר שי ה ו ד ׳ף. ראו גם בחי ׳ י הרי פ ד א מ ״ 142 ג עש ו מ י ם הם ש ו עושי ת ו כ ס מ ב ח ש ס ו נ ב ם ש ן (משו י ט י י כבג שלמ רו סח הי ו ם נ ה ב יד, ו

. ״ש) קתם, עי לפסי

[ 5 4 6 ]

התראה בעדים ותחילת עדות

נעשית כעירות אחת וכהתרייה אחת וכל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה״. הביטוי ״כעידות אחת וכהתרייה אחת״ קשה הוא, ולא ייפלא כי היה מי שהגיה על־פי המקבילות ל״נעשית כעדות אחת מאיש/באיש אחד״.143 אולם אין צורך להגהה זו. כוונת הדברים ברורה: דברי ר׳ אלעזר העושה שימוש במשנה להוכחת דברי ר׳ יוחנן, מוסברים גם הם על־ידי שימוש במשנה. ר׳ אלעזר מחזק את דברי ר׳ יוחנן, העוסקים בעדות ״מוזמנת״(עדים החתומים על השטר) ולפיהם המתנה כולה בטלה גם אם העדים פסולים רק לאחד, בכך שגם במשנה מספיק שיימצא ״אחד מהן קרוב או פסול״ כדי שתיבטל העדות כולה. השוואה זו מוסברת בכך שחתימת עדים הפסולים לאחד, פוסלת את השטר כולו משום שהיא עדות אחת, כמו ההתראה שבמשנה המצרפת עד פסול לכשר ופוסלת את הכת כולה. יהא פירוש ההתראה שבמשנה אשר יהא,144 התראה זו היא גורם המצרף עדים כשרים לפסולים ופוסל את העדות כולה, כשם שחתימתם הרצונית והמכוונת היא כזו,145 אך כמובן שאין החתימה פירושה

של ״התרייה״.146

ד. כעת אדון בהשלכות שיש לתפיסה זו על הגדרת תחילת העדות. אין לנו מקור מפורש על דעתו של רבא לגבי ״עדים מזדמנים״, אך לגבי ״עדים מוזמנים״ הרי שזמן תחילת הגדרתם כעדים הוא ברגע שבו התכוונו להיות עדים לאירוע ולא רק לצפות בו בלבד. ניתן להציע כי זמן זה הוא מוקדם לזמן המוצע במשנה, משום שהמשנה עוסקת בעדים שכל עניינם הוא עדות בבית־הדין ועד שלא יגיעו להעיד לא ייחשבו כעדים. גישה זו מתיישבת גם עם אחד הפירושים שהוצע לעיל למובנה של ההתראה (סע׳ ג, 2), אבל בעיקר עם שני הפירושים שבפרקים ד ו־ה ואשר מנסים ללמוד את המשנה ללא ״עזרתם״

של דברירבא.

ה י ג ת ה ו ב ו ת כ ה ב ש ל פני מ ע , ב ו ת מ ו ע . ל ת ו ת מכ י י ג ה בסו ד ע ל קרבן ה ע ה ב י ג 143 כך ה. ע ו א פירש מד , אך ל ת ו כ מ ב ח ש ס ו נ ל

׳ 87. ע ה ב ם ש י ר ב ד ה ׳ 63, ו ד הע ר לי ת ר׳ אלעז ט י ת ש ל א י ע ראו ל 144 ו. ה - ם ד י ל בפרק י ע ו ל נ ו ד י ״ף שנ דברי הרי א ו ת פ ס ו ת ראו ה 145 ו

ו ד ו מ ל ל ת , ע ו י ד י תלמ ן ו נ ח ו ל ר׳ י קר ש בעי , ו רת ארץ־ישראל ל תו ת ש ו כ ל ש ה ל ה 146 עי ב ג י 169, ל מ ד ע ו ח י י , ב ם ׳ 63). ראו ש ע ל ה י ע ל ) ו ר פ ס ה דור ב ב ח ר ה ד ב מ ל רבא ע שד י ל ל ם (לעי י מ מ ו ם ז י ת עד א ר ת ה ) ב ה כ ו מ ס ה ה י ג ו ר (מן הס ז ע ת ר׳ אל ט י י ש ל ו ג ל ג

. ל ב ב ׳ 71) ל ע ה

[ 5 4 7 ]

עמיחי רדזינר

חלוקה דומה לחלוקה שהצעתי בין סוגי העדים היא החלוקה הידועה בין עדי קיום ועדי ראייה.147 כך מגדיר החת״ם סופר:148

הנה ב׳ מיני עדות יש: א׳ מקיימים דבר היינו גיטין וקידושין ולכמה פוסקים גם קנין לא מתקיים אלא עדים הם כורתים הדבר לא שיעידו ולא שיאמינו בשום דבר אלא גז״ה הוא שלא יוגזר הדבר אא״כ נעשו בפני בי. ואמנם צדיכי׳ שיהי׳ עדי כשרים ככל הלבות עדות, אעפ״י שאין צורך לנאמנתם ולא יעידו במקום אחר, אלא כך גז׳׳ה שיעמדו אצל הדבר ההוא ב׳ שראויים להעיד וזה נקרא קיום דבר והיינו כריתות עידי גיטין וקידושין. ושוב איכא עדות המעידים לפני ב״ד על דבר מסופק והנה עדי קידושין בראייתם נגמר הדבר וחייב חנק הבא על האשה ואין צורך עוד לעדותם כלל וכלל ואם יולד א ח ״כ שום ספק לב ״ד כגון שבא עליה א׳ ואינו מאמין שהיא אשת איש או שקידשה אחר או שהיא מכחשת ואנו צריכים עדים להעיד על הקידושין אין נפקותא אם יבואו אלו העדים עצמם או אחרים שידעו הדבר ומשום הכי אם אפילו יעידו אלו העדים עצמם מילתא אחריתא היום נצרפו לעדות קיום דבר הקידושין ומחר

יצטרפו לעדות ראיה נאמנות.

חלוקה זו מדגישה את ההבחנה בין העדים המיועדים לצפות במעשה מסוים לבין אלה המיועדים להעיד בבית־דין. הנפקות המוצעת לגבי הזמן שבו

מוגדרים הם כעדים מפורשת כבר בדברי הריטב״א:49'

מיהו כל היכא שיש באותו מעמד כשרים ופסולים או קרובים, צריך לייחד עדי הקידושין, דאי לא, כיון דאיכא עד פסול ביניהם עדות כלם בטלה, ואף על גב דאמרינן למחזי אתינא, דכי אמרינן התם דאמרינן

- ח ״ ל ש ת , דיני ישראל, ט ( ״ ט העברי פ ש מ ת ב מה של עדו ׳ חפץ, ״מקו : ח ה י 147 ראו עלל ב ש צ יתכן מ ם שי ו ש ח זה, מ ו נ י מ ש ב מ ת ש ה ל ע מ מנ . אני נ ח ע - ה , עמי נא, ע ם) תש״ם דרשו א א ש ל א עדים, א ל ף ל ם א ל לקו כו ן י י קר הד י י שמע ט פ ש ט מ ק א ם ל י נ מ ז ו ם המ י עדה ר ק מ , ב ת (למשל פקו ש נ ם י ת עדי ו ח כ ו נ ל ם ש ו ש ת כשרים, מ ו הם להי ם עדים עלי י ד ד צ ה

. ם שם) י נ בראשו א ו ״ ב מ ע ״ ת ב י י ג ינו בסו ה או קניין, ועי א ו ו ל ל ה ש. ל ה קרוב או פסו י ן שה דושי ד קי ע ת ב ק ס ו ה ע ב ו ש ת , סי׳ ק. ה א ע ח״ ״ ה ם סופר, א ת ת ח ״ ו 148 של ל. ע ב או פסו ה קרו י ה ן ש שי דו ד קי ן על ע ו ת די ר ג ס מ ן מג ע״א, ב שי דו ו לקי י ש ו ד י ח 149 בר י ד ה מ ב ה י ח ר ת ה ו כ מ ו ל י ש ו ד י ח ו ב י ן לדבר א ו כ מת בין דברי י י ת שק י ת כ ל ה ה ה ר י ת ס הם, י ת העד ל א ש ו ב ת ט י ש ו ל ו ש ה ת. ו ב בהערו מ , עמי ת ה ״ מ ש , ירושלים ת רתו א׳ דינין במהדו

׳ 58. ל הע ה עם דברי רבא, לעי נ ש מ רוש ה י פי הו י תו מז ו ג י להסתי ׳ 48, ו ל הע י לע

[ 5 4 8 ]

התראה בעדים ותחילת עדות

להו למחזי אתיתון או לאסהודי אתיתון, ואי אמר למחזי אתינן תתקיים העדות בשאר, היינו בדיני ממונות ובדיני נפשות שאין העדות מתקיימת עד שבאין לבית דין, ושעת ראיה לא חשיבא עדות, אבל הכא בקידושין אין העדות באה לאמת הדבר בלבד, אלא אפילו ידעינן דהכי קושטא דמילתא שקידשה, אינה מקודשת בלא עדות, ואין לקדושין קיום בלא עדות, וגזרת הכתוב הוא, וכיון שכן שעת מעשה הוא שעת עדותן, וכיון דאיכא צירוף פסולי עדות עמהן עדות כלן בטלה, דומיא דבעלמא כשיש צרוף פסולי עדות כשבאין להעיד בב״ד שעדות כלן בטלה, וכי אמרינן למחזי אתיתון או לאסהודי אתיתון, היינו היכא דאתו למחזי בשעת

מעשה.

כמובן שהפירוש שאני מציע אינו זהה לדברי הריטב״א, הטוען כי שאלת ״למחזי או לאסהודי״ מיועדת לעדים הבאים לבית־דין, ואילו עדות קיום פוסלים הקרוב או הפסול אף אם באו לצפות בלבד.150 אולם, אם אטול ממנו את החלוקה לגבי זמן תחילת העדות של שני סוגי העדים ואיישם אותה על

ההגדרות שהצעתי, אוכל לומר כך: ״עדים מזדמנים״ מתחילים להיחשב כעדים (וממילא נפסלים בהיות חבר הכת קרוב או פסול) בשעה שבאים לבית־דין ומותרים באותה התראה שנתפרשה בפרק ה. ״עדים מוזמנים״ מתחילים להיחשב כעדים החל ברגע הצפייה במעשה כאשר החליטו לבוא כדי להיות עדים. רק לגבי האחרונים מציע רבא את השאלה לגבי מטרת בואם, בעוד שלגבי הראשונים ניתן כבר מבחן ההתראה שבמשנה,

יהא פירושו אשר יהא.,15

. דמת ת, ראו בהערה הקו ו במכו ש לדברי רה שי ל הסתי ע 150 ות את ו ב י כ ר מ ת ה ו צ ו י הקב ת סת רבא בדבר ש י ׳ 124, את תפ ל הע י , לע 151 כבר הזכרתיום ז ק הי ל ח ר ב ש ם א י י העד ב ג ן ל ח ב ע מ י מר כי רבא מצ . ניתן לו ת״ ו נ ו ני ממ ת ״די י רי ו קטג, ם ה ל קי ש י ז ק הנ ל ח ה ד ש ו ע , ב ת״ או ו ו הל ת ו ו דא ו ה צת ״ ו א קב , הרי הו ת״ ו נ ו י ממ נ של ״די. כלומר, ה נ ש מ י דברי רבי ב ד י סדר על־ , מו ם באקראי י ם העד י דמנ ם מז ה י ל א ם ש המקרי

. לא מפרשה ת רבי ו ט י ת ש ם א י ל ש רבא מ

[ 5 4 9 ]

עמיחי רדזינר

נספח א

מי בעליה של פיסקת הדין הכללי שבמשנה: ״מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה

מנין אפילו מאה תלמוד לומר עדים״ ? לכאורה ייתכן כי דברים אלה, המופרדים מדברי ר׳ עקיבא שבמשנה הקודמת, הם דברי ״תנא קמא״ שאינו מסכים בכל לר׳ עקיבא.152 אולם, הדעה הרווחת בין הפרשנים רואה בדברים אלה המשך דברי ר׳ עקיבא.153 ראיה לכך אפשר להביא ממשנת הבבלי הגורסת ״ומה״ כחיבור למשנה הקודמת.154 זו נראית גם דעתו של רבינא בדבריו בסנהדרין ט ע״א, הטוען שר׳ יוסי ורבי חולקים אליבא דר׳ עקיבא.55'אף במדרש הגדול׳׳15 מחוברים הדברים: ״אמר ר׳ עקיבה לא בא

השלישי אלא להחמיר עליו... ולומר לך מה שנים נמצא אחר מהן...״.

א ת פ ס ו ת ן ה ן כי מ י . ראוי לעי י ג ל ה וקא מפ ״ ן ט ע״א, ד ו לסנהדרי שי ו ד י 152 ראו דברי הריץ בחסף ו י י ק מו ל נ ע ב יתכן ש . י בא ל ר׳ עקי ו ש מ ן ש י ט ו , נעדר לחל י - ת א, ט ו כ , מ לה י המקבכך ם ואינם קשורים לר״ע, ו מ צ י ע ו דברים בפנ ע כי אל י , מצ ה מה ״ ת, ד ו ו במכ יתנ י ג בסו

ה שנים (א). מ ה ו ״ , ד ב ת ה ע״ ו כ מ ׳ש ב ו רש׳ נ י הבת ו פ ס ו : ת ש י ק בא מ ה ר׳ עקי ״ , ד ב א ע״ ה כר׳ עקיבא, ושם מ ״ ן ם ע״א, ד י בסנהדרי 153 רש״ש י : ״ ה ה מ ת, ד״ ו ו במכ תנ י י ג וסף בסו קי י מו ל נ ע בא. כך גם ב ן כר׳ עקי א מ ׳ה כ שם, ד׳, ג י רהפט ׳ ו ו (מהד שי ו ד י י בח ר א ד מ ל תב ר״י א .״. וכן כו . א סיום דברי ר״ע. ו ה מר ש לוא ״ ב ט י ר י ה ה גם מדבר ל ו כך ע . ו ) ט א , ח״ ג ״ ת, ירושלים תשל לה למכו ו ד : סנהדרי ג ך בתוה ״ ה ח, ד נ ש ב, על מ ת יום טו ו ספ ם: תו ה א״ר יוסי. ראו ג ״ , ד א ת ו ע״ ו כ מ ו ל שי ו ד י בח

ה רג. ש ע , לא ת ג רו לסמ״ או ל בבי ״ ש ר ה ! מ ה מו ק ס ע ת נ ה ש ל א ו פסוק, הרי זו ש ת ו א י דברים מ בא שנ ד ר׳ עקי מ ו צד ל , כי ה ל א ש בי ה לגק ו ס פ ן ה ״ מ ם ה ד מ ח א א צ מ נ ן ״ ת די ד א מ ו ח, כי ר״ע ל י ע מנ ש ו ה י י ל פנ ע ם. ב י נ בה האחרום ק בדברי ו ן הפס ד מ מ א ל ו ם ה ה ל ל פ ט נ ל ה ה ע ר מ ח ה ל ה ן ש ת הדי א ד ש ו ע ט ב ם י בדברי׳ 80. ניתנו גם תירוצים רבים ע ל ה י ת ו ע״א, וראו לע ו י במכ ל ב ב ך מן ה מ ת יז. דבר זה נן י י . אך מענ ג ר - ב , עמי ר ה ״ ל ש ת, ירושלים ת ד למכו ו מ ל ת י ה ש ר פ צר מ : או ם, ראו אחרי

ן בהערה זו. י ו ל המצ ״ ש ר ה מ ל ה ד תירוצו ש ח ו י מ ב׳ 152. ל הע ׳ 3. וראו רש״ש, לעי ע ל ה 154 ראו לעי

סח ו נ א ל ו ב , מ ן י י : אפשט ראו . ו א״ י ת ״תנ מ ו ד י ק ת ה ח ם ת עי פי ם דברי ר״ע מו נכן ש י מי 155 בכ״ר (הרב י ד ה מ בדברי ה ׳ 152, ו ל הע י , לע ב בר״ן ט י ין ה , עמי 818-817, 832. ועי ה נ ש מ ה

ו שם. תי זק״ש) בהערוש ר ד , מ ן פמ ו די רד״צ ה י א על־ ב ו ע זה ה ט . ק ג , עמי שפ ז ״ ׳ פיש, ירושלים תשנ ד ה 156 מת ו ר ח א ת ה ו ע ד ת ה א א י ב נו מ ש אי ר ד מ ל ספר דברים, ברלין תרס״ח, עמי 101. ה ם ע אי תנ

ק. ת הפסו ש ר ד ה ז ל נ ש מ ת ב כרו ז ו המ

[ 5 5 0 ]

התראה בעדים ותחילת עדות

נספח כ

״בזמן שהתרו בהן אבל בזמן שלא התרו בהן מה יעשו שני אחין שראו באחד/באחת שהרג את הנפש״.

בסעיף ד, 5 טענתי כי מבחן זה מקורו בדברי ר׳ יוסי. אולם, כפי שנראית המשנה שלפנינו, ניתן לטעון כי הדברים האלה הם המשך דברי רבי. אכן, בגירסה של המשנה שבדפוסי הבבלי במכות (ובסנהדרין ט ע״א) מופיעה מלה נוספת: ״ואימתי בזמן שהתרו בהן״, כלומר המבחן מוקדם במלת קישור לדבריו הקודמים של רבי. ברור כי מלה זו היא תוספת מאוחרת,157 ובמדרש הגדול158 הנוסח הוא: ״אימתי בזמן שהתרו בהן״. אולם נראה שגירסה זו של הדפוסים

משקפת הבנה פרשנית כי ״בזמן שהתרו בהן״ הוא המשך דברי רבי.159

כן נ י מי עה בכ״ י פ כן לא מו , ו ו נ י ת שלפנ ו י נ ש מ י ה סח ו ד מנ ח עה באף א י פ נה מו א אי 157 הילא ה זו, ו ל עה מ י פ ש לא הו ׳ הרא׳ ״ף ו ן הרי ת מ פ ק ת ש מ ה ה נ ש מ . גם בגירסת ה י ל הבבל ש, ך ״ ש ת, ירושלים ת ם למכו פרי קי סו ו נ רבינובי־ן, דקד ״ . ת ד ו מ ל ת ס ונציה של ה ו פ ד בעה, די ש ערך לי את י . בכל ז ן ס ראשו ו ל בדפ ״ ש ר ה מ ל ה ה ש פ ס ו ו ה ן כי ז ע ת י, טו י 8 או עמל ר ש ם הישי כ ש מ א ה ה הו א ר ת ה שא ה ו ה זו סבר כי אין ספק שנ ל ו מ פ סי ל בהו ״ ש ר ה מ ה שם ה ש פ ס ו ה לת ה י ן כי תח ע ו א ט ו ת י, ה , עמי 15 או ן ם לסנהדרי פרי קי סו דברי רבי. בדקדו

. י רש״י פ ס ונציה על־ ו א בדפ היסח ו ׳ ח, וכן בנ ם, אסף (תרפ״ז), סי י נ ת הגאו ו ב ו ש ת ב ה ש ב ו ש ת ׳ 156. כך גם ב ע ל ה י ע 158 ל

. ״ ו בהן ר ת ה א ש ״ ד ב : ״ א ירסה הי ן הג . ברמב״ א טב״ הריל ב . א . . ן ״בזמן ם בלשו י ב צ ק בין מ ל ח א ל ספתא כאשר רוצה תנ בתו ה ו נ ש מ , ב ת מ א בן א כ ן ש ו ו י . מכ ״ מתי ם״ או ״אי רי ה דברים אמו מ ב ל ״ מת ש ו ד י ה ק ע י פ ו ד מ י מ , ת ״ מן בז. ״ י מת אי ש ב״ מ ת ש ה י ל ה בדברי ר׳ יוסי, הרי שראו ע י פ ו ם״ מ רי ה דברים אמו מ ב ת ״ מ ו ד י ק הק ל ח ה מ ע ז ו ד ת מ ר ח א ן לר׳ יוסי, ש א בין לרבי ובי ה הו א ר ת ה ן ה ח ב מ ד ש י ע ה מ י גם ז ל או

״ י י מת אי ן ״ ״ ורבי בלשו א ״ ד ב ן ״ וסי בלשו ר׳ יא ם רבים, אם כי רובם ל י נ ת בראשו ל ב ו ק די רבי מ י וקא על־ ו דו אמר ם נ ה שהדברי ח נ ה 159 הת ספו . אמנם, בתו ״ מן ה ״בז ״ ׳ ד ס , תו א ן ט ע״ : סנהדרי ל כך. וראו לק ע י חו ים שר״ נ י מצין ה מ ח כ ו ה ו ל ת נ ל דברים אלה, אך טע לק ע ת שר׳ יוסי חו ש ר ו פ רה מ ו אמי נ א צ ׳ ט מ יו׳, בירושלמי י ו ה כבבל נ ש מ , ה ל א׳ שכטר צ ם א נה ברורה, וראו סיכום הדברי א אי ר מ ג ה

ת תרסד. , או ט ״ רושלים תשי י

[ 5 5 1 ]